אהבת איתן כד

פרעתיך שהרי אנו יודעי' שיש להם עליו כלום. ומה דאמר רע"ק שכולן ז"ש אדעלמא קאי היכא דבא ליפרע מיתומים שזה מועיל לנו הכא למיהוי מיקרו יורשי' יותר מוחזקים מב"ח וכתובה והרי אתה רואה שגם הירושלמי מפרש הכי שכיון שאילו לא פטרם היו צריכים שבועה כו' כדלעיל ה"נ מפרשי' שהרי אילו לא היו ביד אחרים היו צריכים שבועה כו' ע"ש. וזהו גופי' מהני לנידון דהכא שיהי' מיקרי יותר נכסי יתומים משל ב"ח וכתובה. וקושייתו אות פ"ז יש ליישב דבאמת גבי בע"ח הוי ביד אחרים דוקא דבשביל זה לאו מטלטלי דיתמי נינהו אבל גבי כתובה הוי ביד אחרים רבותא דלא נימא דהוי ראוי דלא גבי' מיני' כתובה הגם דגבי פי שנים חשיב מלוה ראוי גבי כחובה לא חשיב ראוי. וכמ"ש תוס' ד' פ"ד א' ד"ה לכתובת אשה הובא ברמ''ז עוד אשמעי' הגם דאמרי' לעיל ד' פ"ב א' לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה דהיינו חומרא דנ"מ וחומרא דר"נ דמוציאי' מזה כו' אפ"ה ינתנו לכתובה וכמ"ש תוס' שם ד"ה לא אשכחן תירצו ב' תי' או דר"ט לא אמר רק למצוה או דדינא הכי ומשום שהם ביד אחרים ל"צ לדר"נ כו' עיי"ש. ועיי' תוס' דף פ"ו א' ד"ה לאשה כתבו אפי' לר"ט אי קדים נפקד או לוה ויהיב ליתומים מה שעשה עשוי כו', ובזה ג"כ מיושב קושית תוס' רע"ק אות פ"ו דשייך למיקריי' נכסי יתומים והרי מיני' דידי' ודאי בע"ח גבי מטלטלי וכי משום זה אפי' אינם ברשותו לא נקראו על שמו ה"נ הכא גבי יתמי כי מנחי ברשות אחרים. ובזה מיושב מ"ש ת"י אות י"ג צריכותא דמ"ב ומ"ג וכתב דתני מ"ב לרבותא דרע"ק ותני מ"ג לרבותא דר"ט כו' עיי"ש. לדידי א"צ לזה אלא דטובא אשמעי' במ"ב דלא הוי מלוה ראוי לגבי כתובת אשה וגם דלא חיישי' לתרי חומרי בכתובה דר"מ ודר"נ ונהפוך הוא מדברי ת"י אלא דמ"ב הוי רבותא לר"ט ולא תיקשי לך למה לי מ"ג יש לומר לשיטת הרי"פ דמפרש טעמא דר"ט משום שיעבודא דר"נ דלא עדיפי יורשי' מאבוהון שמי שחייב לו משועבד להמלוה שלו מש"ה סבר ר"ט דלא זכו בו יורשים אבל בסיפא דמיירי בפירות המונחים ברה"ר או בסימטא דלא שייך שיעבודא דר"נ הוי ס"ד למימר דמודה ר"ט דזכו בהו יורשים קמ"ל. וכמו שבאמת הקשה הכפ"י על הרי"פ מהך סיפא עיי"ש:

מ"ד תוס' רע"ק אות פ"ח כתב שא"צ למ"ש תוי"ט בשם ר"ן רק דנקט אשתו משום אין אדם דר ע"נ בכפיפה מש"ה דוקא הושיבה חנונית משביעה ע"י גלגול על פילכה ועיסתה כו' ע"ש, לפע"ד יש ראיי' להר"ן מהגמ' ד' פ"ו ע"ב דאיבעי לי' לר"א אי רק ע"י גלגול משבועה על פוע"ם או אפי' לכתחילה והקשו המפרשים למה לא איבעי' לי' לרבנן ומדידהו נשמע לר"א דאי לרבנן יכול להשביעה בגלגול על פוע"ם ממילא לר"א משביעה לכתחילה ואי לרבנן אפי' ע"י גלגול אין משביעה ממילא לר"א רק ע"י גלגול משביעה מזה הוכיחו דרבנן דמתני' לא איירו בשבועה דפוע"ס כלל רק רבנן דבריי' איירי בזה ובאמת גם למסקנא דר"א לכתחילה קאמר אכתי לא ידעי' דמודו לי' רבנן בגלגול רק מכח שאין לעשות פלוגתא רחוקה ביניהם וכמ"ש הר"ן אבל אי נימא דר"א ע"י גלגול קאמר ע"כ לרבנן אפי' בגלגול אין משביעה ע"כ אין הטעם משום אין אדם דע"נ בכפיפה. והר"ן שכתב דבריו על המשנה עשה יפה בעטו שיהי' ניחא לכל צדדי האיבעיא ולמה נאמר דנקט אשתו משום פוע"ס דלא איירי בי' כלל

פרק י מ"ג תוס' רע"ק אות צ"ד הקשה ע"ד תוי"ט ד"ה עד. איך אפ"ל דת"ק נמי סבר דבעי' מקרקעי הא בגמ' ד' צ"א א' אמרי' אלא כי הני תרי לישני קמאי ואיפוך דלת"ק סגי במטלטלי ור"ש בעי מקרקעי כו'. לפע"ד יש ליישב עפמ"ש שימ"ק דאפי' אי אמרי' אין כתובה נעשה מותר לחברתה וכסברת רע"ק ד"צ ע"ב לאוקימתא דרבה אפ"ה מהני כתובה בצירוף מותר דינר מטלטלי אפי' למ"ד דבעי' מו"ד מקרקעי ובזה פי' קושיית הגמ' צ"א א' ומי מצית אמרת הכי והתנן רש"א כו' עד שיהי' מו"ד קרקע כו' ולא פריך והא איפכא שמעי' להו ותהיה הרומיא בין לת"ק בין לר"ש משום שיש ליישב דהכא לר"ש סגי במטלטלי בצירוף כתובה שני' אלא שאין סברא שיהי' סברות של ת"ק ור"ש הפוכות בבריי' מבמתני' מש"ה פריך בדר"ש לרבותא דאפי' בדר"ש לא מצי' למימר הכי וכ"ש בדת"ק הקושיא חזקה מאוד דבמתני' מיקל במטלטלי והכא דאיכא כתובה שני' מחמיר דבעי' קרקע [ולכאורה מהכא ראי' להתוי"ט דגם לת"ק בעי' קרקע מש"ה פריך רק דר"ש אדר"ש] כו' ע"ש. לפ"ז אפי' לפ"מ דאמרי' כי הני תרי ל"ק ואיפוך, היינו דבריי' דוקא סגי במטלטלי משום כתובה שני'. וע"ש בשימ"ק שכתב דלמר זוטרא משמי' דר"פ דפסק כתובה נע"מ לחברתה כבן ננס דבריי' שם יש לומר דגם ת"ק ור"ש דבריי' פליגי בהכי כו' ע"ש לפ"ז אזיל לי' תרי לישני קמאי ולא פליגי כלל במו"ד אי מטלטלי אי קרקע. ומה שהקשה רמ"ז על תוי"ט מדאמר ת"ק היו שם נכסים בראוי כו' ואי בעי' מו"ד קרקע לת"ק מאי איריא משום דהוי ראוי תיפוק לי' דהוי מטלטלי כו' לא קשיא וכי לא שייכא הלואה בקרקע עיי' ב"מ ד' צ"ט האי מאן דאמר לחברי' אושלן גרגותני כו' עיי"ש. ומה שהקשו רמ"ז ות"י במ"א אות ב' למה פליג להו בתרתי דה"ל למיתני ראשונה ויורשי' קודמים לשני' ויורשי' כדתני בסיפא שני' ויורשי' קודמים ליו"ר כו' ע"ש שהאריך בזה. לפעד"נ דבסיפא לפי האמת כפסק מ"ז משמי' דר"פ אחת בחייו ואחת במותו יש לבני ראשונה כב"ד. א"כ האי קודמים היינו לאו לנחלה אלא בדליכא הא איכא שקלי כדאי' בגמ' ושפיר קרי להו בסיפא יורשי ראשונה ול"צ לדחוקי משום איידי דשניי' ויורשי' מש"ה שפיר תני כהאי לישנא לרבותא הגם דלא דמיא שני' לראשונה דשני' בע"ח ובני ראשונה מכח אביהם אפ"ה טעמא דליכא הא איכא שקלי מש"ה תני שני' ויורשי' להורות דמכח אמם באו ולא מאביהם וכ"ש לפי הדיחוי מאי קודמים לנחלה ומאי יורשים ראשונה בני ראשונה דלא ירתי מידי כב"ד אי אחת בחייו ואב"מ. ודאי א"ש טפי דפליג להו. שני' ויורשי' פי' יורשי ממש קודמי' בירושה ליו"ר. פי' בני ראשונה. אבל ברישא אימהות בחייהן כתובה חוב גמור אי דאוריי' אי דרבנן וטרפי ממשעבדי אבל יורשיהן כב"ד לא טרפי ממשעבדי כדאי' בגמ' שם מש"ה פליג להו בתרתי. ובהכי א"ש דתני בסיפא שני' ויורשי' להורות דדמי להדדי כי היכי דלא מצו בני ראשונה למיטרף משני' גופי' למ"ד כתובה דאוריי', ושיעבוד כב"ד דרבנן. ה"נ לא מצו למיטרף מיורשי השני' כדאי בגמ' משום דמשעבדי נינהו. נמצא דלפי האמת תני סיפא כי האי לישנא משום דיוקא טעמא דליכא הא איכא שקלי אע"ג דליכא מו"ד דכתובה נ"מ לחברתה. מש"ה תני שני' ויורשי' להורות דכל כח של יו"ר הוא משום כתובה דשני'. ולפי הדיחוי תני האי לישנא לאשמעי' דשני' עיקר וראשונה כמאן דליתא גבי כב"ד ומאי קודמים לנחלה כו' ע"ש. עוד יש ליישב לפמ"ש הרא"ש בפירקין סי' ב' בשם גאונים דבר ראשונה שקלי כב"ד אפי' בחי' השני' מדתני שני' ויורשי' וכי היכי דדייקי' לפי האמת גבי יורשי' הא איכא שקלי ה"נ דייקי' הכי גבי שני' כו' בזה מרווח מאוד לישנא דסיפא מה דלא שייך זה ברישא

פרק יא מ"א תוס' רע"ק אות צ"ח הקשה על התוס' צ"ה ב' ד"ה ואי"ח שכתבו בזה"ל א"כ מאי איצטריך למידק לעיל מדקתני יורשי' יורשי כתובתה איזוהי אלמנה שיש לה ב' יורשי' תיפוק לי' מדאיצטריך הך בבא כלל כו' למה לא הקשו על הבעיין מאי מיבעי לר הא מתני' היא כו'. לפע"ד יש ליישב עפמ"ש שימ"ק לעיל ד' פ"א א' דאי יורשי נ"מ קברי לה הוא רק בדאיכא נ"מ לירש אבל אי יורשי נצ"ב קברי לה קיימי במקום בעל דמיחייב אפי' לא הכניסה כלום. והקשה שם א"כ מאי פשיט מיורשי' יורשי כתובתה כו' דילמא אשמעי' דאינהו מיחייבי לעולם אפי' אי ליכא נצ"ב כיון דליכא נ"מ ויורשי אב לא מיחייבי ולעולם אי איכא נ"מ יורשי אב קברי לה. ותירץ דלישנא דיורשי' יו"כ משמע לי' ששניהם יורשים ממש כו' ע"ש. לפ"ז לא קשה על בעל האיבעי' שיש לומר כקושיית השימ"ק דאיבעי ליה בדאיכא נ"מ ומתניתין יש לפרש דמיירי בדליכא נ"מ ולא נצ"ב מש"ה הקשו רק מהפשטן דמשמע ליה כמ"ש לעיל

מסכת נדרים

פרק ג מי"א תוי"ט ד"ה שדוחה את הנגעים כתב דר"נ סבר דילפי' מילה דדחיא שבת מדדחיא צרעת שהיא חמורה משבת דעבודה דוחה שבת וצרעת דוחה עבודה ולא סבר דחיית הגמ' שבת קל"ב ב' משום דגברא לא חזי כו' ע"ש. כבר כתבתי מה דקשה עליו למה לא אמר ר"נ תי' החמורה כדאמר ר' יוסי לפי' התוי"ט לעיל שם ד"ה שדוחה גם מ"ש תוי"ט דלפ"ז נדחה מ"ש תוס' שם ד"ה הדר אמר. דרב ספרא בדרך דחיי' בעלמא אמר הכי כו' ע"ש. שהרי ר' נחמי' הכי סבר דצרעת חמירא ושפיר אמר לקושטא דמילתא כו' ע"ש ג"כ תמוה שהרי התוס' שם כתבו זה מכח הכרח אחר דרבא גופי' סותר א"ע דמעיקרא אמר ממאי דצרעת חמירא דילמא משום גברא לא חזי והדר אמר ממאי דשבת חמירא דילמא צרעת חמירא כו' וצ"ל דזיל הכא כו' דאיכא למימר הכי והכי כו' ע"ש. עוד הכרח שהקשו מנ"ל לר"ס דצרעת דוחה עבודה דילמא עבודה דוחה צרעת מק"ו דשבת שעבודה דוחהו ובעי תוס' למימר שיש לו לר"ס ילפותא מקרא אח"כ כתבו דלית לי' קרא ולא אמר ר"ס שיהא הטעם ודאי משום חומרא דצרעת אלא איכא למימר הכי והכי כו' ע"ש. גם מ"ש תוי"ט לעיל בדר' יוסי דסבר דצרעת דוחה עבודה משום דגברא ל"ח כו' ע"ש ג"ז אינו מוכרח לפמ"ש מהרש"א שם לקיים נוסחא הישנה בגמ' דגרסי' אי נמי ממאי משום דחמירא צרעת דילמא משום גברא ל"ח כו' פי' ב' קושיות הם חדא אפי' אי נימא דמאי דצרעת דוחה עבודה הוא משום חומרא דצרעת. אכתי יש לומר שבת חמירא שכן יש בה עונשים ואזהרות הרבה ועוד ממאי משום דחמירא צרעת כו' ע"ש לפ"ז יש ליישב מה דאמר ר' יוסי החמורה. פי' משום עונשים ואזהרות הרבה הגם דקילא גבי עבודה. וה"ק לא מיבעי יו"ט שנדחה מפני מילה אלא אפי' שבת שי"ב עונשים ואזהרות הרבה ג"כ נדחה. ובעיקר קושיית תוי"ט על ר"נ מאי רבותי' שדוחה נגעים הרי אפי' שבת החמורה דוחה. יש ליישב ע"פ מחלוקת ר"י ור"ש במקלקל בחבורה שבת ק"ג א' ב"ק ל"ד ב' דמילה קלקול הוא רק שהמצוה היא התיקון והוא רק תיקון קצת כמ"ש תוס' שם דק"ו אי ד"ה חוץ ע"ש ורק ר"י סבר דמילה חשיב תיקון כדרב אשי מה לי לתקן מילה מל"ל כלי כו' ע"ש ובמילה א"צ הדה לכלבו וע"ש בפירש"י ד"ה ובריי' שכתב דאפי' מבעיר עצים לקדירתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שמתקן אצל אחרים לר"ש לא חשיב דהא מלאכה שא"צ לגופה היא כו' ע"ש וה"נ דכוותה מצות מילה מוטל על האב או על הב"ד אם אין לו אב. והחבלה היא בתינוק ומזה ילפי' לר"ש דמקלקל בחבורה חייב כו' ע"ש שפיר מוסיף ר"נ על ר"י דגבי צרעת איכא עשה ול"ת ולית בי' שום צד היתר משא"כ בשבת שיש בו קלקול או מלאכה שא"צ לגופה. עוד יש ליישב ע"פ הירושלמי שהביא הר"ש חלה פ"ב מי"א דסבר ר' יוסי שאין עשה דוחה ל"ת רק אם כתובה בצידה ופי' ר"ש לאפוקי עשה דמצה שאין דוחה ל"ת דחדש. דמצה מיחייבי כשהיו עדיין במצרים וחדש לא נהג עד ביאתן לארץ וזהו מה דבעי' כתובה בצידה והקשה שם ר"ש ממילה בצרעת דמילה קדמה כו' ע"ש והיינו דמוסיף ר"נ על ר"י הגם דקדמה מילה גם לשבת הלוא שוים בזה דגם שבת במרה איפקוד. קודם מ"ת כדאי' שבת ד' פ"ו ב' סנהדרין נ"ו ב' ע"ש אבל צרעת אחר מ"ת והוי אחר הדיבור ומילה קודם הדיבור עיי' קידושין ד' ל"ד. עוד יש ליישב עפ"מ שהקשה רשב"א הובא בס' מה"ר דשא"מ אות ל"א למה לי קרא בשר ערלתו אפי' בהרת הא אמרי' בשבת ד' כ"ט ב' דהיכא דלא אפשר גם ר"י מתיר דשא"מ ור"ש שרי דשא"מ אפי' היכא דאפשר כו' ע"ש ואין לך אי איפשר גדול מזה עוד הקשה שם לפ"מ דאמרי' שבת קל"ג א' השמר בנה"צ כו' לעשות אסור אבל עושה אתה בסיב שע"ג רגלו כו' ואם עברה עברה הרי בפי' שמותר היכא דאין מתכוין ממילא גם מילה שרי והם קושיות עצומות מאוד ומכ"ש אי נימא דדשא"מ לר"י ופ"ר לר"ש רק מדרבנן אסור גדלה מדורת הקושיות וכתב שם מה"ר עפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז סק"א ובחו"מ סי' ב' שאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר. לפ"ז א"ש דגבי סיב שע"ג רגלו הגם דשרי מה"ת אסור מדרבנן אי איכא פ"ר ואפי' אי ליכא פ"ר שזה לא מיקרי מפורש להיתר מה דדייקי' מתי' לעשות. א"כ הוי ס"ד כיון שיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת כדאי' ביבמות ד' צ' וראיי' משופר ולולב בשבת שנדחי' משום גזירה דרבנן א"כ יהיה אסור מדרבנן למול במקום בהרת להכי כתבה התורה בפי' בשר אפי' בהרת יקוץ בכדי שלא יהי' כח לחכמים עוד לאסור כו' ע"ש באורך והיינו דאמר ר"נ גדולה מילה שדוחה נגעים. פי' שחששה תורה לשלא יאסרו זה החכמים כמו סיב שע"ג רגלו וכתבה בפי' ההיתר ומר א"ח ומר א"ח ר"י מיירי בהתירא דאוריי' גבי שבת ור"נ מיירי בדרבנן גבי נגעים. ומה שהקשה הגאון רצ"ה חיות הא עשה דוחה ל"ת בכל התורה ומאי גדולה מילה תמוה איך לא ראה הגמ' שבת קל"ב ב' דנגעים הוי עשה ול"ת. וכתבו תוס' שם דמה דאמרי' כגון מילה בצרעת וסדין בציצית הוי לסימנא בעלמא כו' ע"ש. גם תירוצו תמוה דהא באמת הוי פסיק רישי' ואפי' לר"ש אסור אי לאו קרא רק דהגמ' אמרה אליבא דאביי דהוי סבר דלא מודה ר"ש בפסיק רישי' למה לי קרא להתיר ומשני באומר לקוץ מטין: