אהבת איתן כא

דלא מוכח דר"א לא סבר כר"מ דר"מ מיירי בקבלה עלי' כמ"ש תוס' ד"ה או ור"א מיירי בסתמא כו' ע"ש. ויש להקשות עוד דלמא מיירי ר"א בקטנה וקטן דמודה ר"מ דשרי כדאמרי' לקמן קי"א ב' כי אמר ר"מ גדולה לקטן כו' ע"ש אלא ע"כ דהוכחת הגמ' מדתני בבריי' קטנה מתייבמת ואינה חולצת דברי ר"א כו' מדתני דברי ר"א משמע דמיירי בכה"ג דפליג ר"מ: מ"ד תוס' רע"ק אות י"ב תמה על הרע"ב שכתב דב"ש לית להו דרשא דלצרור דהא בגמ' ד' י"ג ב' אמרי' דצריך קרא לב"ש להתיר צר"ע מלא תהי' אשת המת החוצה כו'. לפע"ד יש לומר משום דאיכא עוד טעמא דרבא שם דממ"נ אי נשא מת ואח"כ נשא חי אחות אשה לא חייל ואי' בהיפוך אשת אח לא חייל והוי צ"ע שלא במקום מצוה ושריא כו' והתוס' שם ד"ה מ"ט כתבו למאן דמפרש טעמא דב"ש מלא תהי' אה"מ כו' ואסור צ"ע שלא במקמ"צ לב"ש מלצרור ותירצו מדכתיב לגלות ערותה דחדא ולמקמ"צ ל"צ דמהחוצה נפקא כו' עיי"ש. ובזה א"ש סידורא דמתני' זו אח"ז דמ"ג תני שש עריות כו' צרותיהן מותרות והדר תני מחלוקת ב"ש וב"ה דאי הוי תני בהיפוך ה"א דהיתר דשש עריות אליבא דב"ה דסמיך לי' הוא דוקא אבל ב"ש אסרי שלא במקמ"צ דליבא טעמא דרבא אין איסור חע"א וגם טעמא דר"ש ב"פ ליתי' דקרא דלא תהי' מיירי במקמ"צ להכי אקדמי' לדב"ש להורות דב"ש נמי מודו בה ולא עוד אלא שמוסיפין אפי' צ"ע במקמ"צ נמי שריא. לפ"ז יפה עשה הרע"ב בעטו שכתב בקיצור דלית להו דרשא דלצרור היינו כמ"ש תוס' דסברי לצרור לדר"ש פ"ג מ"ד ע"ש רק אי לאו קרא דר"ש ב"פ ואי לאו טעמא דרבא יותר מסתבר לדרוש לצרור לאסור צ"ע במקמ"צ כתירוץ התוס' ודברי הרע"ב סובבי' בין לצ"ע במקמ"צ בין צ"ע שלא במקמ"צ דמיני' סליק במ"ג. מש"ה לא הזכיר קרא דר"ש ב"פ דהא איכא עוד טעמא דרבא ומי יודע איזה יכשר כו' רק זה מוכרח דלשני הטעמים לית להו לב"ש דרשא דלצרור לאסור צ"ע בין במקמ"צ בין שלא במקמ"צ

פרק ג מ"ח תי"ט ד"ה ספק קרוב לו בסוה"ד כתב למאי דפי' הרע"ב בפיאה פ"ד מ"ג דוקא כי נפל דגלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' כו' משמע כי לא נפל קונות ד"א אפי' ברה"ר ע"כ. המעיי' שם בפ"ק דב"מ ד' י"א יראה דליתא הכי אלא דהא איכא בין שינויא קמא לשינויא דר"פ ור"ש לשינויא קמא כי נפל גרע כחו אפי' במקום שד"א קונות לו כמו שדה בעה"ב דזכי לי' רחמנא להילוכי בה ולינקוטי פיאה והוי ג"כ כחצירו למיזכי במציאה רק משום דנפל לא זכי אבל לר"פ נפילה לא מגרע כחו רק משום דשדה בעה"ב לא כוי כחצירו ולא תקינו לי' רבנן שם ד"א וכן לרב ששת ברה"ר לא תקינו ד"א אפי' אי לא נפל ושינויא קמא דראה את המציאה דמשני משום נפילה לאו משום דסבר אפי' בר"ה תקינו ד"א אלא משום דמשמע לי' לפרש ראה את המציאה אפי' בסימטא או צידי ר"ה מש"ה משני משום דנפל גרע עיי' רמב"ם ה' גזילה בפ' י"ז במ"מ וכ"מ ולח"מ שם ובש"ע חו"מ סי' רס"ח ס"א ס"ב מוכח ג"כ הכי ופסקו כשינויי בתראי דר"פ ור"ש. וביותר כי הרע"ב בפיאה שם כתב בפי' דתקנת ד"א ליתא רק בסימטא מצידי ר"ה ולא בשדה חבירו א"נ משום דנפל עלי' גלי דעתי כו' ע"ש הרי מפורש דברה"ר ודאי ליתא לתקנת ד"א רק שהוסיף דאפי' בסימטא היכא דנפל גרע מש"ה הביא ב' שינויי דגמ' בהיפוך הסדר ע"ש. ואיך כתב התוי"ט משמי' דרע"ב דאי לא נפל קני אפי' ברה"ר וצ"ע

פרק ד מי"ג תוס' רע"ק אות נ"ז הקשה למה לי קרא דלא יחלל חילולים הוא עושה כו' דקידושין תופסין כו' תופסין באלמנה לכה"ג דהוי לאו שאין שוה בכל כמו בעולה לכה"ג לר' ישבב כתובות ד' ל' אמרי' א"ב בעולה לכ"ג כו'. עיי' תמורה ד"ה ע"ב מקשה למה קידושין תופסין באלמנה לכ"ג לרבא דאמר אי עביד ל"מ ומשני א"ק לא יחלל ע"ש בתוס' ד"ה שאני התם כתבו דילפי' מייתור למ"ד דמצי למיכתב לא יחל אם א"ע לממזירות ת"ע לתפיסת קידושין כו' ע"ש. ולזה לא מהני און שב"כ דכל מלתא דא"ר לת"ע אי עביד ל"מ. ולאביי שם אמרי' לא יחלל אחד לו ואחד לה ע"ש. וכרבא קי"ל מש"ה צריך קרא דלא יחלל משא"כ בעולה לכה"ג שהיא רק בעשה. מיהו רש"י פי' שם אי"ש בכל שאי"נ רק בכה"ג וזהו דלא כתו' רע"ק שפי' אש"ב שנוהג רק בו ולא בה ע"ש גם מ"ש לדייק מלשון לא יקחו דהוזהרו כשירות על הפסולים כו' מדכתיב ל"ר. עיי' לקמן ד' פ"ד ב' פירש"י מדכתיב תרי זימני לא יקחו כו' ע"ש ומדוייק דברי ר' סימאי שם שהרי אמרה תורה לא יקח ולא יחלל כו' דהאי לא יקח יתירא הוא ולמ"ש א"ש דמשום לא יקח צריך לא יחלל

פרק מ"ד תוי"ט ד"ה ספק הביא כו' ובס"ד כתב שיש כאן השמטה ברע"ב שורה או ב' שורות כו' לפע"ד יותר טוב לומר שיש כאן ייתור הני ד' תיבות אשתו חולצת ולא מתייבמת. ופי' רע"ב כרש"י לענין לפסול ב"כ מתרומה. או שיש לפרש מ"ש רע"ב אשתו היינו צרתה דאל"כ מהו זה שכתב אשתו הלא פי' תחילה קטן שקידש את האשה. ותי' אשתו מיותר לגמרי אלא דמיירי בקידש אשה שהיא ערוה על אחיו כמו הני דריש פ"ק ותנן לע"ל פ"ג מ"ח וכולן שהיו בהן קידושין או גירושין בס' צרותיהן חולצות כו'. ויגיד עליו ריעו. דסמיך לי' נפל הבית עליו ועל בת אחיו כו' ה"נ רישא בהכי מיירי מש"ה לא פי' רע"ב בפי' דמיירי בצרת ערוה דעלי' סמיך מהקרוב לו: טו"ה תו' רע"ק אות ע"א הקשה ע"ד תוס' לעיל ט"ז ב' ד"ה אמוראי שהכריחו דמתני' דקידושין סברה גוי ועבד הבא עב"י הולד כשר שהוא נגד הגמ' לקמן ד' מ"ד ב' מ"ה א' ע' ע"א ע"ש. יותר יש לתמוה על תוס' שם ד"ה קסבר שכתבו על הך מתני' דיבמות דרע"ק היא כו' ע"ש ובגמ' ד' ע' ע"א אי' בפי' דגם רבנן מודו בכותי ועבד דהוי ממזר וצ"ל במ"ש מהרש"א שם וז"ל לתירוצם דהכא ליכא לאקשויי דהא ר' יוחנן גופי' מוקי בס"פ אלמנה ההיא מתני' כרבנן דיש לומר דהך מימרא אזלא נמי אליבא דמאן דאית לי' אליבא דר"י דגוי ועבד הבעב"י הולד ממזר אבל מאן דאית לי' אליבא דר"י הו"כ לא מוקי ההיא מתני' אלא כרע"ק ע"כ. לפ"ז יש לומר דע"כ הך גמ' שבדף מ"ה ושבד' ע' ע"א אזלא אליבא דמ"ד אליבא דר"י הולד ממזר. אבל ר' יוחנן גופי' דסבר הלכה כס"מ וס"מ דקידושין חשיבא מס"מ דיבמות דאיתמרא גבי הלכתא פסיקתא כמ"ש תוד"ה קסבר הנ"ל שפיר הוכיחו התוס' דס"מ דקידושין סברה הו"כ דתליא בתפיסת קידושין וס"מ דקידושין סברה קידושין תופסין בח"ל מסתמא סברה ג"כ דכו"ע הו"כ. וכותה סבר המ"ד אליבא דר"י כולד כשר

פרק ט מ"ג תוי"ט ד"ה ולא פירות. כתב דתני פירות משום סיפא דאלמנה לכה"ג שיש להן כתובה ושאר דברים כו' ע"ש., דוחק הוא שהרי לא. נזכר בסיפא גבי אלמנה רק כתובה ולא נזכר שם פירות הגם שהדין הוא שיש לה אבל בפי' לא נזכר זה בסיפא. והנה בדין פירות יש לומר דאשמעי' הגם שאי"ח בפרקונה גבי אלמנה לכ"ג או שניי' שהרי לא קרי' בה ואותבינך לי לאנתו אפ"ה אינו משלם הפירות שאכל אפי' כדי פירקונה וכ"ש שאינו משלם מה שיתר על דמי פירקונה ובלאות לפירש"י דמיירי בקיימין ודאי חידוש גדול הוא ולתוס' ב"מ ס"ז א' כתובות ד' ק' מיירי באין קיימין אלא. שבלה אותם ע"י לבישה או שמכרם והחזיק הדמים לעצמו כמ"ש רא"ש כתובות שם ע"ש ואי נימא גלימא פירי הוא ומיכסי בי' עד דבלי אשמעי' הגם דלית לה בי' נישואין כמו איילונית שלא הכיר בה וצריך להחזיר פירות של נ"מ כמ"ש תוי"ט כתובות פי"א ע"ש, אפ"ה א"צ להחזיר מה שבלה ע"י לבישה אפי' נשבית ולא פדאה דהשתא לית לי' פירי ובלא נשבית אשמעי' אפי' אם מכר א"צ להחזיר הדמים מבלאות של נצ"ב ולא של נ"מ. הגם שאין זה פירות רק הלבישה הוא פירות אפ"ה א"צ להחזיר הדמים

שם תוי"ט ד"ה וחלוצה השיג על רע"ב שכתב דמוכח בפ"ג דמכות דחלוצה לכ"ג דאוריי'. גם הקשה עמ"ש רע"ב דחלוצה לכ"ה הגם שהיא דרבנן עשאוה כשל תורה לדין זה. למה זה עשאוה כש"ת יותר משניי'. אילו ראה מ"ש רשב"א בחי' יבמות לא הי' מקשה כלום וז"ל כיון דחלוצה מרבי' לה מייתורא דגבי גרושה ואשה ו' יתירא הכי משמע להו לאינשי דחלוצה כגרושה וא"צ חיזוק דבדילי מינה כו' ע"כ. ולפי' תוי"ט קשה על הגמ' דפ"ה ע"ב למה לא אמר חלוצה א"ב כו' וב"ה שמצאתי קושיא זו בק"נ אות ב' ע"ש ועיי' יש"ש כאן ולעיל פ' החולץ דעתו נוטה דהוי דאוריי' כהרע"ב משום דאיכא למ"ד חלוצה דאוריי' הגם דלית הלכתא הכי אהני לן דמש"ה עשאוה כש"ת ול"ק מ"ש משניות. עוד יש להקשות לשיטת תוי"ט דתפס לעיקר טעמא דהיא מרגילתו אמאי ממזרת לישראל יש לה כתובה הא היא מרגילתו לפ"מ דקיי"ל כרבנן דרע"ק שאין ממזר מחייבי לאוין. וב"ה כי מצאתי קושיא זו בק"נ וע"כ צ"ל כמ"ש היש"ש (והק"נ לא ראה שכבר קדמו היש"ש בזה] דהעיקר כאיכא דאמרי השני דרבי אמר להאי ד"א ותרווייהו צריכי ובהכי א"ש דברי רע"ב שהביא הכא טעמא דד"ת וד"ס ובכתובות פי"א הביא טעמא דמרגילה ומרגילתו. לפי דצריכי תרווייהו ומש"ה בחליצה עשאוה כש"ת מפני שהוא מרגילה וא"ש הכל בס"ד

פרק י"א מ"ה תוס' רע"ק אות צ' הקשה על רש"י שהביא התוי"ט ד"ה יהא רועה שהרי בתמורה ד' ח' ע"ב מוקי לה בבכור בזה"ז כו' ע"ש. יש ליישב דדרכו של רש"י ז"ל לפרש המשנה לפי הס"ד כמ"ש תוי"ט בכ"מ מאוד, ולהס"ד הוי בכור ממון בעלים אפי' בא"י בזמן הבית קודם הקרבה כדאי' בפ"ק דב"ק י"ב ב' ע"ש תוד"ה ומחייב וד"ה ואם איתא. ומ"ש הת"י אות ל"ב דלא מצי מיירי בבכור בח"ל דבכל דוכתא אמרי' תנא בא"י קאי כו' ע"ש תמוה שהרי בפ"ק דב"ק מוקמי' שם בריי' דריה"ג לרבות קדשי' קלים כו' דמיירי בבכור בח"ל כו' ע"ש. ומה שהקשה ת"י הא עבר על בת"א וכי משום הפסד ממונו כו' ע"ש כבר קדמו בקושיא זו הקרבן עדה בירוש' הובא בתוס' רע"ק הנ"ל ע"ש. ומה שנלפע"ד עפ"מ דאי' בגמ' ר"ה ד' ו' ע"א מוצא כו' ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ופריך מהתם נפקא יקריב אותו מלמד שכופין אותו כו' ומשני חד דאמר ולא אקריב וחד לאפריש ולא אקריב וכאן כתב רש"י ד' צ"ט ע"ב ד"ה ובכורו. דהא לא מצי לכייפינהו למיתן לכהנים לאקרובי כו' ע"ש. וכיון שכן יש לומר דגם בל תאחר ליכא היכא דליכא אזהרה לב"ד שיעשוך. ולפמ"ש ריטב"א בחי' ר"ה שם להקשות כי היכי דאמרי' צדקה מיחייב לאלתר היכא דקיימי עניים ה"נ נימא באנשי ירושלים הא מקדש והא כהנים. ולאלתר יעברו בבל תאחר. ותירץ דגזיה"כ הוא ג"ר לב"ת מדה שוה לכל כו' ע"ש. ה"נ נימא כיון שכל כהן יכול לעבוד בקרבן שלו אפי' במשמר שאינו שלו ועבודתה ועורה שלו כדאי' בב"ק ק"ט ב' ע"ש. בכה"ג ליכא ב"ת כלל דלא שייך כאן לא תאחר לשלמו

פרק י"ג מי"ב תורע"ק אות ק"ז כתב ע"ד תוי"ט ד"ה יבם שלא העתיק כל הצורך מגמ' ד' קי"א ע"ב שיש לומר אם לא הי' בעולמו ליכא ייבום כלל ובבן יום אחד צריכה להמתין כו' ע"ש. לפע"ד יש לומר שיש לפנינו ב' עניינים. אם לומר דקטן אינו זוקק כלל לייבום ומותרת לשוק כמו אם לא הי' בעולמו והיינו מה דאמרי' בנדה ד' מ"ד א' זוקק לייבום דכתיב כי ישבו אחים יחדו שהי' להם ישיבה א' בעולם. דלא נימא מדכתיב והי' הבכור דילפי' מיני' מצוה בגדול. אפשר דמלמדינו דלא רמיא לייבום רק לפני בכור שביאורו במקום הזה גדול. קמ"ל יחדיו. ענין שני דלא נימא נהי דרמיא קמי' אבל בקטנותו אסור לבוא עליה וצריכה להמתין עד שיגדיל הקטן וכמ"ש מהרש"א הכא והיינו דאמר אביי מיבמה כל דהו ורבא דייק מכח מי איכא מידי כו' ע"ש דאמרי' שה כל ביאה וביאה דאיסורא הוא כו' ועיי' תוס' ד"ה א"ק כתבו דהלימוד הוא מדליכא ייבום בלא הי' בעולמו מכלל שאם הי' אפי' יום אחד מייבם דליכא למימר דדריש מיחדיו דא"כ אפי' סריס נמי כו' ע"ש. וזהו כונת התוי"ט שהביא דברי התוס' ובגמ' ליתא הכי. כי היכי דלא נימא דילפי' מיחדיו ועיי' לעיל ד"כ ע"א תוס' ד"ה יבא עשה ולפמ"ש תוס' שם לא קשיא מסריס ששמו מחוי וכתיב לא ימחה כו' וביאה ראשונה תוכיח שאין מתעברת כו'

פרק טו מ"ו ת"י אות כ"ז אות כ"ט כתב ב' צריכותות ושניהם נגד הגמ' ד' קי"ח ע"א ע"ב אות כ"ז בצריכותא דצרה וחמותה כתב היפוך מצריכותא שבגמ' הובאה בתוי"ט ד"ה ואח"כ ע"ש ועי' רמ"ז כתב על הגמ' דה"מ לאצרוכי בהסברא שכתב הת"י דגבי צרה ממ"נ חד מינייהו עבדה או המעידה שניסת לאחר או הצרה שאוכלת תרומה והוי אמינא בהא אמר רע"ק כו' ע"ש, אבל לא הי' לו להת"י למישבק צריכותא דגמ' שלא הזכירה כלל. ובאות כ"ט כתב דקידש לא עביד איסורא ובגזל עביד איסורא כו' ע"ש וליתא הכי בגמ' אלא דמיירי בקידש בביאה ואיכא אי' דרבנן ובגזל יש אי' דאוריי' כו' ע"ש

פרק טז מ"ג אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו כו' עיי' תוס' רע"ק אות קכ"ט בשם ת' עבה"ג דאחר ג"י סומכין על סימני גופו וכליו כו' ע"ש דמש"ה שונה האי אע"פ קודם אין מעידין אלא עד ג"י כו' הגאון הזה בתשובותיו תמה על דין זה משו"ת הרא"ש שבטור אהע"ז סוס"י קי"ח. וכאן הביאו בסתם ועיי' אהע"ז סי' י"ז סעי' כ"ו ובפ"ת שם ס"ק קכ"ב. ומ"ש רמ"ז ראי' מהכא לשיטת מהריב"ל דאפי' סימני גופו וכליו ביחד לא מהני מדהקדים גופו לכליו שהם חיצונים ביותר לראות סימניהם כו' לפע"ד יש להוכיח איפכא מדתני ובכליו ולא תני בגופו וכליו בלא ב' שימוש. משמע דכל חד לחודי' קאי. ועוד דסימני גופו היינו ארוך וגוץ חיוור וסומק שזה נראה תחילה מסימני כליו אבל סימני' מובהקים בגופו מהני כמ"ש תוי"ט ד"ה אע"פ ובכליו אפי' ס"מ ל"מ דחיישי' לשאלה ע"ש, ומה"ט יש לומר דמקדים גופו לכליו בדרך ל"ז א"ז ל"מ סי' שאי"מ דגופו ל"מ אלא אפי' ס"מ דכליו ל"מ ועוד שיש להסמיך גופו לפ"פ וחוטם לומר דלא מהני סימני' דשאר הגוף רק דפ"פ וחוטם ובאהע"ז סי' י"ז סעי' כ"ה הובא מחלוקת ר"ת והחולקים עליו דלר"ת אם כל גופו שלם אפי' אין שם פ"פ ופדחת וחוטם מעידי' עליו כו' עיי"ש ובזה מדוייק מה שמקדים גופו לכליו להורות דמתני' לא מיירי בשאין שם אלא הראש כשיטת ר"ת. אלא אפי' בשכל הגוף קיים מחובר לראש ג"כ בעי' הכרה דפדחת וחוטם ולשיטת ר"ת יש לומר איפכא דמש"ה מקדים גופו להורות דמיירי בהוסר הראש מהגוף ומש"ה לא מהני סימני גופו ועיי' פ"ת שם ס"ק צ"ה צ"ו

מסכת כתובות

פרק א מ"ה האוכל אצל חמיו כו' ובגמ' י"ב א' מפלל דאיכא דוכתא כו' אמר אביי ש"מ מקומות מקומות יש כדתניא כו' עיי' רמ"ז הקשה מה חידש אביי על הגמ' ועיי' בית יעקב ולפע"ד יש לומר דהוי כדאמרי' בעלמא תנינא להא דת"ר כו' זהו שהביא אביי הברייתא לסייע לה ממתני' ומשום דבריי' ר' יהודה אמרה ויחידאה היא מש"ה אמר אביי דמתני' היא. ולפע"ד יש לדקדק בייתור לישנא דמתני' מפני שמתייחד עמה שהרי כבר תני בפי' האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים כו' ויש ליישב דמתני' תני ברמז מועט מה דאי' בבריי' מנהג שני דיהודה והוא במישמוש שלא תביא דה מבחוץ והחתן לא יאבד המפה ש"ב ואמר רב אשי שם כל שלא מישמש א"י לטעון ט"ב כו' ע"ש וזהו שחידש אביי מקומות מקומות יש. פי' יש מקום שהמנהג