אהבת איתן כה

מסכת נזיר

פרק א מ"א ברע"ב ד"ה הריני כו' כתב דבכולהו בעי' שיהי' תופס בשערו וקאי גם בהרי עלי לשלח פרע וכ"כ תוי"ט ד"ה הריני והלח"מ ה"נ פ"א ה"ו שכן דעת הרמב"ם בחיבורו שם. אבל בגמ' ובפיה"מ לר"מ לא משמע הכי כו' ע"ש. ובאמת יש לתמוה מה מהני בזה אחיזת שיער הרי הספק הוא אם שילוח הוא לשון ריבוי או לשון העברה כדאי' בגמ' דף ג' א' ע"ש בתוס' ד"ה תנא וד"ה משקין רק גבי מסלסל דלא נימא תורה וגבי מכלכל דלא נימא מזוני בזה מהני אחיזה בשיער כמ"ש תוי"ט מהגמ' אבל גבי ש"פ דמשמע הכי והכי ותרוייהו בשיער מה מהני אחיזתו בשיער ומכ"ש לפמ"ש רש"י שם ד"ה תנא דאפי' אי שילוח לישנא דעבורי הוא ג"כ הוי נזיר דה"ק הרי עלי להעביר השיער כשיהי' פרע דהיינו שלשים יום ולא מקודם דסתם פרע הוא ל"י כו' ע"ש וכ"מ מדברי התוס' ד"ה תנא דלא בעי' תפיסת שיער מדכתבו דכיון דמצינו בכה"ד ופרע לא ישלחו כו' ואמר ה"ע לשלח פרע משתמע שפיר דנזירות קביל עלי' וכ"מ מדבריהם ד"ה משקי' שכתבו ואע"ג דקראי טובא לשון העברה שפיר ילפי' מחד קרא דהוי לשון ריבוי דמסתמא דעתו אנזירות הוא כו' ע"כ. ודברי הרמב"ם בחיבורו יש מקום לפרש ג"כ הכי וז"ל וכן אם אחז בשערו ואמר אהא נאה או אהא מכלכל או אהא מסלסל או שאמר הריני מכלכל או הריני מסלסל או הרי עלי לש"פ ה"ז נזיר והוא שיגמור בלבו להזיר ע"כ. מדכתב או שאמר הריני כו' משמע דפלגינהו לתרי בבי. הגם דבגמ' אמרינן גם בהריני דבעי' אוחז בשערו אפשר דרמב"ם סובר דבהריני סגי גמר בלבו ומ"ש בסו"ד והוא שיגמור בלבו קאי רק אבבא שניי' ולולא דמסתפינא הייתי מגי' דהאי תי' שאמר מקומה אצל ה"ע לש"פ. להורות שחלוק שלפניו דל"ב בי' אחיזת שיער. ומ"ש רמב"ם בפיה"מ ורע"ב דמכלכל לשון גידול שיער מדתנן משתכלכל העטרה כו'. בגמ' ד"ג א' מייתי ממוקדם שבת מ"ח מ"ד רי"א כדי לסוד כלכול כו' ע"ש. ובאמת הדין עמהם כי. הגמ' כאן מייתי מילתא דלא קאי הכי במס' שבת ד"פ ע"ב דאיתותב רב מבריי' ע"ש דמסיק כלכול הוא מנח שלא במקום שיער או כלי שיש בו בליטות כו' ע"ש. גם לשון הגמ' כאן דמייתי ואמר רב בת צידעא. תמוה דשם אמר רב צידעא ובת צידעא. כלכול צידעא. אנדיפי בת צידעא כו' ע"ש:

מ"ב תוי"ט ד"ה ה"ז נ"ש הביא קושיית הכ"מ וריב"ל ותירוציהם על רמב"ם הנ"ז פ"א והשיג עליהם גם הלח"מ הנ"ז פ"ג הי"ג הקשה על הכ"מ איך כתב דרמב"ם סבר דמטח הוא דאמר כי נזיר אלהים יהי' הנער כו' שהרמב"ם בעצמו בפיה"מ ובחיבורו כתב שמשון לא היה נזיר כו' אלא המלאך הפרישו מן הטומאה כו' ע"כ ע"ש. לפע"ד יש ליישב דברי הכ"מ עפ"מ דאיתא לקמן דכ"ח האב מדיר א"ב בנזיר ופליגי ר"י ור"ל לר"י הוי זה הלכה למ"ס ולר"ל כדי לחנכו במצות ע"ש דפריך כמה קושיות לר"ל היכי מייתי קרבן היכי מגלח בהקפה היכי אכיל כהן מליקה כו' ואפי' אי הוי הלכה לממ"ס אין כאן נזירות גמורה והראיי' שאין אשה מדרת בנה בנזיר ואין אב מדיר בתו בנזיר כי כך היתה הלכה כדאי' שם עיי"ש. ובשמשון קרבן טהרה ליכא שהי' נזיר כל ימי חייו וקרבן טומאה נמי ליכא שמותר לו ליטמא למתים, ומכ"ש לר"ל דהוי רק מטעם חינוך ודאי אינו נזיר גמור. והמלאך אמר לאשת מנוח אל תאכלי כל טמא כי נזיר אלהים יהיה כו'. ובגמ' דף ד' ע"ב הוי ס"ד מעיקרא שהמלאך צוה למנוח שידיר א"ב בנזיר כשיולד ומסיק מלאך הוא דקאמר לי' כו' פי' בנבואה ולא מן נזירות מפי מנוח ולא מפי שמשון וכמ"ש תוס' שם ד"ה שמשון וז"ה התם ובזה מדוייק לישני' דרמב"ם שכתב בזה"ל שמשון לא הי' מיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה כו' ע"כ פי' אפי' לסברת מקשן שמניח הדירו בציווי המלאך והוי דבר הנדור. אפ"ה נזיר גמור לא הוי שהרי פי' נדר בנזיר כו' ובכה"ג לא הוי רק הלכה או מטעם חינוך. אלא המלאך הפרישו מטומאה פי' מאכילת דברים אסורים הפריש לאמו כי הוא לא הי' אז עדיין בעולם כשנראה המלאך אל אמו ובהיות כן אין שום תפיסה על הכ"מ כי רמב"ם מצי סבר כהמקשן והוי דבר הנדור ואפ"ה לא הוי נזיר גמור מה"ט דכתיבנא כי אפשר הלכה כך היתה בנזירות שאם מדירו אביו בציווי המלאך אינו נ"ג ומטמא למתים מ"מ דבר נדור הוי. עתה באתי להשיב ע"ד הת"ח בכל מה שהקשה על מהריב"ל וכ"מ. מה שהקשה הא ר' יעקב ור' יוסי ור"ש רבים הוו נגד ר' יהודה ואינהו סברי כשמעון הצדיק כו' ע"ש. לא ראה כי מהריב"ל בעצמו מתחילה הקשה זה ותירץ דסתם משנה עדיפא מדכולהו דסברה האומר הריני כשמשון ה"ז נזיר רק דלא תיקשי לך היא גופה למה סברה מתני' הכי הא בעי' מתפיס בדה"נ ע"ז תי' דכתיב להזיר לה' ריבויי' הוא ולא אמרי' לה' צריך לדרשא דשה"צ. גם מ''ש ת"ח דבגמ' לא מוכח דר' יהודה לא סבר כשה"צ כו'. הנה יש ראיי' למהריב"ל מהגמ' נדרים דף ט' ב' ד"י ע"א דמקשה שם ד"ט ע"ב לר"מ תינח נדבה דקרבנות נדבה דנזירות מא"ל ומשני סבר כשה"צ כו' ובד"י ע"א מקשה הכי ממש אליבא דר' יהודה ומשני ר"י לטעמי' כו' ולא משני סבר כשה"צ. הגם שיש לומר דהגמ' ניחא לי' לאתויי מר"י גופי' כמו בקושיא דלעיל דה"מ לשנויי כהילל הזקן כו' כדמשני לר"מ לעיל וניחא לי' לשנויי ג"כ ר"י לטעמי' וכמ"ש תוס' שם ד' י"ט א' בסדר הדפין ע"ש ד"ה נדבה. מ"מ יש להביא ראיי' מהכא דלא משני הכי משום דל"ס ר"י כשה"צ. גם מש"כ מדאמר אביי נדרים דף י' ע"א שה"צ ור"ש ור"א הקפר שיטה א' הן דנזיר חוטא הוי ולא קיי"ל כשיטה כו'. לפמ"ש ר"ן שם לאו שיטה היא דלכה"צ רק נזיר טמא מיקרי חוטא לפי שמתחרט ולר"ש וראה"ק גם נזיר טהור הוי חוטא שמצער א"ע וכל כה"ג לאו שיטה היא ובזה נדחה ג"כ מ"ש להשיג על הכ"מ שילהי הנ"ז שכתב ע"ד רמב"ם שהם כשה"צ הקשה ת"ח הא לשה"צ חוטא הוי כו' ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דרמב"ם מיירי בטהור דמודה בי' שה"צ דלאו חוטא. גם מ"ש ראיי' מדפסק רמב"ם ריש הל"ד כסתם מתני' דנדרים פי"א מ"ב דמוקמי' לה התם כר"י דלא סבר כשה"צ. גם הא לא תברא כי זהו רק לפי תירוץ דואב"א אפי' תימא ר"י כו' אבל לשינוייא קמא מתני' כר"מ וכשה"צ וכל מש"כ הת"ח בזה גרם לו שלא ראה מ"ש הלח"מ שם הנ"ז פ"ג הי"ג עיי"ש. עוד סתירה לדברי התח"ד מהגמ' נזיר ד' י"ט א' דמוקי רב חסדא הבריי' כר' ישמעאל וסבר לה כר"א הקפר דנזיר טהור נמי חוטא הוא כו'. והרמב"ם הנ"ז פ"ה הי"א פסקה להך בריי' ע"ש וכש"כ הך דשה"צ דמיירי בטמא דודאי מיקרי חוטא ועיי' כריתות כ"ו א' טרח לתרוצי מתני' אליבא דראה"ק ועיי' תענית ד' י"א א' דאפי' ר' אלעזר דסבר היושב בתענית נקרא קדוש מודה בנזיר טמא דהוי חוטא ומ"ש רמ"ז סיוע להכ"מ דהגמ' דאמר מלאך הוא דקאמר לי' כו' הוא רק דחיי' בעלמא אבל באמת כמ"ד דמנוח אביו הדירו כו' ע"ש. זה נסתר מפירש"י מכות ל"ב א' רש"י ד"ה נזיר שכתב דשמשון קיבל נזירותו ע"י מלאך כו' ע"ש. ויש לדחות דכונת רש"י שהנזירות הי' מאביו ע"פ ציווי המלאך

פרק ג מ"ו בת"ח בשם שושנים לדוד נשאר בתימה על רמב"ם ורע"ב שפירשו מתני' דלא כמסקנת הגמ' ד"כ ע"א דפשיט דר"י מיירי בלא נטמאת ואליבא דב"ה מדלא אמר י''ד שנה ושלשים יום כו'. לפע"ד יש ליישב ע"פ לשון הגמ' ואי ס"ד כשנטמאת ואליבא דב"ה א"ה רי"א כו' עד וש"י מיבעי לי' ולפי דרך הגמ' בכ"מ הי' לו לסיים אלא ש"מ בשלא נטמאת ואליבא דב"ה ש"מ. ע"ק קושיית התוס' ד"ה ת"ש שהקשו למה מביא דברי ת"ק כו' ע"ש. ע"כ פירש"י דהפשטן פשיט האיבעיא דלא מיירי בנטמאת אלא בנטמאת אליבא דב"ה ודלא כס"ד דבעל איבעיא דמיירי בלא נטמאת אליבא דב"ה דבשלמא אי ז' שנים שניים הי' משום קנס ולא משום טומאה כי לא נטמאה עד כלות ז"ש השניים א"ש מה דלא תני י"ד שנה ושלשים יום. דהני ש"י אין נוגע לדין משנתינו אלא משום דסבר כר"א דנטמא ביום מלאת סותר רק ל' אבל אי בנטמאת אליבא דב"ש ע"כ הי' השלשים יום בין ז"ש ראשונים לשניים למה לא הזכיר ר"י ש"י לפלוגי על ת"ק שלא הי' ז"ש בין ראשונים לשניים רק ש"י וראיי' מוכרחת לפירושם מדמייתי הגמ' תנ"ה רי"א משום ר"א א"ק זאת תה"נ כי נטמא ביום מלאת תן לו ת"נ ע"כ ומאי שייטי' הכא אי מיירי בלא נטמאת. מזה מוכח כר"מ ור"ב והיינו דמייתי דברי ת"ק להורות דר"י נמי כת"ק ס"ל בהא שהי' לה ז"ש שניים משום קנסא כב"ה רק שלא הי' לה ז"ש שלישיים רק ש"י כר"א ובזה א"צ למש"כ תוס' שם דמייתי דברי ת"ק לאוכוחי דר"י לא מיירי בהבלעה שהי' מובלע הש"י בתוך ז"ש ראשונים כי היכי דת"ק לא מיירי בהבלעה כו' ע"ש. ולר"מ ורע"ב א"ש כמ"ש. ובסברא זו של התוס' יש לפרש מה שציין רע"ב תחלת מתני' מי שהשלים נזירותו ואח"כ בא לארץ למה לו לציין מי שהשלים כו' ומזה דייק התוס' סברת רע"ב דלא מחייבי' לי' מיד לעלות לא"י לנהוג נזירות שם כו' היפוך המובן מפשט דברי רע"ב ועיי' רמ"ז שהשיג בזה על התוי"ט. ולפמ"ש יש לומר דרע"ב בא להורות דכולה מתני' מיירי בהשלים נזירותו ואפי' ר"י מיירי בהכי כי היכי דלא נפרש דר"י מיירי בהבלעה כמ"ש תוס' הנ"ל בקושייתם

פרק ד מ"ז תורע"ק אות ל"א הקשה על רע"ב שכתב אי קדים וגילח זכה ובגמ' דף ל' ע"ב לא איפשיט בעיין והמיי' ה' נזירות פ"ח הט"ו פסק דירושה היא כו' ע"כ. לפע"ד יש ליישב דאמרי' בגמ' ואת"ל ירושה היא ולפום מאי דשקיל מגלח כו' הדר בעי הגמ' אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם או איפכא מהו כי גמירי הלכתא בסתם נזירות א"ד ל"ש כו' ע"כ. הרי לפניך דבתר דקאמר את"ל ירושה היא אמר כי גמירי הלכתא כו' אלמא דהאי את"ל לאו פשיטותא היא לא כמו בכ"מ דהוי פשיטותא לרמב"ם מש"ה כתב רע"ב שאם קדם א' וגילח זכה ככל ספיקא דממונא. ויש לפרש איבעיא דגמ' לכתחילה אם יש זכות לא' יותר על חבירו אם השלים נזירותו קודם או שהאחד נזר בחיי אביו וא' אח"מ אביו אליבא דר' יוסי ולרבנן איפכא מי שנזר אח"מ אביו זכותו יותר גדול וגרסי' כל דקדים גילח. חד זימנא גילח. ולפנינו הגי' בגמ' ב"פ גילח משמע דמיירי דיעבד וגי' התוס' חד זימנא גילח ע"ש ד"ה הלכתא ואפשר שכן הי' גי' רע"ב. והרע"ב הא מיירי בדיעבד. ורמב"ם שם כתב וז"ל מת האב והניח בנים רבים חולקים במעות הסתומים כו' הרי דמיירי לכתחילה ויש גי' בגמ' כל דקדים מגלח כו' לשון זה ודאי לכתחילה הוא. עוד יש חילוק בין רע"ב לרמב"ם בדינא שלא העירו בזה מפרשי המשנה דלרמב"ם גם אם היו הוא ואביו נזירים צריך שיאמר אח"מ אביו הריני מגלח על מעות אבא ולרע"ב בכה"ג א"צ שיאמר זה. ואפשר דרע"ב מיירי ששארי הבנים לא היו נזירים או שנזרו אח"מ אביהן דבזה יפה כח המקדים וגילח מדל"צ אמירה ושארי אחים צריכים אמירה עי"ל דרע"ב אזיל בתר סתמא דגמ' שם דאמרי' שם פשיטא דבן יורש ולא בת ומשני ל"צ דלית לי' אלא בת מהו דתימא יורשי' גמירי לה קמ"ל הלכה בן ולא בת כו' ע"ש הרי דפשיטא לסתמא דגמ' דהלכתא גמירי לה מדלא אמר מהו דתימא ירושה היא כו'. ולא שבקי' פשיטותא דגמ' למיזל בהר בעיי דאמוראי רבה ורבא ורב אשי כו' ע"ש

פרק ו מ"ה תורע"ק אות ל"ד הקשה למה לא תני חומר בתגלחת ויוצא מה"ג מבטומאה לענין אם נזר בביה"ק אליבא דריש לקיש לעיל ד' י"ז א' לפמ"ש תוס' שם כו' ע"ש. יש ליישב כי היכי דמשני הגמ' שם על הבריי' בתקנתא קמיירי בקילקולא לא קמיירי ע"ש בתוד"ה ונזיר וד"ה בתקנתא ה"נ י"ל במתני' כיון דאפי' לר"ל עביד איסורא רק דלא לקי כמ"ש תוס' הנ"ל ע"ש. והרי אפי' להס"ד שם לר"ל דלא חל עלי' נזירות בביה"ק ג"כ כתבו תוס' הנ"ל דמני לשנויי האי תירוצא דמקרי קילקולא וכ"ש למסקנא דגם לר"ל חיילא ע"ש

פרק ז מ"ב תורע"ק אות מ"ג הקשה על הגמ' ד' נ"ד א' למה נקט ר"א ורבנן ולא נקט רבי ור' יוסי ב"י והכריח כהגהת הגר"א דגרסי' רבי ורבנן ומיבעי לי' אי בעי' שיביא חטאתו או מונה מצפרא דשמיני. גם הניח בצע"ג על רע"ב דמפרש עד שיטהר דעביד הע"ש שהוא נגד מסקנת הגמ' שם ע"ש. עיי' תוס' דף מ"ט ב' ד"ה ומזה כתבו דל"ג במתני' ויביא קרבנותיו כדמוכח מגמ' הנ"ל הביאם תוי"ט כאן. גם יש לדייק במתני' דתני אינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר האי אלא מיותר הוא. ואי גרסי' ויביא קרבנותיו כולי' מיותר הוא והוי סגי למיתני אי"מ למנות עד שיביא קרבנותיו. והנה ר"א הוזכר במתני' לעיל פ"ג מ"ה דאמר לא בו ביום דבעי' והימים הראשונים יפלו ע"ש בגמ' ד' י"ט ע"ב דאפי' נזיר טהור שנטמא ג"כ דינא הכי דאיתותב עולא מבריי' וע"ש תוי"ט ד"ה בא דלרמב"ם בעי' ב' ימים קודמין ומה שאמר לא בו ביום ה"ה יום שאחריו וקיי"ל כר"א כמ"ש רע"ב שם ע"ש ובתוס' דף י"ט ע"ב ד"ה א"ל ר"פ לאביי כו' ע"ש. וכי היכי דבעי' ב' ימים בתחלת נזירות ה"נ בעי' בסוף כדאי' בברייתא שם נטמא ביום מאה אינו סותר שאין לו ימים אחרונים כו' ע"ש. ומדתני מתני' דהכא וסותר את הקודמין ולא תני סותר שלפניו או נזירותו משמע דסתם לן כר"א דבעי' לכה"פ קודמין שנים ואם נטמא בשמיני איכא פלוגתא דרבנן ור"א ורי"ש לעיל ד' ח"י ע"ב דלר"א מביא ק"ט על טומאה שניי' שקודם הבאת קרבנו ולרבנן דוקא הביא חטאתו ונטמא ולרי"ש בעי' גם אשמו עיי"ש והיינו דאשמעי' מתני' אי"מ למנות אלא עד שיטהר ויביא קרבנותיו. פי' שיטהר מטומאה שעברה וגם יזהר מטומאה דלהבא שאם יטמא בשביעי יסתור נזירותו הגם שלא יצטרך להביא ק"ט אפי' למ"ד דשביעי חיילא נזט"ה לפי שלא יצא לשעה הראוי' לקרבן כדאי' לעיל די"ח ע"ש והיינו דתני אלא עד שיטהר אחת דיבר שתיה ז"ש ואם יטמא בח' יצטרך להביא ק"ט וכי היכי דלא תיקשי כיון דבעי' ב' ימים לר"א שלפעמים מתחיל נזירותו בחצי היום ומיטמא למחר בחצי היום וליכא רק יום אחד כמ"ש תוס' הנ"ל ד' י"ט ע"ב. א"כ איך יעלה זיי"ן וח' לב' ימים הא זיי"ן אינו שלם כי מתחיל אחר הזאה וטבילה. וכמו שהקשו תוס' הנ"ל ע"ש לזה אשמעי' שזה מיקרי ב' ימים אפי' לרב מתנה דאמר מקצת יום ככולו וגומר נזירותו בחצי היום מודה הוא דלכתחילה צריך לנהוג נזירותו עד הלילה וכמ"ש תוס' שם ד"ה וזה ע"ש. והיינו דמזכיר התנא ז' וח' ז' משום סתירה וח' משום ק"ט ובעי הגמ' איזהו עיקר אם ז' שבו מתחיל נזטו"ה ומה דתני ויביא קרבנותיו הוא משום שאם יטמא בח' יצטרך להביא עוד ק"ט ע"כ יזהר מטומאה. או ח' עיקר שבו מתחיל נזט"ה ומה שמזכיר ז' לאשמעי' שזה מיקרי ב' ימים ואם יטמא בז' יסתור הקודמין ופשיט הגמ' דח' עיקר מדתני בסיפא ומתחיל ומונה מיד שאין שם קרבן ולא סתירה ואשכחן לר"א לעיל ד' ח"י ב' דתני ומתחיל ומונה מיד גבי נטמא בח' וחזר ונטמא בח' וכתבו תוס' שם ד"ה מתחיל דהאי מיד היינו בז' דאל"כ ליכא ב' ימים וליכא ק"ט שני כו' ע"ש ואם איתא דמתני' ר"א היא מ"ט שני תנא בלישני' דגם ברישא ס"מ למיתני ומתחיל ומזכר