אהבת איתן טו

ודוחק לומר דמתני' ר"י היא דאסר אלא דמתני' מיירי בנטלה וברייתא בנפלה וע"ג כלי אי נפלה יש להתיר יותר משוה דהוי כהוחלקה וכמ"ש רבי' יהונתן ע"ש וסבר רב אשי דזה גם לר"י מותר ופליגי רק בנפלה ע"ג קרקע ורב חסדא סבר ע"ג קרקע לכו"ע אסור ופליגי בע"ג כלי ע"ש והיתר סופו משום תחילתו לא שייך רק בנטל בידים לעבודה כמ"ש רש"י ביצה שם אי לא שרי לי' להחזיר אף הוא לא יטול ובזה לא שייך לומר בנטל שיהי' מותר להניח ע"ג כלי שזה לא שייך רק בנפלה משום דכהוחלקה דמיא וכמ"ש מג"א סי' שכ"ח ס"ק כ"ז ע"ש בשם ש"ל. ובזה סרו מהר דברי הת"ח שהרי היכא דמתירי' משום תחילתן ליכא היתר דע"ג כלי ובזה מתורץ גם קושית תוי"ט על רמב"ם ה' שבת פכ"א דהרמב"ם שם מיירי בנפלה ע"ג קרקע דל"ש משום תחילתן מש"ה כתב טעמא דאי"ש במקדש אבל לא בא לבטל טעם דעולא ולהוסיף שאפי' כהן דלאו בר עבודה שרי לו אם לא סלקה לצורך עבודה וב"ה כי מצאתי שגם רבי' יהונתן כ' חילוק זה דמתני' מיירי בהסירה ובריי' בנפלה וכ"כ רש"י שם לת"ק דהוי מילתא דל"ש והיינו לרב אשי דפליגי בע"ג קרקע ושרי לת"ק צ"ל משום מילתא דלש"כ אבל לר"ח טעמא דת"ק משום דדמי להוחלקה:

שם מי"ג תוי"ט ד"ה קושרי' הקשה אי סבר כר"א אפילו קשר של קיימא לישתרי כו' ע"ש לפע"ד יש לומר לפ"מ דאיתא בגמ' דק"ב ע"ב דלרבנן דאמרי עניבה לאו קשירה היא לא מחללינן שבת כו' א"כ הרי גם ר"א מודה שאסור לחלל שבת בחנם רק דמיקל במכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש כי אחרי שלא עשה מע"ש מוכרח לחלל שבת אבל לא יחליק על הכלל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב כו' א"כ למה יחלל שבת בקשר של קיימא הרי אפשר באינו של קיימא. גם מ"ש תוי"ט שגם רמב"ם מפרש למתני' באינו ש"ק מדהסמיך דינא דמתני' להך דינא דשילהי שבת כו' הנה ז"ל מיי' פיו"ד מה"ש ה"ו מותר לקשור קשר שאינו ש"ק לדבר מצוה כגון למדוד שיעור משעורי כו' נימת כנור שנפסקה קושרי' אותה במקדש אבל לא במדינה ולא יקשור נימא לכתחלה אפי' במקדש כו' ע"כ. ולהתוי"ט אין חילוק בין מקדש למדינה להתיר איש"ק למצוה ושוים ג"כ באיסור ש"ק אפי' למצוה גם למה כתב ולא יקשור נימא לכתחלה כו' הא בפי' נפסק אסור ש"ק וה"מ לפלוגי בדידה גם הי' לו לכתוב מותר לקבור קשר שאינו ש"ק לדמ"צ כגון למדוד כו' או לנגן בכנור בשיר על הקרבן כו' מכל הלין מוכח דמפרש למתני' אפי' בקשר ש"ק וכן כ"ן בפיה"מ לא התנה שיהי' קשר שאינו ש"ק והיינו משום דקיי"ל כרע"ק שבת פי"ט מ"א דמכשירי' שא"א לעשות מע"ש דוחה שבת אפילו במדינה ומ"ש תוי"ט דמיי' אזיל לשיטתי' דסבר עיקר שירה בפה עיי' סוכה ד' נ"א א' אמרי' דפליגי רק בשיר של שואבה אבל דקרבן ד"ה עבודה היא ודוחה שבת ומדקרי לי' עבודה משמע שדוחה אפי' במלאכה דאוריי' ומשמע אפי' למ"ד עיקר שירה בפה וע"ש ד' נ' ע"ב רש"י ד"ה שיר של קרבן ומ"ש שם ערוך לנר לתרץ קושית הלח"מ על הרמב"ם דפסק עיקר שיר בפה ואפ"ה פסק דשיר ש"ק דוחה שבת. ע"ש שכתב לחלק בין שאר ימים לאותן י"ב יום שהחליל מכה לפני המזבח דבהנהו גם לרמב"ם עיקר שיר בכלי עיי' ערוכין ד' י' ע"א במשנה וגמ' א"כ מתני' דקושרין נימא מיירי בהני י"ב יום ובעי' כלי ונותר אפי' קשר ש"ק הגם שהלח"מ בפ"ח מה' לולב פ' י"גכתב דמיי' התיר רק דבר שהוא שבות גבי שיר משום אין שבות במקדש אבל המחבר הנ"ל השיג עליו ע"ש:

מסכת פסחים

פרק א מ"א שם כ"מ שאין מכניסי' בו חמץ א"צ בדיקה הקשה רמ"ז מ"ש דתני השלילה ולא תני חייב דמקום שמכניסי' כו' ע"ש. לפע"ד יש ליישב דאשמעי' דוקא מקום שאין מכניסי' א"צ בדיקה אבל מקום שמכניסי' צ"ב אפילו נפלה עליו מפולת אם הכלב יכול לחפש אחריו ואפילו איכא סכנת עקרב וכמ"ש תוס' לקמן ד' ח' א' ד"ה הכא מיהו בחורים וסדקי' א"צ בדיקה מפני סכנת עקרב ושמא תאבד לו מחט כדאמרי' שם ע"ש וכמ"ש תוס' הנ"ל דאי איכא ודאי חמץ מחייבי' לי' לשכור פועלים במרא וחצינא אבל היכא שאין החמץ ידוע אפילו הכלב יכול לחפש אחריו אצ"ב היכא דאיכא חשש סכנה לפ"ז מלבד כל הני דמרבי' בהאי כל מקום לאתויי כל הני דתני בברייתא שם עוד שמעי' מזה אחת דיבר שתים זו שמענו ונכלל בהאי כ"מ אפילו יש לומר שהשתמשו שם חמץ אבל כיון שאינו ודאי שהכניסו שם חמץ א"צ בדיקה אי איכא חשש סכנה מכלל דאי יש כאן ודאי חמץ לא מהני חשש זה:

שם מ"ה ועוד אמר ר"י ב' חלות של תודה פסולות מונחות כו' עיי' תח"ד מ"ש טעם למה הניחו של תודה ובגמרא י"ד א' מייתי ברייתא אבא שאול אומר ב' פרות היו חורשות בהה"מ כו' ע"ש בתוס' ד"ה ב' פרות יש להקשות למה מיאן בדברי ר"י ובחר לו סימן דפרות והנה בגמרא י"ג ב' אמרינן אין מביאי' הודה בי"ד מפני חמץ שבה הקשה הצל"ח למה לא אמר מפני מצה שבה הא אסור לאכול מצה בע"פ ותירץ דהא דאמרי' אין מביאי' קדשים לבית הפסול הוא רק לכתחלה אבל הקרבן כשר ואיסור מצה בע"פ הוא מדרבנן ינדחה מפני עשה דאכילת קדשים וכן חמץ שבתודה מותר בשעה ששית ואחר שש אסור ואשמעי' הברייתא שאם הביא תודה בי"ד לא מיעט רק זמן חמץ שבה ולא מיעט המצה ומדוייק לשון רש"י שכתב עד שש כו' ע"כ והנה לקמן ד' כ"ח פליגי ר"י ור"ש בחמץ לפני זמנו לר"י אית ביה לאו אחר שש ואפילו בל יראה לר"ש לית בי' לאו אפילו איסור דאורייתא לית בי' עד הלילה רק מדרבנן ואיתא בירושלמי דר"מ סבר כר"ש ואפ"ה סבר שורפי' בתחילת שש אלמא דגזרינן אטו שבע דהוא גופי' רק מדרבנן ממילא לר"י אסור גם בחמש אטו שש הגם דבש גופי' מדרבנן וזהו שהביא ר"י ראיי' לדבריו מב' חלות תודה פסולות מצד דכ"ע מייתו בי"ג ומדהם מרובות נפסלי' בלינה ולמה הניחו של חמץ ולא של מצה דעכשיו שנפסלו בלינה גם המצה לשריפה קאי מדאורייתא אבל הם רצו להראות החילוק שבין חמץ בע"פ למצה בע"פ דמצה מדרבנן וחמץ מדאורייתא ומש"ה אפילו בחמש אסורות דלא כר"מ דסבר כר"ש דליכא איסור דאורייתא עד הלילה ומש"ה מוכרח להניח של תודה שיש בה חמץ ומצה גם לאפוקי מדעת ר"ג דאמר אוכלי' תרומה כל חמש דהא חלות תודה קדשים נינהו ואפ"ה הניחום לסימן איסור אכילה בחמש מכ"ש תרומה ובזה יש לפרש טעמא דאבא שאול דפליג על מה שר' יהודה הי' נותן סמנים בשתי חלות אלא ב' פרות דסבר כר"ש בחמץ לפני זמנו דאסור רק מדרבנן א"כ כך לי חמץ כמו מצה ואפשר דסבר כר"ש גם במה דסבר מביאי' קדשי' לביה"פ עיין זבחים ד' ע"ה ע"ו ולדידי' מביאי' תודה בי"ד וליכא חלות פסולות בי"ד. עוד יש לומר עפמ"ש תוס' י"ג ע"ב ד"ה אלא מהירושלמי לפי שהיו הכל ממהרים להביא תודותיהן בי"ג מפני איסור חמץ ומתוך שמרובי' הם אי אפשר שלא ישפך דמה של א' מהם כו' ע"ש ור"ש דסבר העומד לזרוק כזרוק דמי לא מיפסיל בזה כדאיתא הכא דנ"ג ע"ב לפ"ז יש לומר דהיינו דמייתי ר''י ראיי' לשיטתי' דסבר לאו כזרוק דמי דסתם רבנן דר"ש הוא ר"י א"כ מוכח דאיסור חמץ בע"פ הוא מדאורייתא ומש"ה ר"ע מייתי בי"ג דאי הוי אסור מדרבנן הי' נדחה איסור זה מפני עשה דאכילת קדשים דגם תרומה בכלל כדאיתא לקמן ד' ע"ג ע"ב גבי ר' טרפון שלא בא לביהמ"ד כו' ע"ש

פרק ב מ"א תוח"ד הקשה על התוי"ט וכן הקשה הרמ"ז שלא הי' לו להביא פי' רש"י דלפי הס"ד כו' לא הי' להם להחליט כן כי המהרש"א והפנ"י כתבו בפי' דאף לפ"מ דמוקמי' מתני' כר"ג צריך לפי' רש"י דל"צ לגופי' דמסברא לא גרע בהמת ישראל דהוי רק הנאה מאכילת כהן והקשו על רש"י דילמא אשמעינן לגופה דלא נימא דאסור להאכיל לבהמה והי' משום דמשיירא כדאיתא בגמרא ד' כ"א א' בהצריכותא ע"ש. גם מ"ש הת"ח דאי צריך לגופי' לא הוי סתמא רק אי אשמעינן כר"ג לאפוקי מדר"מ ור"י אז הוי סתמא ובזה מיישב הגמ' דלעיל ד' י"ג א' כו' ע"ש. לא ידענא למה לא יהי' חשיב סתמא כיון דדייק לישני' דמתני' דמיירי בתרי גברי מדתני מותר כדאיתא בגמרא ורש"י שם ומדאיכפל למיתני מותר ולא תני מאכיל הרי לך ראי' דאתי למיסתם כר"ג וכו' גז"ש היא דאמרינן בה דאי צריך לגופי' לא דייני' גז"ש ומה שהכריח זה מהגמ' ד' י"ג דגבי ר"מ אמר ונימא הלכה כר"מ דסתם לן כותי' וגבי ר"ג אמר משום דהוי מכריע ולא אמר משום דסתם כותי' כו' לאו ראי' היא דאמר בכל חד מה דשייך בי' דאמרי' בכל דוכתא סתם משנה ר"מ מש"ה אמר על ר"מ משום סתם ור"ג מצינו לו בברכות מ"ג ע"ב שפוסק כב"ש נגד ב"ה וקרי לנפשי' מכריע כדאי' שם אר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו כו' ע"ש הגם דלא הוי הכרעה כמ"ש תוס' כאן כ"א ע"א ד"ה אין ב"ק קט"ז ע"א ד"ה הכרעת ואפ"ה א''ר יוחנן שם הלכה כדברי המכריע ורבא שם חולק על ר' יוחנן ופסק כב"ה והכא א"ל רבא לרב נחמן ונימא מר הלכה כר"ג דהוי מכריע היינו דשם באמת ליכא הכרעה כלל רק מפרש טעמא דב"ש דמשום ה"ט ראוי לפסוק הלכה כמותם אבל הכא ר"מ מיקל בין בתרומה בין בחולין ור' יהודה מחמיר בשניהם ור"ג סבר כר"מ בחדא וכר"י בחדא שפיר הוי מכריע ור"נ חידש לרבא כיון דר"מ ור"י לא הזכירו בדבריהם תרומה וחולין לא הוי מכריע ובזה מיושב מה שציינו התוס' ד' י"ג על תירוצא דר"נ ר"ג לאו מכריע הוא והקשו דמ"מ לפסוק כר"ג מכח סתמא וקשה למה לא הקשו זה ע"ד רבא שהקשה לר"נ ולימא מר הלכה כר"ג משום מכריע ותירוצם לא שייך ע"ד המקשה. הוא הדבר אשר אמרנו דרבא ידע ברייתא דברכות הנ"ל דנ"ג קרי לנפשי' מכריע אפילו במקום שאינו מכריע ונהי דאנא פליגא שם אבל הכא מכריע ממש הוא ולפי סברת מהרש"א הנ"ל וכ"כ הפנ"י ביתר ביאור דזה גופי' חידוש הוא מה שמותר להאכיל לבהמה אלא נימא דאסור משום דמשיירא או משום דיהבו לי' רבנן שעה א' ללקוט עצים כדאית' לעיל י"ג ב' אליבא דר' יהודה ע"ש קמ"ל דמותר א"כ כמו דלא חשיב סתמא לדברי הת"ח אי אתי כר"ג משום דצריך להשמיענו היתר להאכיל לבהמה דאכתי לא שמענו זה מדר"ג ה"נ לא חשיב סתמא אי אתי כר"מ מכח דצריך לגופי' לאשמעי' חידוש הנ"ל ומדחזינן דהגמ' חשיב לה סתמא אי אתי כר"מ ה"נ חשיב סתמא אי אתי כר"ג ועיין שבת ד' ל''ט ע"ב תוס' ד"ה אמר רבה שכתבו על סתמא דהכא דעדיפא מהכרעה ע"ש וזה היה בהעלם מההוספת חדשים כשכתב כאן כנ"ל ואין לומר דמכריע יותר טובה מסתמא א"כ היאך הקשה תחילה לימא הלכה כר"מ כו' ע"ש ולא זכר דברי תוס' הנ"ל

פרק ה מ"ח תוי"ט ד"ה שלא בר"ח כתוב עליו תוס' רע"ק אות כ' דאישתמיטתי' גמרא מפורשת ופי' רש"י שבת ד' קנ"א ע"ב דאמרי' עלה דרך קרקע בקרקע מיחלף פירש"י אע"ג דמרחץ רצפת אבנים היא ולי עוד קושיא על התוי"ט שכתב מקור לדעת רמב"ם ממשנתינו שאינה כ"כ ראי' כי גם הכהנים שהיו מדיחים העזרה לאו קטלי קני הוו הלא מקור נאמן יש לדעת הרמב"ם מהתוספתא שבת פי"ז הביאה שם הרה"מ פכ"א מה"ש שאין להשיב עלי' כמו שהשיג התוי"ט על ראיית הרה"מ מפ' כירה עיי"ש. גם לשון רמב"ם שבתויו"ט מגומגם שכתב אין מניחין הקרקע אפי' הי' רצוף באבנים כו' וסיים בזה"ל ויבוא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף ולמה לא יספיק הקיצור להכם כמוהו והי' לו לכתוב דגזרו' אטו מקום שאינו רצוף. ע"ק דתחילה כתב הטעם שלא יעשה כבחול ואח"כ כתב מטעם גזירה אטו שאימ"ר וכבר טרחו ליישב דבריו הרה"מ והכ"מ והלח"מ עיי"ש והעולה מדבריהם דלהרמב"ם יש שלשה דינים חלוקים זילוף שרי אפי' במרוצף דלא כאמימר דלא שרי זילחא אלא היכא דליכא גומות עיי' שבת צ"ה ע"א ובתוס' שם ד"ה שרא זילחא כיבוד במרוצף שרי ובאינו מרוצף אסור הדחה וסיכה אסורי' אפי' במרוצף ע"ש ומדוייק מה דסיים הרמב"ם ויבוא לה"ג במקום שאימ"ר למה שינה לשונו שהתחיל בקרקע וסיים במקום אלא שכיון למש"כ תוס' פסחים ד' ס"ה ע"א ד"ה המכבד שהקשו היכי שייך אשוויי גומות בעזרה שהי' לה רצפת אבנים ואפי' לכתחילה שרי דהא אמימר שרי זילחא במחוזא כו' ע"ש אע"ג דבשבת ד' כ"ט ע"ב גזרינן עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא מחוזא היתה רצופה באבנים ולא גזרינן אטו עיר דעלמא כו' משמע מדבריהם דעזרה דין מחוזא יש לה הגם שאינו ללא בית ולא עיר אבל מצד שהיא חלוק בכמה דברים מהעיר לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים ולהתיר שבותין דמיא לעיר בפני עצמה וע"ש במהרש"א שכתב דירושלים לא הי' כולה רצופה כו' ע"ש ובזה מסולק השגת תוס' רע"ק על התוי"ט דמ"ש תוס' יום טוב דילמא קרקע עולם היתה ולא רצופה לא קאי כל המרחץ אלא על המקום והעיר שהמרחץ בו לאסור משום דקרקע בקרקע מיחלפא כגמ' שבת הנ"ל ומנא לן לאסור אפילו במרוצף אפילו אם כל העיר מרוצף כי הרמב"ם נתן ב' טעמים אחד משום עובדין דחול ולפי טעם זה אסור אפילו אם כל העיר רצופה וטעם ב' משום מיחלפא בשאינו מרוצף וזהו מה שסיים ויבוא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף פי' מה שאמרתי לאסור אפילו במרותת היינו בזמן שהוא עושה כן במקום שכל שאר קרקע שלו אינה רצופה וכתב הרה"מ שם דלהכי הדחה חמירא מכיבוד לפי שאין צורך בהדחה וסיכה כמו בכיבוד ובזה א"ש מה דלא סגי להתוי"ט גם הראי' השניי' מהתוספתא כי רוצה להביא ראי' מעזרה שהיא כמו מחיוא ואפ"ה הי' שלא ברצון חכמים וטעמא אמרי' בגמ' ס"ה ע"א משמי' דר' נתן שבות צריכה התירו שא"צ לא התירו כו' ע"ש וגם נזכר במתני' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיתי' עזרה שלא בנ"ח כו' מזה ג"כ יש ראי' לטעם אי משום עובדין דחול ואפי' במחוזא אסור ובזה מיושב הכל בס"ד. ומה שהקשה ת"י אות נ"ה על התוס' שאם הי' גומות בין הרובדין א"כ הוי איסור דאורייתא ולמה לא מיחו כו' לא עיי' כל הצורך כי התוס' כתבו זה באמת אליבא דר' אליעזר דסבר דאסור מדאוריי' וכמ"ש תוס' רע"ק אות כ' הנ"ל דקושיית תוס' היא על מה דאמרי' מתני' ר"א היא דאמר מרבץ ומכבד חייב חטאת אבל לרבנן ליכא אלא שבות משום דמיחלפא בקרקע אחר או משום עובדין דחול ע"ש. ומה דפשיטא לי' לת"י דאסור מדאוריי' והביא ראיי' משבת ד' ע"ג ב' היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה כו' לאו ראי' היא למי שראה הגמרא שבת מ"ו ב' גבי גרירת כלים דאסור משום חורש אמרי' שם דאפי' מכוין לא אסור מדאוריי' דהוי חורש כלאחר יד מש"ה כי לא מכוין שרי ר"ש לכתחלה ע"ש. ה"נ הוי בנין כלאח"י ואפי' יהי' פ"ר דניחא לי' אסור רק מדרבנן רק לר"א אסור מדאוריי' ועיי' רמ"ז שהשיג הרבה על התוי"ט יותר מתוס' רע"ק ובמ"ש מיושב בס"ד כי יש מקור נאמן להרמב"ם ממתני' לדעלמא לאסור אפילו מרוצפה: