אהבת איתן יח

כהונה ובכור ליתי בשאלה גם חלה משבא ליד כהן ליתי' בשאלה וכ"ז דלא כהצריכותא של הת"י ע"ש ומת הבכור ונטמאה החלה ביו"ט ובאו בני ביתו ושאלו לו איך יעשו. נכנס ר"ט לביהמ"ד כו' ומעשה שהי' כך הי'. ומייתי הך מעשה למילף מינה דגם רישא דמתני' בבהמת קדשים מיירי כמו של ר"ט ובחלה יש חידוש גדול בפירש"י כ"ז ב' ע"ש ובתוס' שבת כ"ד ב' ד"ה לפי שהרי מותר ליהנות בשעת שריפת ת"ט ואפ"ה אין שורפי' ביו"ט ומה"ט גם לטלטלה אסור: מ"ו מ"ז עיי' ת"י שהאריך ועיי' תוי"ט ד"ה לא יאמר הקשה דמשנה יתירה היא והת''י הקשה למה הכניס דין השחזה באמצעית דיני מו"מ ומשקל ועוד קושיות אחרות לפע"ד יש ליישב לשיטת הר"ן דמודה ר"י במשחזת של אבן דאסור לפי שעושה כלי כמו שאסור בא"נ עצמו מלאכה שנעשית לכמה ימים כו' ע"ש ובק"נ סי' יו"ד אות ל"ח. אבל הרי"פ סוכה דמתני' אינה הלכה דלר"י מותר אפי' בשל אבן כו' ע"ש לפ"ז שפיר הכניס התנא משנה זו בתוך לפי דפליג ר''י וחכמים דמ"ו בשוקלים בשר כנגד כלי גם פליגי במ"ח וכלי של מידה. וגבי השחזה לא פליג מזה ראי' להר"ן דמודה ר"י. ולהרי"פ ג"כ א"ש דתני במ"ז וחכמים אומרים אין משגיחין בכ"מ כו' וסמיך לי' אין משחיזין לרורות שגם זה דברי חכמים היא ולא ר"י דפליג עלייכו בדין הקודם. עוד יש לומר משום דטעמא דהשחזה משום עובדא דחול כנראה מפירש"י כ"ח א' ע"ש וכמ"ש ת"י אות ל"ג ע"ש [וכ"כ רע"ב ג"כ טעמא דהשחזה דרך חול] מש"ה סמכה לדעיל דהוי נמי טעמא מש"ה דכף מאזנים עובדא דחול היא ומ"ש ת"י אות ל"ב בביאור תי' משיאה שהוא נגזר ממשיאין משואות כו' לפעד"נ שנגזר מן ישא פרעה את ראשך דשר האופים. פי' לשון הסרה כי ע"י החדוד והשחזה נחסר מגוף הברזל או משום שמעביר השמנונית מהסכין ובזה איכא תרי לישני בגמ' כ"ח א' ל"ק סבר דע"ג חברתה אפי' חידוד מותר וזהו פי' הסרת הברזל ול"ב סבר רק להעביר שמנונית מותר ויהי' פי' הסרה העברת שמנונית. וקושיית תוי"ט על לא יאמר יש לתרץ ע"פ מ"ש רמ"א א"ח סי' שנ"ג ס"ד שאין איסור להזכיר סכום דמים או מדה רק כשעושה ס"ה כמה יהי' חייב לו עתה עם מה שהי' חייב לו מקודם או בדבר שאין קצבתו ידוע כו' ע"ש ומג"א סק"ד כתב שאין כן דעת הטור ומחבר וע"ש ט"ז סק"ב השיג על רמ"א וכתב שאין היתר זה רק בסכום דמים ולא במידה דהמדידה גופה היא איסור כו' ע"ש שהאריך. א"כ גם משקל ודאי הכי דיני'. ובזה א"ש דמתני' דלעיל מיירי באיסור פיסוק דמים דהיינו רבים הנמנין על הבהמה שיהי' ג"כ צריך לעשות ס"ה המגיע מכולם שלא יחסר לו ממחיר כל הבהמה אבל הכא מיירי היכא דליכא איסור פ"ד כמ"ש רמ"א בשם הג"א ומ"ז הנ"ל רק האיסור מצד שאומר מכור לי או שקול לי והטבח אסור לשקול אפי' ביד והמשקל גופי' הוא איסור ול"צ למימר דקאי אמתני' דלעיל כמ"ש ת"י אות ל"ג. כי גם הוא כתב קרוב לדברינו שהאיסור מכח המשקל אבל יש לפרש כי דינא בא"נ היא. והת"י פי' לדרכו לתרץ סידור המשנה שהקשה שם ע"ז ולפמ"ש ל"ש

פרק ד מ"ו תוס' רע"ק אות למ"ד הקשה לשיטת תוס' ל"ג א' ד"ה ר"א קשה על הגמ' שבת דפ"א ב' אמאי פריך מבריי' ליפרוך ממתני' ומזה הכריח שיטת רש"י דר"א ל"ד משלפניו מתיר וטעמא דחכמים משום מוקצה כו' ע"ש לפע"ד יש לומר דלח ניחא לי' למידק מדר"א דמתני' משלפניו אין מחצר לא. אדרבא הרי בפי' אמר נ"א דמתני' שכל מה שבחצר מוכן הוא אלא מדנקט בריש דבריו משלפניו מוכרח לומר דסוף דבריו קאי רק להדלקה מוכן ולא לכל מילי. א"כ אימא איפכא משלפניו לאו דוקא וסו"ד דוקא ולכל מילי מוכן הוא בחצר אבל בבריי' לא נזכר גדר"א שכל מה שבחצר מוכן הוא. ובזה ניחא נמי קושייתו לשיטת רש"י דפריך מדברי חכמים. הקשה ג"כ ליפרוך ממתני'. יש ליישב ג"כ דבמתני' לא נזכר איסור בפי' רק מדנקטו מגבב משלפניו ומדליק דייקי' הא לחצות שיניו לא. אבל בבריי' אי' בפי' וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס ש"ב כו' ע"ש:

כ"ו תוי"ט ד"ה ע"ש. לרבותא נקט ע"ש דאפי' נ"ש מודה בגו"צ דדחינהו בידים כו' ע"ש. יש לתמוה לפמ"ש תוי"ט גופי' בדיבור שאח"ז מהירוש' דנ"א שמותי מתלמידי שמאי וס"ל כב"ש כו' ע"ש א"כ קשה הא בריש מכילתי' אמרי' דב"ש סברי גבי שבת' כר"י דאית לי' מוקצה בפכ"א דשבת ע"ש. ולפע"ד יש לומר ע"פ הגמ' ל"ה א' דסבר ר"א כל שמותרו חוזר לא קבע למעשר ומתני' דוקא שבת קאמר דקבעה אבל בחול לא קבע דיבורו שאמר מכאן אני נוטל שאפי' אם נטל הרבה לא קבע דמותרו חוזר כ"ש דדיבור לא קבע לפ"ז א"ש מה דנקט ע"ש דשביעית לאשמעי' דשאר שנים אסור משום מעשר הא חדא. ועוד אשמעי' דוקא שבת אבל בחול בדיבורא לא קבע ואשמעי' ג"כ היתירא בע"ש דשביעית ובזה סרה מהר השגת ת"י אות נ"ט על הבאר אברהם ולא הקשה כלום כי כונת הב"א מהגמ' דהכא דדיבורי' לא קבע בחול בשאר שנים אלמא לגבי דאוריי' אמרי' אין ברירה ה"נ לגבי מוקצה דרבנן אי"ב זמה בכך דמתני' מיירי בשביעית. וכי לא נוכל למילף מדין שאר שנים לשביעית כמו בשאר שנים דיבורי' לא קבע להחמיר בדאוריי' כן בשביעית לא קבע להקל בדרבנן ויותר תמוה מ"ש למה לי' לגמ' למימר לעיל ד' יו"ד ע"א דילמא מטלטל ושביק כו' לימא משום שלא בירר מעיקרא כו' ע"כ. איך לא ראה פשט הגמ' דקאי שם רבא אליבא דר"ה דמטהרי פתחים אפי' למפרע מטעם יש ברירה והכא ה"ט דילמא משתכחי הכא שתכחי' שמנים כחושים כו' ע"ש. גם מה שהקשה שם ע"ד תוס' קידושין צ"ז ב' ד"ה חליפי ע"ז. מה הקשו הא קיי"ל בדאוריי' אין ברירה. יש ליישב דשם קיימי' אליבא דרבא דסבר י"ב אפי' בדאוריי' היכא שמתנה תנאי כמ"ש התוס' בכורות מ"ח א' ד"ה דכ"ע ע"ש והכא הרי מתנה הגר טול אתה יי"נ ואני אטול מעות כו' ע"ש ועיי' תוס' ע"ז כ"ד ב' ד"ה תניא נ"ה ועיי' מלא הרועים ערך ברירה אות כ"א כ"ב מ"ש בזה. ומה שהקשה על תי' תוס' קידושין הנ"ל מה שייך ברירה בשכבר בא לידו כבר קדמו הפ"י בזה ומה שהקשה לתי' תוס' א"כ רבא דאמר ירושת גר מדרבנן מש"ה שרי ברישא א"כ סיפא אמאי אסור כו' ע"כ. זה ל"ק דאי אמרינן ירושת גר דאוריי' א"כ גם ברישא זכה מיד שמת אביו ואפ"ה שרי מטעם ברירה קשה א"כ סיפא נמי אבל לרבא דירו"ג דרבנן לא תיקנו לו ירושה רק בהיתירא ולא איסורא וכמ"ש תוס' שם ד"ה ולא עיי"ש. וכל קושיותיו על הכ"מ בענין אי"ב בדאוריי' לא על הכ"מ תלונתו כי כל כת קודמין היא הלא המה בעל העיטור אות הלוקח קרקעות והר"ן פ"ק דקידושין שם ע"ש. ומה שגרם לו להקשות על רבא לפי תי' התוס'. לפי שכתב בדעת רבא דמש"ה מקילין ברישא מחשש שמא יחזור לסורו ע"כ הקשה גם בסיפא ניקל מה"ט ושיבוש הוא דחשש זה ל"ש רק אי נימא דגר אינו יורש לעולם אפי' מילי דהיתירא אבל בשביל פרט דחליפי ע"ז לא יחל"ס וטעמא דרישא כמ"ש תוס' הנ"ל

פרק ה מ"ו מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו לו כו' הני ג' תיבות להביא אצלו מפירותיו מיותרין הם. נלפע"ד עפ"מ דאי' בגמ' ד' מ' ע"א דרב סבר כרגלי הנפקד ומותיב עלי' מסיפא דמתני' כתבו תוס' ישנים הא דלא פריך לי' מרישא שיש לפרש שלא עירבו הנפקדים ע"כ ע"ש ומוקי הגמ' מתני' אליבא דרב דהלכתא כותי' באיסורי דמיירי בייחד לו קרן זוית ע"ש לזה ושמעי' מתני' שאפי' עירבו להביא כו' דהיינו שעירבו הנפקדים אפ"ה לא יביאו לו כיון שייחדו לו ק"ז כנלפע"ד בס"ד וע"ש במהר"מ לובלין: מ"ו ת"ח הקשה על רע"ב ותוי"ט שלא הביאו אוקימתא דגמ' ד' מ' ע"א כשייחד לו ק"ז כו' ותירץ לפ"מ דסבר רב ב"ק ד' מ"ח ב' הלכה כחכמים דבסתמא קביל עלי' נטירותא יש לומר דמודה רב בעירב המפקיד שהם כרגליו והגמ' מקשה ממתני' לרב רק לפ"מ דדחי' דרב כרבי כו'. לפע"ד יש לתרץ דרע"ב ותוי"ט וכן הרי"פ שהקשה עליו הרז"ה יש לומר שסמכו עצמם על מה דאמרי' שם על מתני' שאח"ז מי שזימן אצלו אורחים כו' דמקשי מינה ג"כ לרב ומשני כיון שזיכה להם ע"י אחר כמו שייחד להם ק"ז דמי כו' ע"ש. א"כ מפירושא דסיפא ידעי' סתמא דרישא. ותירוץ ת"ח תמוה שהרי גם רישא דמתני' סברה שהם כרגלי המפקיד מש"ה ש"ה אם עירבו אפי' גם הנפקדים כיון שהמפקיד לא עירב לא יביאו אצלו פירותיו וכ"כ תוס' שם ד"ה תנן דה"מ להקשות מרישא רק דמצי לדחויי דמיירי שלא עירבו הנפקדים כו' ע"ש וכן באו"ח סי' שצ"ז סעי' י"ז לא הזכיר הסיפא כלל רק הביא עירבו הנפקדי' לא מהני שפירותיו כמוהו בד"א שייחד לו ק"ז וכן הרע"ב כתב שפירותיו כמוהו על הרישא ע"ש. ע"ק על תירוצו דקושיית הגמ' שייכא רק לדחיי' דלעיל מסתמא גם קושיא שניי' ג"כ הכי אזלא א"כ מאי פריך לרב לשמואל נרי תיקשי דסבר כרגלי המפקיד משום דלא ניחא לי' דליקום ברשות חברי' שהרי עירב מפקיד לשם א"כ בסיפא עירוב אורחים הי' רק משום שזימנם אצלו לסעוד ובלתי אפשר בלא עירוב מה שייך שם לומר דלא ניחא להו שיהיו בנותיהם ברשות בעה"ב ומש"ה עירבו. וקשה כי זיכה להם ע"י אחר מאי הוי הא הם כרגלי ב"ה אפי' לשמואל ומלשון הגמ' מוכח דלא מקשי רק לרב ומה שנסתייע מפירש"י תמוה שלא הזכיר רש"י עירוב כלל. רק כתב אבל בתחומין כו' ע"ש וקאי גם ארישא

מסכת ראש השנה

פרק ב מ"ט ת"י אות נ"א הקשה איך אמר ר"ד לר"י לילך ביוה"כ שחל בחשבונו לפי שאין להרהר אחר ב"ד של ר"ג כו' הרי ר"ד לא ידע מילפותא דאתם אפי' שוגגי' א"כ בכל הוראת ב"ד נימא הכי: לא הקשה כלום. דתנן בהוריות פ"א מ"א התולה בעצמו חייב תולה בב"ד פטור כו' ואין לך תולה בב"ד יותר מנ"י שהלך ע"פ גזירת הנשיא ר"ג אבל התם בהורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו ועשה עמהם כו' דאמרי' בהוריות שם שטעה במצוה לשמוע דברי חכמים הרי הוי תולה בעצמו מש"ה חייב ומ"ש ת"י דר"ד לא ידע ילפותא דאתם הנה בגמ' כ"ה א' מייתי בריי' דאמר רע"ק לר"י לימדתני רבינו כו' אתם אפי' שוגגים כו' ע"ש א"כ הרי לימוד ערוך הוא רק שר"ר ניחמו לר"י בדעדיפא מדרע"ק שלא בלבד בקה"ח החיוב לשמוע לר"ג מיצפותא דאתם אלא אפי' בכל מה שיאמר אין להרהר אחריו

פרק ג מ"א ת"י אות א' גם לי הי' קשה זה מעודי מדוע סידר תנא בריש פ"ג מה ששייך לש"ב עיי' תירוצו של ת"י. לפע"ד נראה משום דגם תקיעת שופר תלוי בג"ד אם חל בשבת כדאי' בריש פ"ד ע"ש. מש"ה מתחיל פרק זה ראוהו ג"ד כו' ועוד כי גם בקידוש החדש היו תוקעין בשופר כדאמרי' בעלמא שיפורא גרים כו' ע"ש מש"ה שייך משנה זו בדיני שופר עיי' נידה ל"ח א' ברש"י ותוס' ד"א שיפורא גרים שופר שתוקעי' בר"ח בקצ"ח כו' ע''ש:

מ"ו ניקב וסתמו אם מעכב כו' עיין רע ב שכתב דבעי' ג"כ סתמו במינו ונשתייר רובו כו' ע"ש. לפ"ז קשה למה לא הזכיר התנא רק תנאי דעיכוב תקיעה. עיי' רנ"ז שצדד בזה ותירץ ע"ש לפע"ד יש ליישב עכמ"ש ט"ז או"ח סי' תקפ"ו סקיו"ד בשם רא"ש ורא"מ וב"י שאם קודם סתימה הי' מעכב התקיעה וע"י סתימה חזר קולו לכמו שהי' תחילה כשר לכתחילה ולא אמרי' דהוי קול שופר וד"א כמו ציפהו זהב כו' ע"ש. עוד כתב שם שאם מעכב התקיעה קודם סתימה ואחר סתימה פסול הגם דקודם סתימה כשר אפי' מעכב התקיעה דאי' שם ס"ז והטעם דחיישי' שמא נולד קול חדש כו' ע"ש לפ"ז יש כאן חידוש לעיכוב תקיעה לא פסיל רק אם סתרו מש"ה הני ניקב וסתמו אם מעכב לדייקא דבלא סתמו אפי' מעכב כשר. עוד חידוש דוקא אחר סתימה פוסל עיכוב תקיעה אבל עיכוב דקודם סתימה אפי' חזר קולו לכשהי' ע"י סתימה כשר. עוד חידוש שאם מעכב אחר סתימה אפי' אם גם קודם סתימה הי' כך כשר:

שם שופר שנסדק כו' דיבק שברי שופרות כו' פסול עיי' תוי"ט ד"ה שופר שנסדק בשם התוספות. לפע"ד יש לומר דנסדק מיירי לאורכו ע"פ כולו ואם לרוחבו דוקא ברובו פסול ודוקא אם לא נשאר מהם מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה כו' ע"ש בא"ח סי' תקפ"ו ס"ח ס"ט משא"כ בשברי שופרות אפי' יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר פסול כ"ש סיו"ד כי"א אם הוסיף עליו כ"ש ג"כ פסול מה"ט לפ"ז לא שייך כאן לא זו א"ז או זו וא"צ לומר זו כיון שהם חלוקים בדיניהם:

מ"ז התוקע לתוך הבור כו' עיי' גמ' וש"ע וטור וש"ע א"ח סי' תקפ"ז מ"א לרמב"ם בבור ודות מפלגינן בין קול שופר לקול הברה רק לעומדים חוצה להם אבל בחבית אפי' מי שעומד בתוכו לפי' תוקע עצמו שבחבית ג"כ מפלגי' הכי כמ"ש הר"ן הביאו מג"א שם. ובזה מיושב מה שטרחו רמ"ז ות"י אות ל"ב לעשות צריכותא במתני' ע"ש, דכיון שאין שוין בדין מוכרח למיתני שניהם רק גבי בור ודות צריכים לצריכותא. ומה דמחלק במתני' הכא בין קול שופר לקול הברה וגבי אחורי ביהכ"נ מפליג בין כיון לבו או לא ולא עריב ותני להו בהדדי עיי' רמ"ז מ"ש בזה גם לישנא דמתני' אע"פ שזה שמע וזה שמע כו' שפת יתר הוא עיי' רמ"ז מ"ש בזה. ולפע"ד ע"פ מ"ש מג"א סי' תקפ"ט ס"ו סק"ד בשם רדב"ז מי שבא לביהכ"נ לצאת י"ח עם הציבור אע"פ שבשעה ששמע לא כיון לבו אלא סתמא יצא אבל הבא לביהכ"נ סתמא לא יצא ושם ס"ט כתב המחבר דבעי' שיתכוין שומע לצאת ולא סגי במתכוין לשמוע לחוד והיינו מה דתני אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו. פי' באמת גם מי שהוא בביהכ"נ ג"כ לא כיון לבו ומה נשתנה העובר אחורי ביהכ"נ ממנו וזהו אע"פ שזה שמע כו' פי' רק שמע ולא כיון לצאת לזה אמר זה כיון לבו פי' בשעת ביארו לביהכ"נ. זה שהוא אחורי ביהכ"נ אין לו זו המעלה. ולעיל דמיירי בתוקע בחבית שגם התוקע עצמו לא יצא בקול הברה מש"ה לא שייך להזכיר החילוק של כיון לבו הגם דגבי בור ודות מיירי בשומעים אבל משום חבית תני הכי וגבי ביהכ"נ דמיירי בעובר אחורי ביהכ"נ משמע קרוב לביהכ"נ ל"ש להזכיר קול הברה דודאי שמע קול שופר והיינו דתני וכן מי כו' פי' כמו שיש חילוק בין אותם שבבור לאותם שחוץ לבור כן גם גבי ביהכ"נ יש חילוק בין אותם שבביהכ"נ למי שהוא חוץ לביהכ"נ ומ"ש ת"י אות ל"ג קול הברה פי' רק הברה הוא נגד פירש"י כ"ח א' שפי' דלא יצא אם שמע קול שופר בשיתוף קול הברה

פרק ד מ"ח תוי"ט ד"ה והמתעסק הקשה פשיטא דשומע לא יצא מכ"ש דמתעסק גופי' דלא יצא כו' עיי' רמ"ז תירץ בב' אנפי וב"ה שכוונתי לדעתו בתירוצו השני רק שיש להרחיב הביאור דמיני' ילפי' עוד שומע מקצת תקיעה קודם עה"ש ומקצתה אחר ע"ה לא יצא כן שומע מקצת תקיעה חוץ לבור ובאמצע תקיעה ירד לבור עיי' רא"ש סי' ח' ובר"ן וריטב"א כ"ח א' וטור יש"ע א"ח סי' תקפ"ז ס"ג ומג"א סק"ה מזה והוא מחלוקת בירושלמי ומייתי לה ממתני' דבסמוך תקע בראשונה ומשך בשניי' כשתים אין בידו אלא אחת כו' ע"ש לכ"ז טובא אשמעי' הגם דלקמן אחת מיהא יש לו הגם דמה שתקנו יותר מכשיעור אינו אלא מתעסק היינו משום דעכ"פ מתחילתו וע"ס כיון לשם מצוה אבל הכא לא יצא משום דלא ראשה סופה ולא סופה ראשה ומכ"ש למ"ד גם לקמן אפי' אחת אין בידו ע"ש דפליג אגמ' דילן כ"ז א' כ"ח א' הרי"ש כתב להעמיד דיעה זו גם בגמ' דילן דכיון דפסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקי' מש"ה אפי' אחת אין לו כו' עיי"ש ובזה מיושב מ"ש רמ"ז להשיג על בתוי"ט לקמן ד"ה אין בידו שהקשה דלהתוי"ט הי' לו לומר אין בידו אלא ראשונה שמכרה כבר במתני' הקט בראשונה ומזה