אהבת איתן כו

מיד כדאמר ר"א בבריי' שם א"ו דמתני' רבנן ומתורץ מה שהניח תוס' רע"ק בצע"ג על הרע"ב שפי' נגד הגמ' דמפרש עד שיטהר היינו הבאת קרבנותיו כו' ע"ש. דהגמ' פשיט רק דחי"ת עיקר היינו מה דמסיים מתני' ויביא קרבנותיו ובזה א"צ למחוק ממתני' ויביא קרבנותיו אבל ודאי עד שיטהר מיירי בטבילה והע"ש דז' ומשום דבחד צד איבעיא מוכרח להזכיר ר"א מזכיר נמי באידך צד רבנן בר פלוגתי' דר"א ולא מזכיר רבי ומתורץ ג"כ מה שתמה תוס' רע"ק מאי פשיטותא דבסיפא ליכא ק"ט שייך למיתני מתחיל ומונה מיד כדאמרי' לעיל ד' ח"י דמודה רבי היכא דליכא ק"ט כו' ע"ש שהרי ר"א שם בבריי' מיירי היכא דאיכא ק"ט ואפ"ה תני האי לישנא ש"מ דרישא רבנן היא ולפמ"ש א"צ למחוק זה ממתני' דלא כמ"ש התוס' וגם א"צ לפרש כפירש"י דמה דתני ויביא קרבנותיו הוי פירושא דעד שיטהר. דבאמת שני עניינים הם ותרוייהו צריכי. ומתורץ ג"כ מה שיש לדקדק בלישנא דמתני' למה תני עד שיטהר דה"ל למיתני בפי' עד שיעריב שמשו. ולפמ"ש א"ש שמרמז לנו זהירות מטומאה אי משום סתירה אי משום קרבן. ודברי תו"ח במתני' תמוהים מאוד שהביא ראיי' לשיטת רמב"ם דשדרה בלא גולגולת תנן ובגמ' הוא בעיא דלא איפשיטא וראייתו מהבריי' דחולין ד' קכ"ג א' שאין לך כל לגיון שאין לו כמה קרקפלין וכו' ופירש"י לעשות בהם כישוף במלחמה. והיינו ראש הדם מת כו' ע"ב. איך לא ראה מה דמסיים שהרי קרקפלין של רי"ש מונח בראש מלכים "כ ורי"ש הנפשט עורו מע"פ בהריגת יו"ד הקומ"ל גם הגמ' מייתי לה שם אמתני' דאלו שעורותיהן כבשרן עוד האדם גם רש"י פי' שם עוד ראש אדם מת כו' ע"ש מ"ד תורע"ק אות מ"ו הקשה על רש"י שפי' קו"ח דרע"ק לענין אהל שיהא נזיר מגלח על אהל דרביעית דם שהי' לו לפרש לענין מגע ומשא ועוד דעל אהל יש לומר דיו דהא בעצם כשעורה ליכא טומאת אהל. לפע"ד יש ראיו' לפירש"י מהגמ' ובריי' ד' נ"ב ע"א ע"ב שנחלק רע"ק על חכמים בששה דברים וחד מנהון רביעית דם הבא מב' מתים ואמרי' שם דהדר בי' רע"ק לבר מרביעית דם שלימודו ערוך בידו ושם מיירי לענין טומאת אהל כדאי' שם בגמ' ואיב"א כי קתני כל היכא דנזיר מגלח על אהילו כו' ע"ש וכמ"ש תוס' שם ע"א ד"ה ת"ש דע"כ מיירי לעניין תגלחת נזיר מדאמר חצי קב עצמות משום דעל רובע קב אין מגלה על אהילו כדאי' במתני' לעיל ונהי נמי דהדר בי' רע"ק אבל מרביעית דם לא הדר בי' גם מה שהקשה נימא דיו לבא מה"ד כו' יש לומר משום דמיפריך קו"ח דלגבי מגומ"ש לא גרע מעצם כשעורה שהנזיר מגלח על מגומ"ש דרע"ק לא סבר הלכה בנזיר דבעי' חצי לוג דם עיי' ד' נ"ז א' ורש"י לשיטתי' אזיל לעיל ד' נ"ג ע"ב דמפרש לאפוקי מדרע"ק לענין טומאת אהל דרב"ד מב' מתים דלא כתוס' שם שכתבו לאפוקי ממאי דסבר רע"ק שהנזיר מגלח על מגומ"ש דרביעית דם כו' ע"ש. דלרע"ק מגלח גם על אהל דרב"ד ולזה לא צריך למיתני סיפא דמרישא ידעי' לה דתני חצי לוג דם לסברת ר' יוחנן כו' ע"ש. ומ"ש הת"י במ"ג אות כ' על ארץ העמים פי' גוש מח"ל מטמא מד"ס במגע ובמשא כו' ע"כ עיי' גמ' ותוס' ד' נ"ד ע"ב ד"ה ארץ העמים. כתבו דאפי' באהל מטמא בח"ל גופי' אם מאהיל עליו בלא הפסק ולחד צד איבעיא דשם חמור ממת דאפי' ע"י הפסק שידה תו"מ מחזיק מ"ס או ספינה ג"כ מיטמא כו' ע"ש והת"י קיצר ולא ביאר כה"צ. ומ"ש שם אות כ"ד שדוחק לומר דתני ושייר כו' עיי' תוס' ד"נ ע"א ד''ה רבא בסוה"ד כתבו על מילתא אחריתא דהך מתני' תני ושייר כו' ע"ש. ומה שהקשה למה לא תני ברישא דמגלח על מגע ומשא דרובע עצמות דקין כקמח יש לומר דאהכי תני סיפא ואהל ורובע"צ. הרי הוא כמפורש בהדיא דעל מגומ"ש דידהו מגלח ועיי' תוי"ט ות"ח ומ"ש ת"י אות כ"ח דנקט חלוטו לרבותא דאינו עולה לו כו' ע"ש עיי' ד' נ"ו ע"א מייתי הגמ' ספרי דילפי' ימי חלוטו מימי טומאתו דאין עולי' והדר ילפי' ימי ספרו מימי חלוטו שאין עולי' כו' ע"ש הרי דליכא למימר רבותא בימי חלוטו לגבי ימ"ס לענין שאי"ע לו. ממילא מתורץ קושית תוס' ד' נ"ד א' ד"ה וימ"ס למה לי' למיתני ימ"ג דאם ימ"ג סותר מה מהני מה שימ"ס אין סותר כו' ע"ש דכיון דימ"ס שאי"ע ילפי' מימ"ח מוכרח למיתני ימ"ח דאי לא"ה כ"א דימ"ג עולין לו

מסכת סוטה

פרק א מ"ג תוס' רע"ק אות ז' הקשה לפמ"ש תוס' ד' ז' א' ד"ה נדה דמש"ה שרי ייחוד בנדה לפי שיש לה היתר א"כ היאך דן ר"י קו"ח לסוטה להתיר ייחוד הא סוטה אין לה היתר והניח בצע"ג. לפע"ד יש ליישב סברת ר"י דגם בסוטה אינו ברור דאין לה היתר דאפשר דטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע כשלא יבדקוה המים ולא דמיא לגן עם אמו דודאי אין לה היתר לעולם ועוד דהתוס' הכא וכן בסנהדרי' דף ל"ז א' ד"ה התורה איירו בדינא דאוריי' שפיר מתירין ייחוד בנדה מכח הך סברא אבל ר"י הכא הא מיירי בדינא דרבנן שהרי מה שאמר ת"ק ומוסרי' לו ב' ת"ח בדרך כו' הוא מדרבנן כדאי' בגמ' ובריי' בזה"ל אבל אמרו חכמים כו'. ושפיר אמר ר"י שהרי בנידה הניחו חכמים הדבר על ד"ת ולא החמירו הגם שהוא איסור כרת והיינו לפי שכבר בא עלי' לא תקיף יצרי' ובאמת גם בנדה אם עדיין לא בא עלי' איסור ייחוד כדאי' פ"ק דכתובות גבי כלה שפירסה נידה הוא ישן כו' וכן מוכח מתוס' הכא ד"ה ואומר דסברת ר"י היא מכח שכבר בא עלי' כו' ע"ש. א"כ למה בסוטה לא יניחו חכמים הדבר על ד"ת. ויש להערים זה במש"כ התוס' דוקא עריות שאין להם היתר דומיא דבן עם אמו. פי' שלא הי' להם היתר וגם לא יהי' להם היתר משא"כ בנידה ההיתר הי' ויהי' א"כ בסוטה נמי ההיתר הי' ואפשר שיהי'. אין מקום להחמיר בדרבנן כיון דכתיב באוריי' והביא האיש כו' שנאמן עלי' מה"ת מ"ה תוס' רע"ק אות ח' הקשה על רע"ב שלא הי' לו לכתוב דמיירי במקום שאי"כ כתובה לפ"מ דקיי"ל כותבי' שובר כמ"ש רע"ב פיו"ד מ"ו דב"ב כו' ע"כ. לפע"ד יש ליישב משום דר' יהודה פליג במ"ג גבי נאמנות הבעל ובמ"ה גבי גילוי לבה ושערה והכא לא פליג והא ר"י סבר בה אי"כ שובר ומדשתיק ר"י במתני' מוכרח לאוקמי במקום שאי"כ כתובה. והנה התוס' ד"ו ע"ב ד"ה אמר רבא הקשו הא רבא גופי' סבר בפ' ג"פ ד' קמ"א ב' דכותבו' שובר א"כ למה לי' לרבא לאוקמי במקום שאי"כ כתובה ותירצו דהכא דרך דחי' אמר רבא דליכא לאוכוחי מהכא דכו"ש ובאמת סבר כו"ש כו' ע"ש. ולולי דברי התוס' הייתי אומר דהכא יש סברא שאי"כ שובר אפי' למ"ד בעלמא כו"ש דהתם יש פנים לכאן ולכאן כדאי' שם בפ' ג"פ אם נאמר שלא יפרע הלוה אם לא יחזיר לו המלוה שטרו יאכל לוה וחדי אם יהי' נאבד השטר ואם נאמר כו"ט אם יאבד הלוה שוברו יאכל מלוה וחדי. ומשום עבד לוה לא"מ מכרעינן דכו"ש אפי' אם כבר פרע כל החוב דשוב אינו לוה שלו הרי הי' לוה שלו ומכ"ש בההיא דפ"ע מקצת חובו שגם עתה הוא עדיין לוה שלו דהכי מסיק שם להלכה ד' קע"א ב' דאפי' אכולי' חוב כו"ש מה"ט דעבד לוה כו' אבל הכא שהפסידה כתובתה ע"י שזינתה תחתיו כפי הודאתה לא שייך עבד כו' אפי' אי נימא דגם בכתובה בעלמא אמרי' עבד כו' הגם שלא לוה ממנה כלום הכא גרע טפי כי אין לנו לייפות כח אשה זונה שתהי' שלטת. ומאי דאמר הגמ' הכא ש"מ כו"ש. אפשר דגם לר' יוסי בעי הגמ' הכי דאפי' אי בעלמא כו"ש לית לן למימר הכא דכו"ש ומתורץ קושיית התוס' וגם קושיית תוס' רע"ק. עוד הקשו תוס' שם ד"ה ש"מ כו"ש הא הכא מוכרח לשובר כיון שאין כאן פיקעון כתובה. דבשלמא בעלמא אמרי שלא יפרע לוה עד שיחזיר לו המלוה שטרו ותירצו שיכול לעכב הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה כו' ולפמ"ש תוס' שם עוד דמיירי מן הסכנה ואילך דגבי בעידי גירושי' כו' צ"ל שיעכב הגירושין כ"ז שלא תחזיר לו הכתובה עיי' תורע"ק מש"כ בזה. ולפמ"ש תוס' זבחים ד"ב ע"כ ד"ה סתם. אינו מוכרח לגרשה רק שלא תהי' תחתיו ומשמשתו וכ"כ פסקי תוס' שם סי' א'. והנה במתני' יש להקשות למה תני שוברת כתובתה ויוצאה. הוי לי' למיתני הפסידה כתובתה. אלא ע"כ אשמעי' אגב אורחי' שאפי' שטר כתובה בידה א"צ להחזיר לו ודי בשובר ולא חיישי' שרוצה לגבות כתובתה כיון שהיא בעצמה הודית שהפסידה. לזה אמר הגמ' ש"מ כו"ש. פי' אפי' כתובה בידה. הא לכ"ע אם השטר בידו צריך להחזיר השטר ולא יצטרך הבעל לשמור שוברו מה"ע ומשני אביי הני מקרעת. פי' אם הכתובה בידה אשמעי' שצריכה להחזיר אפי' הכא שהודית בעצמה שאין לה כתובה ורבא אמר במקום שאי"כ כתובה עסקי'. והנה בכתובות דט"ז ע"ב מוכת דאם הטמינה כתובתה לכ"ע מעכב בעל הפירעון ואפי' אבדה אם לא אבדה באור ג"כ דינא הכי עד שתביא עדים שנשרפה. מיהו רש"י פי' שם דגם בהטמינה לא מפסדא רק אם הטמינה כדי לחזור ולגבות עוד הפעם. אבל אם הוא בענין שאין לחוש לזה אפי' כתובה בידה א"צ להחזיר וזוהי שיטת תוס' ב"מ די"ז ע"ב ד"ה ל"א כלום ע"ש במ"ש אליבא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מב"ד לא"כ וגם סבר כו"ש הגם שיהי' להבעל הפסד במה שהכתובה כו' עיי' חו"מ סי' נ"ד ס"ג ובתומים ובקצה"ח שם הק"א הובא מחלוקת הראשונים בזה והכריע התומים דבשטר דעלמא ודאי אם השטר ביד מלוה חייב להחזיר אבל בכתובה כיון דאפי' מחזיר לו הכתובה לא סגי לי' בלא שובר שהרי מעשה ב"ד הוא ולא יוכל לטעון פרעתי אליבא דריו"ח מש"ה אמרי' דסגי בשובר ולא מטרחי' לה בהחזרת כתובה ג"כ כו' ע"ש. לפ"ז יש לומר דגמ' דהכא מיירי ג"כ אפי' הכתובה גידה וכשיטת רש"י ותוס' הנ"ל. ושפיר כתב רע"ב דבמקום שכותבי' כתובה אי"כ שובר אם הכתובה בידה לריטב"א ובעה"ת שחולקי' על רש"י ותוס' ובעי הגמ' אם יש להכריח מכאן שיטת רש"י ותוס' ובהכי מיתרצא גם קושיית תוס' ד"ה ש"מ הנ"ל. שהרי תוכל להחזיר הכתובה וע"ש בכתובות תוס' ד"ה כותבי' כתבו דגם בכתובה שייך עבד לוה כו' ע"ש והכא דמפסדת כתובתה יש לומר דלא שייכא סברת תומים הנ"ל. דכיון שזינתה ליכא מעשה ב"ד וקלא אית לי' למילתא ואפי' לרש"י ותוס' אי"כ שובר במקום שהכתובה בידה

פרק ב מ"ב תוי"ט ד"ה חדשה כתב דפסקי רמב"ם לא סתרי אהדדי דגם רבנן דסברי כל המימות כש ים לכיור מודו דבעי' כ"ח חדשה מקרא בכלי חרש. כלי שאמרתי לך כבר במצורע כו' ובחנם הניח הכ"מ על רמב"ם בצ"ע ע"כ. גם הלח"מ ה' סוטה ת"ג ה"ש כתב כדברי התוי"ט ע"ש. ומה שהשיג רמ"ז דהא במתני' ל"ג חדשה וכמ''ש תורע"ק אות י"א ע"ש אלמא דרבנן לא בעי חדשה ולוה תמה הכ"מ כו' ע"כ לא ידענא מ"ק שהרי מפיה"מ לרמב"ם מוכח דגרם חדשה במתני' ע"ש. ואפי' אי ל"ג חדשה במתני' מי מכריחנו לומר דרי"ש פליג בבריי' דילמא מפרש דבריהם ורבנן נמי בעו חדשה. עיי' רש"י ד' ט"ו ע"ב כתב דרבנן מכשרי בישן ועלה אמר רבא דבעי' להו נתאכמו פניו כו' ע"ש. ורמב"ם בפיה"מ מפרש שלא נתאכמו פניו מאורך הזמן לא מחמת שנשתמש בו דהא קדשה בעי' גם לרבנן ע"ש. ואין לתפוס על רמב"ם במה שסובר דרבנן לא פליגי בזה מיהו על התוי"ט יש לתמוה שלא הזכיר פירש"י שכתב בפי' דרבנן מכשרי בישן ע"ש ואפשר מדתני בבריי' דברי רי"ש משמע לי' לרש"י דרבנן פליגי ורמב"ם דגרים במתני' חדשה צ"ל דלא גרים כלל בגמ' תני פיילי ש"ח חדשה דברי רי"ש. ועיי' מ"ה חיים להפר"ח ובתו"ח ר"ש בזה, ומ"ש רמ"ז שהכ"מ לא חש לדברי רמב"ם בפיה"מ משום דהך ילפותא דמים חיים לא קאי אלא כדרבא בכלי חרש כלי שאמרתי לך כבר כו' ע"ש. תמוה דודאי במצורע דכתיב אל כ"ח על מ"ח אמרי' מה מים שלא נשתנו כו' וזה לא נדחה בגמ' רק מה דאמרי' גמר גז"ש כלי דסוטה מכלי דמצורע זה נדחה בגמ' מכח פירכא מה למצורע שכן טעון עץ ארז כו' ע"ש

פרק ד מ"ג ושאר כל הנשים או שותות כו' הקשו תוס' פשיטא מאי קמ"ל הובאו בתוי"ט והתו"ח תירץ דאשמעי' ממזרת לממזר נתינה לנתין כדאי' בגמ' בבריי' ד' כ"ו א' ע"ש. לפ"מ דאי' בבריי' שם יש לומר דמרבה רובא שנשא עקרה או זקינה ויש לו אשה ובנים דבכה"ג שותה לרבנן דבריי' ואפי' מתו אשה ובנים אחר קינוי כבר נראית לשתיי' כמ"ש תוס' שם ד"ה לא ישא בשם ירושלמי. וזהו רק אם נאמר דרבנן דמתני' היינו רבנן דבריי' אבל המשל"מ ה' סוטה פ"ב כ"א האריך בזה וכתב דלרמב"ם שלש מחלוקת בדבר ולרבנן דמתני' אפי' יש לו או"ב לא שותה עקרה וזקינה ונסתפק שם המשל"מ בכהן שנשא מעוברת חבירו שאסור להחזיר כשיגרשנה אי נימא דאפ"ה שותה שהרי יכול להפרישה בלא גירושי' ולהחזירה לאחר כ"ד חדש או משום דכיון דזה לא מיקרי ביאה אסורה כמ"ש רמב"ם שאין זה עבירה שלא נאסר רק משום תקנת הולד וכמ"ש תוי"ט יש לומר דאפי' בכהן כה"ג שותה כו' ע"ש. ואם נאמר דשותה יש לומר דהיינו דאשמעי' ושאר כל הנשים כו' לרמז חידוש זה

פרק ה מ"ג התוי"ט ד"ה ואלפיים כתב אליבא דר"א בנו של ריה"ג דבחד עניינא הוא אמרי' תפסת מועט תפסת אבל לרע"ק דתרי ענייני נינהו מקיימין המקראות שניהם כמות שהם. כתב רמ"ז דכונת התוי"ט דלרע"ק מתחיל התחום אלף אמה רחוק מהעיר וצ"ל דבסוף המגרש הי' איזה בית או בורגנין כדי להתחיל משם אלפיים של תחום שבת כו' ע"כ. כמה מהדוחק יש בזה הלא מגרש הוא פנוי מכלום משמע מתחלתו ועד סופו ועיי' עירובין ד' נ"א א' ד' נ"ו ע"ב. ויותר תמוה שיהי' מדת התחום מתחיל רחוק אלף אמה מהעיר היפוך משמעות משנה ובריי' עירובין פ"ה מ"א ע"ש בגמ' ד' נ"ו והכתוב אומר ומדותם מחוץ לעיר ולא מחוץ לגרש. ע"כ נלפע"ד לומר שהחילוק הוא בין רע"ק לר"א דלרע"ק הי' ללויים שלשת אלפים אמה סביבות העיר והיינו אלף אמה מגרש ואלפיים ת"ש. ולא לומר שהח"ש מתחיל בכלות המגרש וחוצה אלא מדלא אמר והשאר ת"ש בא לומד שיש להם בס"ה ג' אלפים מש"ה נקט בלישני' תרווייהו אלף גם אלפיים אבל לר"א יש להם רק אלפיים סביבות העיר מש"ה נקט בלישני' והשאר שדות וכרמים וכמ"ש רש"י עירובין ד' נ"ו ע"ב ד"ח צא מהן ע"ש. וז"ש תוי"ט דלר"א חד עניינא הוא, פי' דמגרש פנוי מכלום. ושדות וכרמים היפוך ממה מש"ה אמרי' והשאר שו"כ פי' כי מהאלפיים שנותנין להם יהי' לחצאין. אלף פנוי אלף זרוע ונטוע, אבל לרע"ק מגרש ות"ש לא קרבו זא"ז לא שייך לומר בזה שיהי' לחצאין שהרי ת"ש לכל העולם הוא ולא להם לבדם ניתנה הארץ למדת ת"ש מש"ה מקיימי' שניהם. פי' שיהי' בס"ה שלשת אלפים, והיינו מדכתיב אלפיים ת"ש גבי לויים דייקא ומה מקום לת"ש גבי ערי לויים דייקא אלא ודאי להשמיענו בא הכתוב שנותני' לדם שלשת אלפים אמה סביבות העיר. עוד יש לומר בזה ע"פ הגמ' עירובין ד' נ"ז א' ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה מאי רביע. אמרי' שם דפליגי רבינא ור"א. לרבינא הי' המגרש רק כנגד אורך ורוחב העיר אבל לא בקרנות. משא"כ בתחומין אמרי' אפי' אם העיר עגולה מרבעי' אותה כטבלא מרובעת כדי שיהי' נשכר ח' מאות אמה בקרנות דכל אמתא בריבועא כו' ע"ש. ולרב אשי בהיפוך הי' המגרש רק בקרנות אלף על אלף ולא כנגד צדדי העיר ע"ש. מש"ה שייך בדרע"ק אלף למגרש ואלפיים ת"ש פי' דתני ענייני נינהו שכתב התוי"ט היינו שני מקומות ת"ש הוא כנגד העיר והקרנות ומגרש הוא רק בא' מהם ואי אמר והשאר הוי משמע שבכ"מ שיש ת"ש שם יש מגרש אבל לר"א חד עניינא הוא פי' בחד מקום. מש"ה אמר והשאר. חלק כחלק. כמו השו"כ כן המגרש ועיי' רמב"ן עה"ת במדבר סי' ל''ה פ''ד. ומה שהקשה רמ"ז למה הקדים רע"ק פסוק ומדותם לפסוק מקיר העיר כו' היפוך מהסדר נלפע"ד ליישב עפמ"ש רמב"ן שם דאי הוי כתיב אל פאת קדמה הוי משמע מהעיר ולחוץ דהיינו להלאה אבל את פאת