אהבת איתן כח

בזה שייך ד"ש שיצמח שנאה מזה אבל משום כבוד לחודי' לא שייך ד"ש מיהו לפ"מ שפירשתי אני דהוכחת הגמ' שאין בזה משום כבוד תו ל"ק קושית מג"א ומוכרח לפרש הכי וזמ"ש מחה"ש שהי' להם להניח אצל יורשים כו' הוא דחוק דיכול להיות שהתקנה הי' שיהי' השיפורא מונח אצל הנשיא החי וליכא ד"ש משא"כ בעירוב ששניהם חיים לפנינו ושני הבתים בחצר אחד ודאי יצמח שנאה מזה כמ"ש רש"י בלישנא קמא דשיפורא היינו שופר שתוקעי' בו בע"ש כדאי' בשבת דף ל"ה ע"ב והקשו התוס' הא אמרי' שם שהי' חזן הכנסת מצניעו בראש גגו כו'. לפע"ד אינה קושיא דהא אמרי' שם לפי שאין מטלטלין את השופר כו' ע"ש. הרי משמע שהיה מניחו שם רק בשביל שקדש היום. אבל לאחר שבת היה נוטלו משם ומניחו בבית הנשיא ומש"ה פירש"י שם בראש גגו שתקע שם. פי' דלא נפרש שהי' תוקע בראש גגו של עצמו ובזה חולקים רבנן על ריב"ח דלריב"ח היה תוקע במרומי קרת ומוליך השופר לביתו והוכיח מזה שמותר להדליק אחר שש תקיעות ורבנן אמרי שהיה תוקע בגגו של עצמו. לזה פירש"י דגגו לאן דוקא אלא מקום שתקע ופליגי רק אי היה מוליך לביתו או לא ויותר היה להם לתוס' להקשות מדריב"ח דס"ל שהיה מוליך לביתו ולא אמר לבית הנשיא מוכח דלא כפירש"י ועיי' מג"א סי' רס"ו ס"ק י"ט וחיי אדם כלל ס"ו דין ט"ז הקשה על המג"א שתירוצו אינו מספיק אליבא דריב"ח ובאמת דברי מג"א נכונים ודברי הח"א תמוהים שהרי לריב"ח היה חילול שבת באיסורי דאורייתא דהיינו הוצאה מהגג לרה"ר ואח"כ הכנסה מרה"ר לביתו מזה מוכח שעדיין לא קדש היום עד שיגיע חה"כ לביתו ומה שייך להוכיח מדריב"ח להתיר טלטול מוקצה כשהוא בידו להניחו במקום שירצה והמג"א הקשה שפיר מדמסיים הברייתא לפי שאין מטלטלין את השופר כו' משמע שעדיין לא קדש היום עד שיצניע וקשה הא בידו הוא ואפי' בשבת שרי לטלטלו עד שיניחו במקום שרוצה ע"ז תירץ שפיר דלכתחילה עדיפא לתקן שלא יבוא לידי כך

פרק ו מ"ו תורע"ק אות ע' הקשה על הגמ' דף ס"ו ע"א מאי פריך דילמא שד דלמא צרה הא מתני' בא רק להשמיענו דסגי באומר כתבו כמתני' הקודמת ומיירי בדידעי' בבירור שיש שם אדם כו' ע"ש. לפע"ד יש לומר דאי משום טירדי' ובעתותי' הוי ליה לתנא למיתני זה בהדי הנך דמתני' ה' או דה"ל למיתני וכן מי שהיה מושלך כו'. ע"ק דיותר ביעתותא יש לו בשעה שרוצין להשליכו לגור מפחד שמא ימות שם ברעב ולישנא דמתני' ואמר כל השומע קולי כו' משמע שהוא כבר בבור. ולמה באמת לא אמר קודם שהשליכוהו כתבו כו' כמו המפרש ויוצא בשיירא שאומר בעודו בפנינו מכל הלין מוכח דמיירי כהך דיבמות פט"ז מ"ו מעשה באחד שעמד ע"ר ההר כו' הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו וכן התוי"ט שם ד"ה ומשיאין הביא הך מתני' דהכא משמע דמתני' נמי בהכי מיירי ומש"ה תני מי שהי' מושלך כו' דה"ל למיתני המושלך בבור שאמר כתבו כו' אלא ודאי דמיירי שהי' מושלך אבל עתה ראו כי אין איש. ושפיר פריך הגמ' דילמא שד דילמא צרה. ויש לנו לומר שצריך לילך ולראות אם יש שם אותו אדם המושלך ומכש"כ שאין לחוש לדבריו אם נפנו אל הבור ורצו שאין שם אדם. כי. מי הוא שהעלהו מן הבור ולא דמי להך דיבמות דמיירי בראש ההר שיכול להיות שהיה שם אדם הלך לו ועיי' אהע"ז סי' י"ז סעי' יו"ד וסי' קמ"א סעי' י"ט. ועי' ב"ש סי' י"ז ס"ק כ"ו וסי' קמ"א ס"ק כ"ת. משם מבואר דמתני' מיירי בהעלוהו ולא הכירוהו ולחד דיעה בעי' דחזי לי' בבואה דבבואה ובזה יישב שם הב"ש פסקי רמב"ם דלא סתרי אהדדי ע"ש. איך שיהיה קושית תוס' רע"ק הנ"ל מתורץ שפיר דמתני' ע"כ מיירי בכה"ג דלא ידעי' ליה ויש לחוש שמא מי שאמר דבריו בבור הלך לו וזה גוף אחר הוא כמ"ש הב"ש שם ע"ש

פרק ח מ"ט תורע"ק אות צ"א הקשה לפ"מ דקי"ל תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז"נ משום חימוד א"כ מה שייך לומר אין אדם עושה בב"ז דמאן דבעיל בלא ז"נ יכול לבעול ב"ז כו' ע"ש. לפע"ד יש ליישב עפמ"ש תוס' יומא דח"י ע"ב ד"ה ייחודי ושם בת"י ד"ה ואב"א וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' קצ"ב סק"א גבי תמר ורות דמיד שנתפייסו יהודה ובועז אז היו עמהם במיטה ויש לו פת בסלו כו' ע"ש. א"כ יש לומר ה"נ במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי יש לומר במטה אחת ובשעת ייחוד לא הודיעה שרוצה לישא אותה וליכא חימוד ובזה אמרי' אין עושה בב"ז עוד יש לומר עפ"מ שנסתפק הרדב"ז בשו"ת הובא בפ"ת יו"ד סי' קצ"ב סק"ח במגרש אשתו מחמת שנשבע לגרשה ודעהו להחזירה אם צריכה ז"נ כשמחזירה שיש סברא דבזה ליכא חימוד ועיי' דגול מרבבה יו"ד סי' רס"ט ס"ט כתב בפשיטות שדוקא אם מגרשה לחלוטין צריכה ז"ל אבל לא בנידון דשם שצריכים רק הפרשה כו' ע"ש. ומסתמא ה"ה מגרשה ע"מ להחזירה נמי הה"ד. ויש לומר בזה עפ"מ דאי' בירושלמי הובא בתוס' ד' ע"ט ע"ב ד"ה בש"א דב''ש לשיטתי' דסברי לא יגרש את אשתו אלא א"כ מצ"ב ע"ד ומזוהמת היא בעיניו ואינו בא עלי' וב"ה לשיטתי' אפי' הקדיחה כו' ע"ש שהביאו שם הך מתני'. א"כ הכא נמי בהא תליא דלב"ש ודאי גירשה לחלוטי' ואיכא חימוד חדש מש"ה אמרי' שעושה בב"ז דמאן דעביד הא עביד נמי הא אבל לב"ה יכול להיות שדעתו להחזירה וליכא חימוד ואמרי' שאינו בועל בז"נ דאיסור הוא ובזה יש מקום ליישב קושית התוס' דפ"א ע"ב ד"ה ב"ש שהקשו מיבמות דף ק"ז דאיפכא שמעי' להו לב"ש וב"ה כו' ע"ש כתירוצם. ולהאמור א"ש דהכא סברי ב"ש עו"ב ב"ז דמאן דעביד הא עביד הא מה דלא שייך זה שם גבי מיאון דנשואות ולב"ה יתורץ כמ"ש התוס' שם דשם הוי בנישואין ובמה שממאנת ליכא בע"ז כו' ע"ש. ועיי' ב"ש אהע"ז סי' קמ"ח סק"ד תירץ ג"כ קושיית תוס' הנ"ל ע"פ ירושלמי הנ"ל בקיצור דכיון שגירשה בשביל ע"ד ע"כ עו"ב ב"ז שהרי אסורה עליו כו' ע"ש באה"ט סק"ב הקשה עליו שהתוס' לא כ"כ אלא למאן דמזקי פלוגתייהו בלא ראוה שנבעלה סברי ב"ש כי ודאי לא נבעלה שמזוהמת היא כו' אבל קושית תוס' היא לר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו בראוה שנבעלה יש לנו לומר כסברת רדב"ז שאינו בוב"ז כי למה יעשה תרי איסורי. ובועל לשם קידושין ועביד חד איסורא ע"ש אבל לפמ"ש בשם תוס' רע"ק יש לומר הסברא בהיפוך. ומה שהקשה עוד שם מהגמ' לקמן ד"צ ע"א דאפי' לב"ש הוי גרושה דיעבד בלא ע"ד כו' ע"ש בפירש"י שפי' דמיירי אליבא דב"ה שגירשה אפי' בלא דבר אמרי' מאי דעבד עבד ע"ש. עיי' יבמות ד' ק"ז א' מפרשי רבה ור"י טעמי' דר"ש אין אדם עו"ב ב"ז כו' ע"ש שיש עוד טעמים, ובל"ז יש לתרץ דרבה ור"י סברי דפליגי ב"ש וב"ה בלא ראוה שנבעלה וכאידך דר' יוחנן דפ"א ע"ב ע"ש וכ"כ הרע"ב דבראוה שנבעלה גם לב"ש צריכה גט

פרק ט מ"א תורע"ק אות צ"ב הקשה על הגמ' דף כ"ג ע"ב דפריך הרי גרושה אצלו בזנות ומשני בחוץ וקשה הא בחוץ מגוי ועבד גם לרע"ק הגט כשר אכתי איכא קו"ח מצד גירושי' דכהונה שאסורה מה"ט לכהן כש"כ בחוץ לגוי ועבד שנשאר צד אישות לגוי תהי' אסורה לעלמא משום צד אישות דגוי. לפע"ד יש ליישב דצד אישות דגוי קליש טפי דלא תפסי בי' קידושין ועוד שאין בהם רק לאו הבא מכ"ע ודבק באשתו ולא באשת חבירו וצד גירושין דכהונה אלים מיני' אבל צד אישות דישראל אלים מצ"ג דכהונה דמה"ט לא אמרי' איסור כהונה שאני שריבה בהם הכתוב מצי"ת כדאי' בגמ'

מסכת קדושין

פרק א מ"א תוי"ט ד"ה בכסף כתב הרע"ב דגמרי' קיחה כו' עד שתמה על רמב"ם ורע"ב שלא פירשו דכסף שצריך שיהיה לפני עדים ולשם קידושין כמו באינך ע"כ. לפענ"ד יש ליישב דאשמעי' בשטר אע"פ שיש עליו עידי חתימה לא סגי בזה בלא עידי מסירה ואם יש ע"מ כשר אפי' בלא ע"ח כדאי' באהע"ז סי' ל"ב ע"ש בח"מ וב"ש סק"ב שכתבו שזה תלוי במחלוקת דגט לקמן סי' קל"ג ס"א דאפי' דיעבד פסול לרמב"ם בגט בלא ע"מ אפי' יש ע"ח וגבי ביאה אשמעי' דאמרי' הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה כדאי' שם סי' ל"ג ס"א ע"ש. וכ"ז לא שייכי בכסף ומי לא ידע שצריך עדים בג"ש דבר דבר גמרי' דבעי' שנים בדבר שבערוה. וגם יש חידוש בשטר דפסול שלא לשמה כמו בגט הגם שנכתב לשם קידושין אבל בכסף פשיטא דבעי' לשם קידושין שיכול להיות דיהיב לה לשם מתנה. ומה שהקשו התוס' ליתני ש"פ וידענא דכש"כ פרוטה כו' עיי' ת"י אות ח' מזה. לפענ"ד יש ליישב דאשמעי' כמו פרוטה יש בעצמותה השיווי דפרוטה כמו כן ש"פ בעי' הכי לאפוקי אם השיווי רק מצד המצוה כמו אתרוג בסוכות וכבר נסתפק בזה המשל"מ ה' אישות פ"ד הי"ט הביאו פ"ת שם סי' ל"א סק"א. ולאידך גיסא י"ל דאי תני רק ש"פ ה"א דבעי' בעצמותו ש"פ מש"ה תני לישנא יתירא לאשמועי' ריבוייא דש"פ דאפי' ש"פ רק מצד המצוה ומ"ש פ"ת שם שזה תליא במחלוקת רמל"מ וח"צ במי שהפסיד אתרוג מהודר אם נפטר בתשלומי פשוט וא"כ הרי המשל"מ גופי' הכריע כהח"צ דחייב במהודר א"כ גם הכא לא משגחי' בשיווי דמצוה ובעי' שיווי בעצמותו כו'. הנה מקור דין זה נובע מהגמ' ב"ק ד' ע"ח ע"ב בגונב עולת שור דגנב מצי פטר נפשי' בתשלומי שה כו' ע"ש ועיי' ביכורי יעקב סי' תרנ"ו סק"ג בשם שמ"ק בשם ראב"ד דאי איתי' בעיני' צריך להחזיר השור ואיכא מ"ד דהגמ' מיירי רק בכפל ולא בקרן ע"ש. ואיך שיהיה לא דמי להתם דאמרי' שהפסידו מהודר ששוה לו הרבה אם היה מוכרו לאחרים אבל הכא לא משגחי' שלא יהיה דבר שמקדש בו פחות משוה פרוטה אלא אפי' פחות מש"פ אם הוא ש"פ לדידה מקודשת כדאי' בגמ' ד' י"ב א' ובאהע"ז סי' ל"א ס"ג וכמ"ש רדב"ז במי שזרק לאשה קידושין חצי פרוטה ונתייקר קודם שהגיע לידה מקודשת ודאי הובא במשל"מ שם ופ"ת שם. א"כ ה"נ הרי יש כאן שיווי פרוטה מצד מצוה לדידה ולנתינה דידי' לא משגחי' כלל ועיי' משל"מ ה"א כ"ד נסתפק באם האשה חולה שיב"ס ומקדשה באיה"נ דשרי לדידה אי נימא הא לאו מידי יהיב לה או נימא הא איהי קיבלה ש"פ כו' ע"ש. עוד אמרתי בדברי רש"י ד"ב ע"א דנקט גבי כסף ואומר לה ה"א מ"ל וכן בשטר כותב לה עה"נ הרי את מ"ל וגבי ביאה נקט בא עלי' ואמר לה התקדשי לי בביאה זו כו' היינו משום דרב מנגיד למאן דמקדש בביאה כדאי' בגמ' ד' י"ב ע"ב דפריצותא הוא מש"ה כתב לשון דיעבד. ומה שהקשה תורע"ק אות ב' למה צריך בקידושי ביאה תי' לי כו' ע"ש. יש ליישב לפ"מ דאמרי' בגמ' דף יו"ד ע"א אי פשטה ידה באמצע ביאה וקבלה קידושין מאחר אי אמרי' תחילת ביאה קונה א"צ גט משני ואי ס"ב קונה צ"ג משני ופשיט לי' כל הבועל דעתו על גמר ביאה ע"ש בתוד"ה כל הבועל. מש"ה צריך שיאמר התקדשי לי בביאה זו פי' בגמר ביתה תהיי לי אבל לא בהעראה שיכולה אח"כ לקבל קידושין מאחר קודם ג"ב והיינו דלא אמר לשון הרי את מ"ל דלשון זה משמעותי' שמקדשה מיד בכסף או שטר זה. דלשון הרי מורה ע"ז כמו לשון הנה או הנני כמ"ש רש"י בחומש פ' וירא ופ' וישב ע"ש אבל התקדשי משמעותי' תתקדש לי פי' אח"כ. ובל''ז מוכרח לומר הכי אפי' אי ת"ב קונה שהרי בשעת ביאה אי איפשר שיהיו עדים רק בשעת ייחוד והן הן ע"ב מש"ה אמר לשון התקדשי ובהא נמי מיתרצא קושיא הנ"ל דכיון שאומר לה בשעת ייחוד ועדיין לא בא עלי' צריך לומר לי:

מ"ן תוי"ט ד"ה אמירתו לגבוה. הקשה למה לי' למיתני רשות הגבוה בכסף כיון דאפי' אמירה קני לגבוה כו' ע"ש. עיי' רמב"ם ה' מכירה פ"ט ה"ב וז"ל הגיזבר של הקדש שקנה ונתן דמים ולא משך אם הוזלו הפירות חוזר שלא יהא כח הדיוט כו' ע"כ. והקשו עליו המ"מ וכ"מ ומשל"מ מהגמ' דהכא ד' כ"ט ע"א פדאו במנה ולא הספיק מושכו עד שעמד במאתים אין נותן אלא מנה משום דבהדיוט בעי לקיבולי מש"ס לא אמרי' לא יהא כו' א"כ בהוזלו נמי אמאי חוזר גיזבר ותירץ הכ"מ דהקדש מוכר קני גבי' כסף אבל לא הקדש לוקח מש"ה לא מהני מש"פ דהדיוט שהרי אילו לא היה קונה זה בהדיוט לא היה מש"פ כו' ע"כ והמשל"מ הוכיח מהגמ' דגם הקדש לוקח קני בכספא דלא כמ"מ כו' ע"ש. לפ"ז יש לומר להנ"מ אשמעי' מתני' דוקא רשות הגבוה בכסף פי' דבר שהוא ברשות גבוה דהיינו דוקא הקדש מוכר ולא הקדש לוקח והיינו מדאוריי' ולהמשל"מ יש לומר בהיפוך דאשמעי' מתני' שלא נחלק כחילוק של הכ"מ אלא רשות הגבוה בכסף. פי' אפי' דבר שבא עתה לרשות גבוה דהיינו לוקח ואפי' לגרע כח הקדש מועיל כסף בהקדש מוכר כגון פדאו במנה כו' כדלעיל משום שיש כה"ג מש"פ בהדיוט ואפי' הי' בטעות כגון פדאו במאתים ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים וכמ"ש תוס' שם ד"ה משכו במאתים דאילו מטעם אמירה לגבוה ליתא היכא דהוי בטעות לא הוי כמסירה להדיוט אבל מטעם רשות גבוה בכסף מיחייב אפי' בטעות או מטעם שלא יהא הדיוט חמור מהקדש גבי משיכה חייב מאתים: