אהבת איתן כג

נזק לא מחזקינן הלעז דשייכי בכל חובל בחבירו. אבל קנס מחזיק הלעז מאוד. אבל קרן וכפל ודאי הוי אמינא אגב קרן ישלם ג"כ כפל: עי"ל עפ"מ דאמרי' לקמן ד' מ"ג א' דלרבנן סתמא דמילתא כי תבע איניש בו"פ תבע דכי מודי לא מיפטר ולא תבע קנס דכי מודי בי' מיפטר א"כ מתני' דאמר פתיתי בתו ש"פ מצי מיירי בהודה ע"י תביעה וליכא עדים ולא שייך לומר אגב בו"פ ישלם גם קנס. בו"פ דתבע ישלם אבל לא קנס דלא תבע. מש"ה אשמעי' גנבתי כו' [אח"כ מצאתי בשימ''ק שכתב ג"כ מש"כ הני דתני גנבתי לדיוקא דאי אמר לא גנבתי תו לא ומה שהקשה תורע"ק אות מ"ו ע"ד הרע"ב שכתב דמשלם כופר עפ"ע משום דכופרא ממונא מהני הודאה דטומ"כ כו' עיי"ש). והא אי הוי כופרא כפרה נמי משלם ע"ש עצמן כו' גם רש"י ד' מ"א א' במשנה כתב כהרע"ב וכתב עליו השימ"ק דכונתו דלא הוי קנסא ומשום דאיירי מתני' בקנס נקט הכי מיהו ליכא למ"ד דכופר הוי קנס ומשום דתני מתני' זה"כ כל המשלם יותר ע"מ שהזיק אי"מ עפ"ע א"כ למ"ד בב"ק ד' מ' ע"א כופר דמי מזיק משכחת לה שמשלם יותר ע"מ שהזיק ולמה משלם עפ"ע לזה כתב רש"י דסבר האי תנא כופרא ממונא ואמרי' שם בסוגיא הנ"ל דמ"ד דמי ניזק סבר כופרא ממונא ומ"ש רש"י דסבר ה"ת כופרא ממונא כונתו דסבר ה"ת כופר דמי ניזק הגם דשם מסקי' דלכ"ע כופרא כפרה ופליגי אי בדניזק אי בדמזיק שיימינן כו' מ"מ נקט רש"י היותר פשוט ועיי' ד' מ"א א' תוס' ד"ה זה הכלל מ"ש בזה. ומה שהקשה תוי"ט ד"ה האומר ע"ד הרע"ב שכתב דניחא לה לדידה להחזיק הלעז כדי להשתכר הממון כו' ע"כ הקשה הא תינח אי הוי לעצמה אבל כי הוי לאבי' מאי ניחא איכא לה כו' ע"ש שהוכיח דמתני' מיירי היכא דהוי לאבי' מדתני בתו של פלוני. לפע"ד לאו הוכחה היא דיש לומר דאשמעי' אפי' אית לה אב ופגים לה ולאבי' נמי משלם בו"פ עפ"ע ודלא כרשב"י משום ר"ש בבריי' הנ"ל. עוד י"ל עפמ"ש תוס' דמ"א א' ד"ה רשב"י. דהך דר"פ דלקמן מיירי בבת גרים דניחא לה ולאגי' ולא שייך דילמא איכא חד במדה"י דלא ניחא לי' כו' ע"ש. מש"ה אשמעי' מתני' בתו של פלוני פי' שאינה ב"ג אפ"ה משלם בו"פ עפ"ע ולא חיישי' להחזקת לעז. עוד יש לומר עפמ"ש תוס' שם בתי' ראשון דהך דר"פ דלקמן מיירי שהאב תובעו הרי שאינו חושש להחזקת לעז ובהא מודו ר"ש כו' וכתב שם השימ"ק דכיון דאב גופי' תובעו תו לא חיישי' דילמא לא ניחא להו לבני משפחה כו' דגם אינהו מסכימים להאב כו' ע"ש. ה"נ יש לומר לרבנן אפי' אם אין האב תובעו דבשביל ריוח האב ניחא גם לדידה לשאת הלעז כו'. ובפשוטו יש לומר משום דעיקר דינא דמודה בקנס פטור ילפי' מאשר ירשיעון כו' פרט למרשיע א"ע כו' וזה כתוב גבי כפל דגנב או טוען ט"ג. מש"ה לא שבקי' תנא מלשנותו במשנה רק שהקרים דיני קנס דשייכי למכילתין והדר תני מקור הדין דמוב"ק פטור

פרק ד מ"א תוס' רע"ק אות מ"ט הקשה ע"ד התוס' ד' מ"ב א' ד"ה לאבי'. דלא מצי מיירי מתני' בקטנה דהא קאי אמתני' דפ"ג מ"ד וכמ"ש תוס' בתירוצם ושם קתני והמפתה לכשיוציא ואי בקטנה לא שרי להוציא אלא שותה בעציצו דפ"ק אונס הוא כו' ע"ש שהניח בצ"ע. אין זה פשוט כ"כ עיין רמב"ם ה' א"ב פ"ג ה"ב וה' סוטה פ"ב ה"ד פליגי בזה רמב"ם וראב"ד ע"ש בהה"מ הביא ראיי' להרמב"ם דסבר שדינה כגדולה לענין זה ועיי' משל"מ ה' אישות פי"א ה"ח ד"ה הן אמת כתב בתחלה שגם התוס' סברי כרמב"ם עיי' תוס' לעיל ד' ט' ע"א ד"ה ואב"א וד' מ' ע"ב ד"ה הא לא"ה ולשיטת הפוסקים דגם מפתה לשם אישות משלם קנס וכדמוכח מהתוס' ד' ל"ט ב' ד"ה לכשיוציא שכתבו אפי' פיתה לשם אישות כו' ע"ש ובשימ"ק שם דיבור מפתה דאיהי ל"מ מעכב כו' יש לומר דבכה"ג מיירי מתני' דבזה ודאי אין סברא שיהי' שותה בעציצו ובל"ז לא מוכח כלל שיש לפרש לכשיוציא היינו כמ"ש בתוה"ק אם מאן ימאן אבי' כו' ומי מכריחנו לפרש שהוא אינו רוצה מיהו הא ליתא כדפריך בגמ' שם על הבריי' דתני כשיוציא הוא כו' מי מצי מפיק לה כו' אלמא דהאי לישנא משמע דבדידי' תליא ועיי' רמב"ם ה' נו"ב פ"א ה"ג ובמשל"מ שם. עוד יש לומר בזה ע"פ דעת רש"י בחומש פסוק מהר ימהרנה כו' שיכתוב לה כתובת בתולה וכ"ה דעת רמב"ם ה' אישות פ"י ה"ז ע"ש במשל"מ האריך ליישב טענת רמב"ן עה"ת שם על רש"י וגם הרא"ש הליץ בעד רש"י ויישב גם השגת רא"מ על רמב"ן. ובגמ' צ"ט ב' פריך לכשיוציא אשתו היא פירש"י בתמי' וכי אשתו היא. כי לשיטתו זו מוכרח לפרש הכי אבל בשימ"ק פירש בניחותא, הא אשתו היא ואיך אמרי' לכשיוציאה בגט אחר שנשאה יתן לה מאתים כמו הסך שנותן אונס מיד. והא אשתו היא ובעולה היא וכתובתה מנה ומשני אימא לכשלא יכנוס כו' ע"ש אבל לרש"י ורמב"ם שיש לה מאתים שפיר יש לפרש לכשיוציא היינו בגט אחר שנשאה, ועיי' שו"ת ח"ס אהע"ז ח"ב ת' קע"ב מ"ש בענין פ"ק אונס הוא ודעתו ג"כ שאין לכופו שישאנה שלא אמרו רק פ"ק דין אונס יש לו שאינה נאסרת על בעלה לראב"ד והרמב"ם סובר שנאסרת ע"ב רק דין שמים שלה הוי רק כאונס ולכי גדלה צריכה כפרה כו' עיי"ש ועיי' קידושין ד' מ"ו א' מוקי, האי קרא בפיתוי לשם אישות ואשמעי' דאפ"ה צריכי קידושי' אחרים כו' ע"ש לפי שהי' שלא לדעת אבי':

מ"ד תוי"ט ד"ה ובביאה הקשה על המפרש בירושלמי שהביא פירש"י ולא תיקן כלום וגם ליתא ברש"י מ"ש בשמו ואני אומר שדברי המפרש צודקים בשתים. מ"ש תוי"ט דרש"י לא נתכוין אלא לפרש מה שייך ביאה גבי אבי' לזה כתב למוסרה לביאה לשם קידושין כו' ע"כ המפרש לא כיון לפירש"י דהכא ד' מ"ו ע"ב במתני' רק כיון לפירש"י קידושין ד"ג ב' וז"ל. ד"ה זכאי בבתו. שהכסף יהי' שלו והוא מקבל השטר והוא מוסרה לביאה ע"כ כו' עיי"ש. הרי בפי' דבחדא מחתא פירש"י על כל הג' דברים שייך האב זכאי. ומ"ש המפרש זהו זכותו הגם שזה הלשון ממש אינו בפירש"י. אבל המפרש כתב זה הלשון כפי מה שיש להבין מפירש"י הנ"ל, והיינו דמתני' תני חדא דאית בה תרתי ומיושב קושיית רמ"ז שהקשה דה"ל למיתני בקיצור האב זכאי בקידושי בתו כו' עיי"ש והיינו איסורא וממונא. איסורא הוא מש"כ בתוה"ק את בתי נתתי לאיש. אסרה אכ"ע כדאי' לעיל ד' כ"ב א' עיי"ש. וזה לפי' מהפרת נדרים. איסורא מאיסורא, וכתיב בה"נ בנעורי' ב"א. ממונא לא ילפי' מהפ"נ כדאי' הכא ובגמ' ובקידושי' שם ממונא מאיסורא לא ילפי', וילפי' מויצאה חנם. אי"כ לאדון זה אבל יש כו' ע"ש. וזהו האב זכאי בבתו היינו איסורא לאוסרה אכ"ע. ועוד זכאי בקידושי' בכסף בשטר ובביאה ע"ז פריך בירושלמי מה זכות ממונא שייך בביאה ומשני שאמר לו לכשתקנה לי בת יהי' לך כו' ע"ז הביא המפרש פירש"י דבאמת גבי ביאה איכא רק חד זכאי היינו דאיסורא שיכול למוסרה בע"כ לשם קידושין. והיינו דמסיים זהו זכותו. פי' זה ולא אחר כמו כסף ושטר. אבל כאן רק זהו זכותו. רק ממילא נמשך מזה זכות ממון להאב במידי אחרינא היינו בושת ופגם כדאי' לעיל ד' מ' ע"ב עיי"ש אלא מסתברא דלאבי' הוי דאי בעי מסר לה כו' ע"ש ברש"י שפי' כיון דבידו לפוגמה ולביישה בושה זו כו' ע"ש:

מ"ה תוי"ט ד"ה עד שתיכנס תמה על הרע"ב שפי' אליבא דרב אסי ואין הלכה כתלמיד כו'. בתורע"ק אות נ"ז תמה על התוי"ט שהי' לו להקשות מכח דרב אסי איתותב בגמי ד' מ"ח ע"ב עי' קושיית תוי"ט מתורץ במש"כ השימ"ק דמתני' מסתבר טפי כר"א. דלרב קשה רישא לסיפא וצריך לדחוק דה"ק לעולם היא ברשות האב לכל הדברים עד שתיכנס לרה''ב מסר האב לרה"ב היא ברה"ב למקצת דברים וכ"כ תוס' מ"ח ב' דר"א מתני' דחקתו לפרושי הכי דמסירתה זו היא כניסתה לחופה כו' וקושית תורע"ק מתורץ דבגמ' איתא תיובתא דכולהו הגם דרש"י מפרש כל הני דפליגי על רב בו' ע"ש אבל השימ"ק מפרש דגם רב בכלל דבריי' כשמואל דהיא ברה"ב רק לירושה ובשם ר"ח ז"ל הביא דאפי' לשמואל תיובתא כו' עיי"ש מש"ה הקשה התוי"ט רק מכח אין הלכה כתלמיד במה"ר ודברי רע"ב יש לפרש ע"פ הגמ' שם דמשני רב אשי סתם חצר דידה ללין סתם חצר דידי' לנשואין ופירש"י דלא בעי שיאמר בפי' לשם נישואין כו' ע"ש ויש ליישב שזוהי כונת רע"ב במ"ש בזה"ל עד שתיכנס לחופה לשם נישואין שתהא מסורה לרה"ב ע"כ פירושי קמפרש דלא בעי' בפי' מסירה לנישואין רק שיהא הרשות של הבעל. ויש לומר דמיירי במסירה לחופה רק שהרע"ב הוסיף דלא בעי' בפי' מסירה לנישואין

פרק מ"ו תוי"ט ד"ה מעכשיו טרח ליישב לישנא דמעכשיו כו' עיי"ש. לפע"ד יש ליישב עפמ"ש ר"ן הובא בתוי"ט דמיירי שזיכה לה מיד רק שהתנה ליקח בהן השדה כו' והגאון מליסא בס' בית יעקב הק' על זה מהתוס' ב"ב ד' קמ"ט ד"ה דקא וכו' גבי איסור גיורא דהיכא שפסק כח הנותן מהממון תו לא אמרי' מצוה לקיים דה"מ כו' ופי' דהכא כיון שאמר לנדונייתא אינה זוכה בו עד שתינשא אפי' אם אמר מעכשיו כדאי' בחו"מ סי' רנ"ג ס"י ע"ש סמ"ע סקל"ה עוד כתב בס' הנ"ל דר"מ ור"י דמתני' ודבריי' בתרתי פליגי. בבריי' פליגי באם יכול השליש ליתן לבעל על פי' ובזה גם לר"מ מן הנישואין שומעי' לה ליתן לבעל דבעי למיכל פירי דארעא ובמתני' פליגי אם הרשות ביד השליש ליתן המעות או שצריך ליקח בהם שדה דוקא ובזה לר"מ אפי' מן הנישואין אין שומעי' לה משום מצוה לקדה"מ הגם שאין נ"מ בזה רק לשעה שהרי כל עיקר קפידת האב בקניית שדה הוא רק בשביל שיהי' לה לנצ"ב ולא יוכל החתן לעכב המעות והרי אם יקנה השדה והיא תמכור ותתן המעות לבעל א"כ מה לי שיתן המעות תומ"י או אח"כ אפ"ה סבר ר"מ דניחא לי' לאב שיהי' שדה דוקא בשעת נישואין דאולי תהי' חס עלי' למוכרה כו' ע"ש שהביא בשם שימ"ק ליישב בזה קושיית תוס' דס"ט ב' ד"ה המשליש שהקשו על רש"י שפי' במתני' דר"מ מיירי אפי' מה"נ שהוא נגד הגמ' שם ע"ש ובתוס' ד"ה הא מני שכתבו דר"י לדבריו דנ"מ קאמר דר"י לא סבר מצוה לקיים דה"מ ע"ש וזהו שאמר ר"י לר"מ נהי דלא פסק כח האב מהממון מעכשיו מצד שאמר לנדונייתה. אבל עכ"פ בקפידא דקניית שדה הרי לא שייך מצוה לקדה"מ אפי' לדבריך כי מה הפרש להאב בין מעות או שדה והרי עכ"פ עתה מן הנישואין ודאי זכתה כי אמר לנדונייתה ואיך אתה מפריז עה"מ שלא לשמוע לה אפי' עכשיו מה"נ שתומ"י תמכור השדה ותתן לו המעות א"כ אין הנ"מ רק לשעה וכיון שכן אפי' מאירוסי' דלא פסק כח האב ע"י זיכוי מעכשיו אפ"ה כיון דלא נ"מ מידי לאב בזה מה שייך מצוה לקדה"מ בזה ומה שהקשה רמ"ז על הרע"ב למה לא פי' דהאי במד"א בגדולה כו' ר"מ קאמר לה כדאי' בגמ' ס"ט ב' ע"ש. יש לומר כי מפורש הוא ברע"ב שכתב ובקטנה נמי מודה ר"י דאין מעשה קטנה כלום כו' ע"ש ואי ר"י קאמר לה לא הי' לרע"ב לכתוב זה

פרק מ"ד ת"ח ד"ה הר"ב כו' כתב דה"מ ואח"כ סתם דאתי לאשמעי' חידושא ברגלים דהוי זמן מרובה ואפ"ה אמרי' בכהן יקיים ובכה"ג לא הוי מחלוקת ואח"כ סתם כמ"ש רפ"ב דפסחים. לפע"ד ליתא דזימנין דרגל אחד הוי זמן מרובה יותר מב' רגלים שאם הדירה ע"פ יש עד אחר עצרת פחות מב' חדשים ובהדירה תומ"י אחר סכות יש עד אחר פסח יותר מז' חדשים ובשנה מעוברת יותר מח' חדשים וכמ"ש באמת השימ"ק על הגמ' דמקשי הא גופה קשיא כו' כתב מה קושיא דילמא דיוקא דסיפא שנים יקיים מיירי ברגלים דמקרבי אהדדי כגון פסח ועצרת ודיוקא דרישא מיירי במרחקי מהדדי כו' ע"ש אלא ודאי עיקר טעמא הוא משום דלא מוקמא אנפשה מלילך לב"א יותר מרגל אחד כמ"ש רש"י ד' ע"א ע"ב ולא תלי מידי באורך הזמן. וקושית ת"ח יש לתרץ דלא הוי סתמא כר"י משום אוקימתא דרבה ב"ע דמתרץ כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה ותרווייהו כרבנן עיי"ש וכ"ה להלכה בטוי"ד סי' רל"ה הובא בש"ך שם סקי"ב עיי"ש. גם יש להשיג ע"ד ת"ח ממ"ש שימ"ק להוכיח מפירש"י שם ד"ה סיפא דלאו ברגלים לחוד מיירי אלא בחדשים משום דלא הזכיר רש"י רגלים ע"ש. א"כ לא שייך לומר דלא הוי סתמא משום חידושא דרגלים דהא עכ"פ בחדשים הוי סתמא ולא דמי למ"ש ת"ח בריש פ"ב דפסחים עיי"ש ולענין מה שהקשה תוס' רע"ק אות ע"א על הת"ח דע"כ מיירי בפירשה שיעור רגלי' דאי לא"ה לא תמתין כלל משום דאמרה מיסני סני לי היכא דנדרה היא ושתיק לה כו' יש לומר דמיירי באדרה איהו ותלה נדרו בתשמיש או בנכסים עיי' שימ"ק בזה ועיי' יו"ד סי' רל"ה ס"ג ובאהע"ז סי' ע"ד ס"ד מזה:

מ"ו ת"ח י"ה אבל כו' הק' על הרה"מ והב"י אהע"ז סי' ל"ט שהראוימקור לרמב"ם בקידשה סתם דבעיא גט מהך דכתובות ע"ג ב' כו' חדא דשם קאי אליבא דשמואל ועוד דשם מיירי בקידשה סתם וכנסה סתם אבל קידשה סתם לחוד מוכח להיפוך לעיל כו' ע"כ. עיי' רי"פ ושימ"ק בשם מפרשים דלא כרש"י אלא אמתני' קאי מה דאמר מ"ש כתובה דלא בעיא כו' ולא אדשמואל שהרי ברי"פ איתא סוגיא זו אמתני' שאח"כ הביא פלוגתא דרב ושמואל עיי"ש. וקושיא השני' שלו ג"כ מתורץ במ"ש הר"ן שם וז"ל קידש סתם ולא כנס ולא בעל לא אשכחן בגמ' מידי אלא שהרמב"ם כתב מקודשת מספק ונ"ל שחשש הרב דילמא כי אמרי' קידשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא דה"ה לקידש סתם בלחוד דכי נקטי' לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה כו' אבל אה"נ דקידש סתם לחוד בעי גט ע"כ ומאוד תמוה מ"ש הת"ח דהיינו לשמואל כו' וכי בזה פליגי רו"ש הא פליגי רק בקידשה ע"ת וכ"ס אבל קידשה התם וכ"ס צריכה גט אפי' לשמואל וכ"ש לרב וכמ"ש שם בשימ"ק בפי' ד"ה הא דאקשי' כו' בשם ריטב"א ובד"ה ספוקי מס"ל ע"ש ומ"ש תוס' ד' ע"ב ע"ב ד"ה ע"מ דצ"ג מדבריהם או מדאוריי' מספק כו' הוא נובע מב' תירוצי הגמ' ע"ג ב' גבי קידשה סתם וכ"ס ע"ש. והרי הת"ח הביא דבריהם כעורבא דאייתי נוצ"ק וכ"כ שימ"ק שם ד"ה צ"ג מדבריהם דמש"ה נקט קי"ס וכ"ס לאשמעי' דאפ"ה א"צ גט אלא מדבריהם אבל ה"ה ק"ס לחוד בעי גט. ואפי' רש"י דמפרש הסוגיא לשמואל היינו משום דלרב דסבר קידש ע"ת וכ"ס צ"ג לא שייך למיפרך מ"ש כתובה דלא בעיא כו' לפי שיש לומר לעניין ממון דעתו על התנאי וכיון שאין אדם עו"ב ב"ז צ"ג מש"ה פירש"י דפריך על ק"ם וכ"ס דגם לשמואל צ"ג אבל ודאי דכ"ש לרב. ובזה א"ש מה דלא עריב במתני' דינא דנדרים ומומין בחד בבא עיי' רמ"ז הקשה זה ולרמב"ם א"ש דבמומי' אפי' ק"ס נמי אימ"ק משא"כ בנדרים

פרק ט מ"ב תוס' רע"ק אות פ"ו פ"ז. תחלה הקשה ע"ד רש"י ורע"ב שלא היה להם להזכיר בא ליפרע מנכסי יתומים אלא הי' להם לכתוב שלא בפניו שהרי ע"ז אנו דנין אי מיקרי נכסי' שהוא ביד אחרים כו', ובאות פ"ז הקשה ע"ד הר"ן שבתוי"ט ד"ה לכושל שהוא סותר א"ע למ"ש בנדרים ס"ה ב' דלר"מ מטלטלי משתעבדי לכתובה דא"כ אף אם אינו ביד אחרים תגבה לר"ט דסבר כר"מ כו' ע"ש שהניח בצ"ע. עיי' שימ"ק בשם מה"ק לרש"י וז"ל שכולן אשה וב"ח אפי' באין ליפרע מן הנכסים צ"ש כו' דמצו טעני יתמי אילו הוה אבא קיים הוי טעין פרעתיך כו' כש"כ דאין נפרעי' מנפקד או לוה אלא בשבועה אבל יורשים נוטלין מה שיש לאביהם ביד אחרים בלא שבועה הילכך הוו מוחזקים יותר מאחר ע"כ. עוד כתב בשם ריטב"א בזה"ל שכולן צ"ש וכ"ז שלא נשבעו אין להם רשות בהן ואין אנו יודעי' אם יש להם עליו כלום הילכך כשמת הלוה זכו בהם יורשים וברשותם הם כו' ע"כ. והקשה הירושלמי הגט עצמך שפטרם משבועה ותירץ דאפ"ה יתומים מוחזקים יותר דלא מיחסרי גוביינא וכל היכא דאיתי' ברשותייהו קאי אבל כתובה וב"ח אפי' פטרם משבועה מיקרי מחסרי גוביינא לפי שראויים לשבועה אם לא פטרם כו' ע"כ ע"ש. והקשה רע"ק אייגר דילמא סבר רע"ק התנא כר"ש דלקמן מ"ח דלא מהני פטורא לגבי יורשי' ומזה הוכיח דהכא אתינן עלה מכח נפרע שלא בפניו כו' ע"ש. ולפמ"ש ניחא שהפטור מועיל לענין דלא מצי טעני יתמי אילו הוי אבא קיים הוי טען