אהבת איתן כז

משמע מדידת אותו הצד גופי' דפיאה היינו צד כמ"ש לפאה האחת כו' ע"ש. וזהו שהתחיל רע"ק כתיב ומדותם כו' אלפיים באמה כו'. קשה מה שייך למדוד את הצד אלפיים. מה שייך זה בעיר עגולה או עיר שהיא רק אלף ברוחב או באורך או אם היא שלשת אלפים. זהו מה שקשה בפסוק גופי' וע"ק מקרא דלעיל מקה"ע וחוצה כו' לזה פי' דמיירי בתחומין שאפי' אם העיר עגולה מרבעין אותה ואפי' אם היא בת אלף עכ"פ בקרנות מוד' לה אלפיים כדאי' בעירובין שם ע"ש שהקרנות כמין גא"ה. עוד יש לומר עפ"מ דאי' בעירובין ד' נ"א א' דילפי' תחומין מג"ש מקום ממקום כו' עד וחוץ מחוץ דכתיב ומדותם מחוץ לעיר ואין דנין מקרא דלעיל מקה"ע וחוצה כו'. שאין דנין חוץ מחוצה כו' ע"ש. ומש"ה א"ש שהתחיל במקרא זה שהוא סמוך לקרא שנזכר בו גבול וחוץ שם פ' כ"ז יותר מפסוק הקודם

פרק ז מ"א תורע"ק אות כ"ג הקשה ע"ד רש"י במתני' ד' ל"ב א' שכתב דבספרי אמרי' דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון הוי אמינא נגמר מיבמה בקו"ח כו' ע"ש. דבלא"ה אי לא כתיב קרא הוי ילפי' סוטה וגם וידוי מעשר מלויים כו' אבל השתא ילפי' וי"מ מסוטה ולא לויים דהוי עניי' ואמירה. לפע"ד יש ליישב עפ"מ דאמרי' בגמ' דר' יהודה דמתני' גמ' גמיר מרבי' רק ג"ש דעניי' עניי' ולא ג"ש דקול קול ולדידי' חליצה בלה"ק מככה וקרא דוענתה ואמרה מיבעי לי' לאגמורי ללויים דבלה"ק בג"ש דעניי' ואמירה וסתם ספרי ר' יהודה. א"כ בל"ז צריכים לילפותא דיבמה אפי' למילף אמירה אמירה בסוטה מצוים כיון דלויים גופי' מיבמה ילפי' דבלה"ק טפי עדיף להזכיר קרא דיבמה דהוי אבוהון דכולהו. ומה שהקשה התוי"ט על פיה"מ לרמב"ם דמייתי קרא ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר א"כ מאי האי דילפי' וי"מ מסוטה. מאי אולמי' דהאי אמירה מהאי אמירה. מזה מוכח כפירש"י שכתב דגרסי' ואמר אל האשה. משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. ע"ק לרמב"ם משמע אפי' אינה שומעת ומ"ש מק"ש ושה"ע ושה"פ דקפדי' השמיעה כו' ע"כ יש לומר דרמב"ם סבר כר' ישמעאל דספרי הובא בילקוט נשא רמז תש"ת דילפי' מואמרה האשה אמן אמן ואם אינה שומעת כיצד היא אומרת כו' ע"כ. ומאמר האשה כתיב בקרא בתרא דכתיב בי' ואמר הכה לאשה כו' ולא תיקשי לך א"כ למה הביא כלל האי קרא. אי בעינא אמינא לך דאסיפי' דקר סמיך דהיינו מאמר האשה. או דמייתי לי' רק משום וימ"ע דילפי' אמירה אמירה מסוטה. ובזה מיושבים ב' הקושיות של תוי"ט לרמב"ם. וטפי עדיף לאתויי קרא בתרא שהוא עיקר פ' סוטה ובו שבועה שיש עמה אלה אבל קרא קמא הוא רק מכלל לאו כו' כדאי' בגמ' ד' י"ז ע"א ובגמ' ל"ב ב' מנ"ל דכתיב ואמר הכהן לאשה. ע"ז הגי' רש"י שצ"ל ואמר אל האשה:

ת"ר משמיעי' אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה היא שותה כו' עד וכ"כ למה שלא להוציא לעז על מים המרים ע"כ ע"ש פירש"י משום הני מילי דמיתניי' בברייתא ודאי טפי ידעי' זה מקרא קמא שהוראתו על דברים הנכנסים בלבה כדתני משמיעין כו' שהיא שומעת ואפשר משום זה הגי' רש"י בגמ' קרא קמא כי היכי דנדע ג"כ מהאי קרא מה דאי' בבריי' דסמיכא לה. אבל עיקר פ' סוטה קרא בתרא הוא ואין תפיסה על רמב"ם בזה. ובדברי הספרי דלעיל יש לתרץ קושיית תוס' שבועות ד' ל"ט ע"א ד"ה ואלו נאמרין שהקשו אמתני' למה לא תני ג"כ שה"ד ושבועת ביטוי כו' ע"ש הובא בתוי"ט בסמוך ד"ה ושה"פ. דהנה התוס' לקמן ד' ל"ג א' ד"ה אתיא כתבו דל"צ גבי שכ"פ ג"ש דתחטא משה"ע. דבלאו ג"ש זו אית לן ילפותא ג"ש דמעילה מעילה מסוטה דבכל לשון כו' ע"ש. לפ"ז אי לאו קרא דסוטה והוי ילפי' בקו"ח מיבמה דבלה"ק ממילא הוי גם שה"פ בלה"ק מג"ש דמעילה מסוטה כנ"ל ולא אמרי' הא איכא ג"ש דתחטא משה"ע דבכל לשון. דהא לקולא ולחומרא לחומרא מקשי'. אבל השתא דפ' סוטה בכל לשון שוב גם שה"פ בכל לשון אי מסוטה אי משה"ע. לפ"ז שה"פ מישך שייכא לפ' סוטה מש"ה תני לה ולא אינך וסדר המשנה. סוטה לה משפט הקדימה במסכתין. אח"כ וידוי מעשר דילפי' אמירה אמירה מסוטה הדר תני ק"ש תפלה ברהמ"ז שבוה"ע שה''פ והיינו אי הוי כתיב בוי"מ עניי' הוי ילפי' מלויים בג"ש דעניי' ואמירה אבל כיון דבוי"מ לא מצי למיכתב עניי' דמשמע קול רם ואמרי' בגמ' ל"ב ב' תניא רשב"י אומר אדם אומר שבחו בקול נמוך כו' מן וימ"ע לא עברתי כו' ופירש"י בקול נמוך מדלא כתיב כו' עמי' ומייתי שם מה דאמר רשב"י שתיקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה פירש"י המתוודים כו' ע"ש. והיינו דסמיך תפלה לוי"מ דתרוייהו בלחש זה משום שבחו וזה משום גנותו ולא מצי לאקדומי תפלה לק"ש משום דק"ש קדים בזמן שצריך לסמוך גל"ת וגם במעלה דק"ש דאוריי' ותפלה דרבנן. הדר הני ברהמ"ז שהם ברכות דדמי לתפלה. והקדים תפלה לברה"מ מה"ט דכתיבנא להסמיך תפלה לוי"מ. הדר תני שה"ע דכתיב בי' ושמעה כו' בכל לשון שאתה שומע דדמיא לק"ש דכתיב בה שמע בכ"ל שא"ש ואשמעי' דלא ילפי' קול קול ממשה כמ"ש התוס' ד' ל"ג א' ד"ה שה"ע. עוד יש לומר כמ"ש תוס' הנ"ל דאי לאו דכתיב ושמעה לא ידענא אי ניליף קול קול ממשה או אלה אלה מסוטה. ועוד דדמי לסוטה זו שבועה וזו שבועה כו' ע"ש. ושפיר שייך הכא שה"ע. הדר תני שה"פ דילפי' בג"ש משה"ע וביותר לפמ"ש לעיל א"ש טפי

מסכת גיטין

פרק א מ"ו תורע"ק אות ו' הקשה ע"ד התוס' ד' י"ב ע"ב ד"ה וכ"ת. בתי' הב' שפירשו אי בעי זריק לי' גיטא ספק קרוב לו או לעבד ואסור בתרומה ובשפחה ובב"ח כו' ע"ש. א"כ מאי האי דאמר ר"מ לרבנן ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה ופי' תוס' שם דף י"ג א' ד"ה ומה. דר"מ אמר להו כי היכי שאתם מודים לי באשה שהוא חוב אודו לי נמי בעבד כו' ע"ש. הא בגט אשה אי זריק לה ספק קרוב לו או לה בעלה חייב במזונותי' כדר"ז ולא יכול לגרע כחה במזונות ומעשה הגט בעצמו הא חוב הוא כו' ע"ש. וע"ש במהרש"ל ומהרש"א שהקשו על התוס' למה לא הקשו זה במתני' ד' י"א ע"ב דאמרי רבנן שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי כו' הא מ"מ השיחרור חוב לו שפוסלו מתרומה ותירצו דמזונות יכול להפסידו למ"ד יכול הרב לומר עשה עמי וא"ז ואם ירצה לזונו אחר השיחרור מי יעכב משא"כ בתרומה כו' ועיי' פנ"י שם כתב דבאשה החוב הוא משום טב למיתב ט"ד וזה שייך אפי' באשת מוכה דחין. ומתורץ קושית ירושלמי מאשת מ"ש ובעבד זכות הוא מה שמותר בב"ח ומתחייב במצוות וסברת ר"מ דשפחה זילא לי' כו' לית להו לרבנן ואי משום הפסד מזונות הא יכול לומר לו עשה עמי כו' ואפי' למ"ד אינו יכול מ"מ בדלא ספקו מעשי ידיו למזונות אין הרב מחוייב להשלים. עוד אי' בירושלמי אפי' אם הרב הוא קצין ונכבד שודאי לא יאמר לו כן אפ"ה הרי יכול למוכרו לבזוי ונקלה כו' ע"ש שהוכיח מהתוס' ד' י"א ע"ב ד"ה ש"מ דמה דתני מתני' שאם ירצה שלא לזון את אשתו אי"ר כו' אינו עיקר הטעם רק קושטא דמילתא אמר דאל"כ הרי בלא"ה יש סברא לחלק דבעבד יש לו חוב על האדון משום דעבד לי' נייח נפשי' מש"ה א"י לחזור לפי סברת ר"ת שם ע"ש דמיקרי תופס לב"ח משא"כ באשה כו' א"ו שזה אינו עיקר הטעם והראיי' דמתני' לא מפליג בין ארוסה לנשואה דארוסה לית לה מזונות מזה מוכח דעיקר הטעה הוא משום דטב למיתב ט"ד כו' לפ"ז שפיר קאמר ר"מ לרבנן דגם באשה אם יזרוק לה גט ספק קרוב לו או לה חוב הוא יותר מגירושי' גמורים. דרוב נשים מעשי ידיהם מספיקים למזונותיהם כמ"ש הרשב"א בחי' ע"ש. וכמו שאתם מודים באשה הגם שיכול לגרע כחם בזריקת גט סק"ל או לה שתהי' אגידא בי' משא"כ בגירושי' גמורים. ה"נ אודו לי בעבד הגם שיכול לגרע כחו ע"י זריקת ג"ש סק"ל או להעבד. גם מה דתני בעבד שאם ירצה שלא לזונו רשאי גם זה אינו עיקר הטעם רק דינא אשמעי' שיכול לומר לו עשה וא"ז או שאין הרב חייב להשלים בדלא ספיק מעש"י מש"ה לא הקשו תוס' קושייתם במתני' רק בבריי' שמזכיר הפסד אכילת תרומה שפיר מקשים התוס' דעכ"פ ע"י מה שמקבל שליח זה הג"ש תומ"י מפסידו מתרומה דביני ביני בעוד לא זרק לו רבו ג"ש כו' ע"ש לפ"ז גם באשה ע"י זריקת גט סק"ל או לה מיתסרא באכילת תרומה והפסד מזונו או ההיפוך לגבי אשה לא נחשב כ"כ לזכות או חוב. ומה שהאריך הת'' כאן אות ל' בענין אין שליח לד"ע כו' ע"ש. עיי' יו"ד סי' רס"ז תמצא כמה אנפי שיחרור שאין בהם עבירה, היינו יוצא בכ"ד ראשי אברי'. חציו עבד וחב"ח. מוכר עבדו לח"ל השי"ו רבו בת חורין הניח לו תפילין. מפקיר עבדו צריך ג"ש כו' ע"ש א"כ בקבלת השליח לג"ש אחרי שהוא משוחרר ע"י איזה מעשה ליכא שום עבירה שזהו רק להתירו בב"ח. גם מ"ש על ר"א ששיחרר עבדו כו' הא בעי' בעידנא כו' יש לומר שהי' השיחרור בעת התפילה בהתחלתה או שאמר לו שיתחיל השיחרור מעכשיו ולכשיתפללו וכמו האומר לאשה ה"ז גיטיך ע"מ שלא תתגרשי בו עד שעה פ' או עד שיגיע גט למקום פ'. גם בל"ז ל"ק לשיטת רי'פ שהשיחרור נעשה ע"י קבלת העבד ולא בקבלת השליח ע"ש ובחנם השיג על הגאון רעק"א שכתב דלרבנן ל"ק הא אין שליח לד"ע:

ואכילת תרומה הואיל ואתאי לידן נימא בה מילתא לתרץ דברי רמב"ם ה' תרומות פ"ו ה"ד שכתב וז"ל גזירה משום חרש בחרשת כו' לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בת ישראל בתרומה כלל ע"כ. שהקשה הכ"מ למה לא כתב כמסקנת הגמ' יבמות קי"ג א' גיטין נ"ה א' גזירה שמא יאכיל חרש בפיקחת כו'. אמרתי ליישב עפמ"ש רש"י יבמות שם ד"ה גזירה וז"ל ולהכי נקט ברישא שמא יאכיל חרש בחרשת ולא נקט שמא יאכיל חרש בפיקחת משום דחרש בפיקחת לא מיחלפא כפיקח בחרשת אבל חרשת אשת חרש מיחלפא בחרש אשת פקח והדר מיחלפא חרש בעל פקחת בחרש בעל חרשת כו' ע"כ וע"ש במהרש"א בגיטין שכתב הפיקח ידע להיזהר להאכילה רק תרומה דרבנן אבל חרש לא ידע ומש"ה פיקח בחרשת אי לאו משום גזירה דחרש בחרשת הוי שרי להאכילה תרומה דרבנן כו' ע"ש

פרק ג מ"ג תוס' רע"ק אות כ"ו הקשה ע"ד התוס' יומא ד' נ"ה ע"ב ד"ה והתנן דמה חומר א"א שייך כאן דליכא רק איסור יבמה לשוק ותי' דסברי התוס' דיבמה לשוק מיקרי ג"כ דבר שבערוה כו' ע"ש. ועיי' שו"ת נו"ב מהד"ת ת' קל"ד הוכיח מלשון רמב"ם שלא יתן לה השליח בתורת גירושי' גמורים אלא היא ספק גרושה כו' ע"ש. ועיי' לקמן ד' ע"ג ע"א ובאהע"ז סי' קמ"ה ס"ד פסקי' כרבה ורבא דסברי אם עמד או"ח שמא יאמרו יש גט לאח"מ כו' ע"ש, ה"נ י"ל בהגיע לגבורות חיישי' שלא יתן לה בחזקת שהוא חי אלא נותנו לה בתורת ספק גירושי' כי שמא יתברר אח"כ שהי' חי בשעת מסירת הגט ליד האשה אבל הא ודאי שאפי' יתן לה בתורת גט ודאי אנן לא נשבוק לה לאינסובי בלא חליצה אבל עכ"ז לא יסמוך השליח ע"ד משום חורבא דנפיק מינה שיאמרו שנתגרשה מיד בקבלת השליח כמ"ש הפוסקים גבי גט מומר או מחששא הנ"ל דיאמרו יש גט לאח"מ וזהו שכתבו התוס' משום חומר א"א שלא כיונו ליבמה לשוק אלא למכשול הנ"ל עיי' אהע"ז סי' קמ"א סעי' ס"ח ס"ט וב"ש שם ס"ק ק"ה ק"ו כתב דבליכא יבם אין חשש כלל כו' ע"ש. ולפמש"כ יש חשש גם בליכא יבם. הגם דהנו"ב מסיק שם דלא חיישי' לשמא יאמרו י"ג לאח"מ כו' ע"ש בנידון דידי' שלא לעגן אשה כל ימי' בשביל זה אבל הכא איירי' בלכתחילה שלא יתן לה התם בתורת גט גמור. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הגרע"ק הכא על תוס' יומא ד"ה הנ"ל שהי' להם לחלק בפשיטות דברישא דאיכא חזקת אי' יבל"ש מש"ה בהגיע לגבורות דאיתרע חזקת חיים דילי' חיישי' אבל באינך דליכא חזקה כנגדה כו' ע"ש. דבאמת לא אמרי' להתירה בלא חליצה רק על נתינת הגט מיד שליח להאשה בתורת גירושין גמורים ועיי' רמב"ם ה' גירושין פ"ו הכ"ח. וחשש זה הוא דוגמא מה דאמרי' בר"פ ט"ז דיבמות דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה כו' ע"ש ד' קי"ט ע"ב ה"נ חיישי' דאיכא דשמע בגיטא ולא שמע בחליצה ויאמר י"ג לאח"מ. ובדברי התוס' דיומא הנ"ל מיושב מה דקשיא במתני' מ"ש דגבי גט קתני והניחו זקן או חולה וגבי חטאת תני השולח חטאתו ממדה"י כו' ולא קתני זקן או חולה. משום דגבי גט יש חילוק בין הגיע לגבורות או לא. מש"ה תני זקן סתם שלא הגיע לגבורות כדאי' באבות פ"ה מכ"א בן ששים לזקנה מיהו אכתי קשיא דה"ל למיתני זה גם בתרומה וחטאת ולאשמעי' האי חידושא דאפי' הגל"ג מוקמי' לי' בחזקת חי. ע"כ נלפע"ד דתני גבי גט בחזקת שהוא קיים דקאי אתרוייהו אמגרש ואגט דלא חיישי' שמא ביטלו כדאי' באהע"ז שם ע"ש. או יש לומר דגבי גט דוקא זקן או חולה ובאינך אפי' זקן וחולה עיי' הורע"ק אות כ"ז מש"כ בשם היש"ש דסבר אפי' זקן וחולה גבי גט וע"ש אהע"ז בפ"ת ס"ק ס"ח בשם ב"מ בזה

פרק ה מ"ב תורע"ק אות נ"ב הקשה על רבא ד' מ"ט ע"ב דקאמר ת"ש רמ"א כתובת אשה בבינונית ממאן אילימא מיתמי וכי לית לי' לר"מ דמיתומים לא גבי רק זיבורית כו' ע"ש וקשה כיון דסבר ר"מ כתובה דאוריי' ודינה בעידית רק משום שלא תקניטנו הפקיעו דינה א"כ לשיטת רבא לקמן ד' נ' ע"א לק"מ כו' ע"ש. לפע"ד יש ליישב דרבא מותיב בדמ"ט ע"ב למר זוטרא ברי' דר"נ ואיהו חולק על רבא בהך סברא דכיון דמדאוריי' דיני' בעידית להכי אפי' מיתמי בעידית עיי' ד"נ ע"א בשט"ח היוצא על ירומים וכתב בו שבח כו' ע"ש. לפ"ז שפיר מותיב רבא על מ"ז ברי' דר"נ לשיטתי' משמי' דר"נ בד"נ ע"א מ"ח מערבי' בבית ישן מפני ד"ש. אי' בגמ' מ"ט אילימא משום כבוד והא ההוא שיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה כו' אלא משום חשדא. ועיי' רש"י ותוס' ד"ה אלא בשם ר"ת שלא יאמרו שחושדים אותו לגנוב פת של עירוב אבל בשיפורא כו' ע"ש. ורמב"ם בפיה"מ כתב שיש הנאה לבעה"ב שמונח שם העירוב שא"צ ליתן פת כו' ע"ש. והקשה בתח"ד איך יפרנס דברי הגמ' משום חשדא כו' ע"ש ועיי' או"ח סי' שס"ו ס"א מג"א סק"ז סק"ח והאליהו רבא שם סק"ח הביא בשם רצוף אהבה שהפי' הוא שיהיו בני החצר נחשדים בעיניו שהדבר רע בעיניהם מה שהוא נהנה מזה מש"ה מניחים בבית אחר כו' ע"ש. ולפעד"נ לפרש הגמ' מ"ט אילימא משום כבוד כו' פי' מה הניי' יש לבעה"ב שמונח שם העירוב עד שבשביל זה אסור לשנות. אילימא משום כבוד והא ההוא שיפורא כו' ופי' וכי יש לחשוד גברי רברבי אלה שירדפו אחר הכבוד ומייתי כל הני אמוראי להוכיח שלא הי' זה בדרך מקרה אלא דרך חיוב שיהי' מונח בבית ריש מתיבתא ובודאי לא יחפצו בכבוד אלא משום חשדא. פי' שיחשוד אותם שלקחו בצע כסף מבעה"ב שרוצים להניח עתה בביתו כי כדאי ליתן דמים עבור זה לפי שא"צ ליתן פת. והנה המג"א שם חקר באם מכר הבית לאחר אם רשאים לשנות וכתב דלפירש"י שהחשד הוא שיאמרו שמטלטלין שלא עירוב גם אם נמכר לאחר אסור לשנות וכתב וז"ל ואפילו לרמב"ם יש לדקדק מדפריך הגמ' מההוא שיפורא דהוה בי רבה כו' ע"כ ופי' מחה"ש דקושיית הגמ' היא שהי' להם להניח הזכות ליורשי הנשיא שמת כו' ומזה ראיי' שגם אם מכר אסור לשנות דכך לי לוקח כמו יורש כו' ע"כ. ולא הבנתי דהא חזינן באמת שנתנו לאחר השיפורא ולא ליורשי המת א"כ יש ראיי' להיפוך. ולי הי' נראה להגי' במג"א שצ"ל רמב"ם בלא למ"ד והי' כתוב ואפי' כדרך קו המורה על חיסור אותיות והדפיסו ואפילו ובאמת צ"ל ואפירוש רמב"ם ויש לדקדק מדפריך הגמ' כו' פי' מאי קושיא משיפורא דמשום קושיא זו אמר משום חשדא. לישני לי' התם כבוד לחודי' והכא איכא ג"כ ח"כ שא"צ ליתן פת