אהבת איתן יג

פרק ט מ"ז תח"ד הקשה על רע"ב שפי' צפורת כרמים עוף שמצוי כו' דהא מין חגב הוא אין זו קושיא דבפ' שמיני סי' י"א פ' כ' כ"א נאמר עוף גם על חגב ע"ש וכן בבכורות ד' ז. "ב אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ יכול אף דבש הנזין והצרעין ופי' רש"י שם שהוא מין ארבה ע"ש ולקמן ד' ק"ו ע"ב פי' רש"י שהוא מין חגב ע"ש ועי' מש"ל הי מ"א פ"א הכ"א מ"ש בזה ועי' בכורות שם תוס' ד"ה הגזין שם מוכח קצת כתח"ד עיי"ש

פרק י מ"ה תוי"ט ד"ה וכן הקשה דרע"ב אדרע"ב דבפ"ט מ"ו פסק דלא כר' יהודה ע"ש. לפע"ד יש ליישב ע"פ הבריי' דלעיל ד' פ"ג ע"ב שאין טומאה בע"ז שהיא פחות מכזית משום דאיתקש למת ע"ש יש לומר שבזה פסקו רע"ב ורמב"ם דלא כר"י במה שמחייב בכ"ש והרי גם במת לר"י גופי' אם הוציא רק חצי זית ממת גדול או שלא הי' רק ח"ז בבית פטור לכ"ע כדאי' בגמ' צ"ד ע"ב ע"ש הגם דבמת איכא תרתי חשיבות טומאה וחשיבות קבורה כ"ש ע"ז ומשמשי' ויש לומר דה"ט דלא פליג ר"ש בפ"ט גבי מקק ספרי' ומטפחותיהן היינו דחשיבי לחייב עליהם בכ"ש משום קדושה דידהו ודומה לקדושת המשכן לפמ"ש תוס' לקמן ד' צ"ד ע"א דעיקר טעמי' דר"ש דפטר מלאכה שא"צ לגופה משום שלא מצינו זה במשכן ע"ש שאין כן שיטת רש"י כאן אבל משמשי ע"ז מאיסי כמ"ש רש"י ד' ע"ה ע"ב ע"ש ובזה יש ליישב גם מה שמקשה תוי"ט דברי רמב"ם אהדדי והכ"מ כתב לרמב"ם במשמשי ע"ז אפי' בשיעורא הכא לא מיחייב ע"ש בפח"י מה"ש הכ"ב ולא סגי בתירוצי דלעיל ובסברת רש"י הנ"ל מיושב דמשמשי ע"ז משום דמאיסי טפי מיקרי אינו כשר להצניע ואי משום אצולי מטומאה דהא מה"ט מחייבי' בכזית ממת או אפי' ח"ו מזית לפי' גמ' הנ"ל שאני מת ושרץ ונבילה דטומאתן מדאורייתא משא"כ ע"ז מדרבנן כדאי' לעיל ס"ג ע"ב הנ"ל ע"ש ומצאתי אח"כ סברא זו בת"י בחידושים בשם בנו הרב"י ע"ש שם מ"ו תוי"ט ד"ה ר"א הקשה על ר"ב ורמב"ם שפי' דלא כמסקנא דכוחלת משום צובעת כו' לפע"ד יש ליישב דבגמ' ד' צ"ה ע"א מייתי ברייתא דרשב"א אמר משום ר"א אשה לא תעביר סרק על פני' מפני שצובעת משמע דכוחלת לאו משום צובעת לר"א דמתני' אלא משום כותבת וטפי יש לנו לאחוז דברי התנא רשב"א אליבא דר"א מדברי אמורא ריב"ח אליבא דר"א וב"ה שמצאתי שכבר קדמני הרמ"ז בזה ע"ש ורישא דברייתא שם אמר רשב"א אליבא דנפשי' גודלת כוחלת כו' לעצמה פטורה לחברתה חייבת והיא דעת שלישית דנ"א מחייב אפי' לעצמה כפי' רש"י ורע"ב במתני' גודלת שיער ראשה כו' ע"ש ולרבנן אפי' לחברתה פטורה לפי הטעם שאין דרך בנין וכתיבה בכך ודפריך בגמ' ד' נ"ד ע"ב וכי דרך אריגה בכך היינו לעצמה כיון שאינה רואה מה לעשות כי אין ידי' בין עיני'. אבל אי משום בונה א"ש מה דמחייב ר"א לעצמה מדכתיב ויבן ה' א' אה"צ כו' שקילעה השי"ת לחוה כו' ע"ש כי לא איש א' ולא חלו בה ידים בקליעתה ואפ"ה קרי לי' בנין ומתורץ קושית תוס' שם ד"ה וכי דרך ע"ש שהקשו מקליעת ג' נימין דעני ולפי' רש"י שם גבי קליעת נימין שכתב דזוהי אריגתו מאחר שהוא טווי כו' ע"ש בלא"ה לק"מ ע"ש ואפשר שזהו ג"כ תי' א' של תוס' שכתבו דהכא בשיער לא חשיב אריגה כו' ע"ש

פרק יד מ''א תוי"ט ד"ה שלא לצורך הקשה על רע"ב ורמב"ם כלא כתבו דלית הלכתא הכי כו' עי' רמ"ז שכתב דבר חדש דהצורך משוי לי' מלאכה אפי' אין במינו ניצוד כמו בהוצאה דמחשבתו מחייבו בשיעורא זוטא דשבת נימא שאם צריך לו כו' ע"ש. אין זה מספיק דא"כ כל פטור אבל אסור חייב חטאת ומה שהביא מהוצאה אדרבה מצינו לעיל ד' צ"ב גבי מוציא על ראשו אפי' א' מאנשי הוצל פטור דבטלה דעתו כו' וגבי הנחה ע"ג מקום ד' הוא דאמרי' לעיל ד' ו' וד' ק"ב ע"א מחשבתו משוי לי' מקים ע"ש ומה דמחייב מצניע בכ"ש היינו משום דכבר אחשבי' בטרם שהוציא וגם בזה ר"ש חולק ואמר דגם מצניע בעי שיעורא עי' פ"ח מ"א ובגמ' ד' ע"ה ע"ב ע"ח ע"א וגם לרבנן איכא מילי טובא דמיחייב בהוצאה בכ"ש עי' פ"ט מ"ו פלפלת כ"ש כו' ע"ש ומ"ש עוד לתרץ קושית תוי"ט דאטו כי רוכלא כו' וסגי בשני עדים פ"ב ופ"י זה הוי ניחא אי הוי כתוב בדבריהם טעמא דפטור שלא לצורך משום מלאכה שא"צ לגופה אבל כיון שכתבו משום אין במינו ניצוד א"כ לא סגי לן במ"ש בפ"ב ופ"י דהלכה כר"י. גם מ"ש ת"י בחידושים דלר"ש לא בעי' צריך להם ומחייב מקלקל בחבורה אפי' א"צ לדם כו' גם הא ליתא כמפורש בתוס' ד' ק"ו ע"א ד"ה חוץ וכ"כ בב"ק ד' ל"ד ע"ב ד"ה חובל והביאו ראיי' לזה מגמ' דלעיל ד' ע"ה ע"א ומסנהדרין ד' פ"ח ע"ש. זוהי סברת ר' יוחנן אליבא דר"ש ודברי הת"י הם סברת ר' אבהו אליבא דר"ש ע"ש. ולר"י שמעי' טפי מלר"א דהוי תלמידו. מיהו על רמב"ם יש ליישב כי בפיה"מ לא נזכר צידה כלל בדבריו ומש"ה לא נזכר ג"כ פסק הלכה ועל הר"ב יש ליישב כיון דלדידי' פטורא דמתני' לאו משום מלאכה שאצל"ג מש"ה לא כתב שאינה הלכה ומה שתירץ הת"י קושית תוס' ר' עקיבא אות קל"א ע"פ הגמ' חולין ד' קי"ג ע"א ע"ש. זה לא יתכן רק בשוחט למכור לאחרים אבל לדידי' אדרבה טפי ניחא לי' ביציאת הדם שהרי אפי' דם הנשאר באברים יוציא לבסוף ע"י מליחה וגם מה שייך כאן לא ניחא לי' הרי בע"כ יוצא דם עי' ד' ק"ג ע"א ל"צ דעביד בדחברי' רק לרש"י יש לומר הכי ע"ש ופי' תוס' שם דפטור משום מלאכה שא"צ לגופה ע"ש והרי הן השתא קיימי' לר' יהודה דמחייב בזה ומקלקל ליכא הכא. מיהו יש ליישב קושית רע"ק ע"פ מ"ש תוס' ד' ק''ו הנ"ל דלר"י לא חשיב תיקון צריך לכלבו ולאפרו דאין דרך לחבול ולהבעיר בשביל דם ואפר כו' ע"ש הגם דבהא אמרי' דחייב בחובל דוקא בצריך לכלבו וכמ"ש מיימוני הכא בפיה"מ. מיהו בצירוף הגמ' חולין ד' ח' ע"א דשוחט מקלקל הוא ע"ש ברש"י הגם שהתוס' שם כתבו שזהו רק לגבי איסור הנאה מע"ז כו' ע"ש עכ"פ בצירוף שתי אלה לא מצי לחייב שוחט משום מפרק רק בחובל דהוי מתקן אצל יצרו וב' קושיות של תוי"ט מתורץ חדא בחברתה דמה"ט פי' רע"ב טעמא משום אין במינו ניצוד כי היכי דתיתי מתני' אפי' כר"י דלא כלישנא קמא דר"י א"ר בגמ' ד' ק"ז ע"ב דמוקי לה כר"ש א"כ בזה גלי רע"ב דעתי' דהלכה כר"י ועי' א"ר לא"ח סי' שי"ו סקח"י בשם יראים ורקנטי דכל צידה שאינה אלא להבריח ההיזק ממנו מודה ר"י דלא מיקרי צידה כו' ע"ש. מיהו רמב"ם סובר כל"ק דנ"י א"ר כמ"ש המ"מ פיו"ד מה"ש הי"ז ע"ש ולדידי' התירוץ כמ"ש לעיל. ויהי' הפי' שלא לצורך שלא יזיקו כמ"ש תוי"ט בשם ר"ן ולשחק בהם מיקרי לצורך וכ"ש לרפואה ולר"ש כה"ג מיקרי א"צ לגופה עי' תוי"ט פט"ז מ"ז ד"ה ועל עקרב. ומ"ש תוי"ט דרמב"ם בחיבורו דחה מתני' מהלכה כו' הרמב"ם שם דייק לכתוב שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה וכ"כ שם שלא לצורך או לשחק בהם כו' וכ"כ שם הואיל ונתכוון לצוד כו' ע"ש. יש לומר דמשנתינו מיירי שלל"צ כלל ובכה"ג גם לר"י פטור אם אין במינו ניצוד

פרק ט''ז מ"ח בהרע"ב סוף מתני' וכב"ש תני לי' משום מעשה דר"ג כו' דמעשה רב ע"כ בגמי ד', קכ"ב ע"א אי' וכבש למה לי מעשה בר"ג וזקנים קמ"ל. ולא הזכיר מעשה רב ונלפע"ד עפ"מ דאמרי' שם דבמכירו אסור בכל גונא ופריך הא ר"ג מכירו הוי ומשני אביי שלא בפניו הוי רבא אמר בפניו הוה כבש לאחד כל"מ וכתבו התוס' ד"ה אמר אביי דאביי מודה דנר לא' נל"מ וגבי ר"ג שאני שהי' נשיא ושר וראש בספינה מש"ה עיקר עשייתו הי' לצורך ר"ג כו' ע"כ וזהו כונת הגמ' מעשה דנ"ג קמ"ל פי' לאביי אשמעי' שאם הי' בפניו אסור גבי ר"ג ולא אמרי' בכה"ג כבש לא' כו' ולרבא אשמעי' דאפי' בפניו שרי אפי' בנשיא מה"ט דכבש לא' כל"מ . ובגמ' יש צריכותא רק למים דה"א שמא ירבה בשבילו אבל צריכותא דנר שברע"ב ליתא וכבר עמד בזה הת"י אות נ"ב ע"ש ובאמת כיון דנר שרי אפי' מכירו אפי' לאביי לפי' התוס' א"כ מוכרח למיתני נר משום האי שריותא ובן בברייתא שם מזכיר רק עשבים ומים משום דבנר וכבש אפי' מכירו שרי ע"ש. מיהו מ"ש הת"י בכלכלת שבת דין ט' ד"ה ובעשה להשיג על מג"א מדלא תני ואם גם בשביל ישראל כו' ש"מ לצורך ישראל וגוי שרי גבי נר וכבש כו' תמוה שהרי גם במים דמודה לי' למ"א ג"כ לא תני גם. גם הראיי' שהביא מדלקמן ד' קנ"א ע"א דמה ראיי' מייתי' לרב ממחצה עמ"ח דילמא לאו משום ספיקא אסור כו' ע"ש ליתא. חדא דכמה משניות נשנו שם בכה"ג דבכולהו טעמא דמע"מ משום ספיקא מסתמא ה"נ משום ספיקא ועוד למה לי' למיתני תרתי רוב ישראל וגם מע"מ ליתני מע"מ וכ"ש רוב ישראל אלא ודאי דלאו חד טעמא לתרוייהו וש"מ דמע"מ משום ספיקא אסור. אח"כ מצאתי בקול הרמ"ז שכתב ג"כ כמ"ש במעשה דר"ג אלא שלא הזכיר הגמרא גם לא הזכיר דעת אביי ע"ש

פרק יט מ"ו תוי"ט ד"ה מל ול"פ. הביא קושית התוס' ד' קל"ד ע"ב ד"ה מל ול"פ שהקשו הא מרישא ידעי' לה כו' לפע"ד יש ליישב עפ"מ דאי' ביו"ד סי' רס"ד ס"ו שיש חילוק בין אם נמול פ"א כהלכתו או לא שאם נימול כהלכתו אפי' נתכסה אח"כ רוב עטרה מדאורייתא א"צ תיקון רק מדרבנן מש"ה אם בעת קישוי נראה מהול א"צ חיתוך רק דחיקה וקשירה ע"ש בהג"ה בשם תה"ד ובש"ך ס' קי"ב ובט"ז סי' ק"ט ובנקה"כ שם ע"ש דאפי' נראה שליש עטרה א"צ חיתוך ומתני' דצינין המעכבי' אה"מ מיירי שעדיין לא נימול אפי' פ"א כראוי והיינו דתני במתני' ואם הי' בעל בשר מתקנו מפני מה"ע ובגמ' מייתי עלה מימרא דשמואל ובריי' דרשב"ג דפליגי בנראה ואינו נראה ע"ש. משמע רק מפני מה"ע ולא מדינא והתיקון יכול להיות ע"י קשירה אם נראה קצת עטרה בקישויו וא"צ חיתוך רק אם אין נראה כלל אפי' בקישויו ע"ז אמר שזהו רק אם נימול פ"א כראוי אבל מל אפי' חתך כל עור הערלה רק שלא פרע הוי כאילו לא מל והוי השתא ערל דאוריי' אם נתכסה מחמת שבשרו רך ומדולדל או שהוא בעל בשר והט"ז שם קיהה בזה וכתב כי לפעמים ידמה למוהל שפרע ובאמת ל"פ כי יש עור דק כמו שליימיל ופורע אותו ועיקר הפריעה קיימת כו' ע"ש. ויש להעמיס זה במתני' שכל זמן שלא ידע בבירור שפרע כראוי הוי כאילו לא מל ונ"מ לאם חזר ונתכסה אח"כ כמ"ש בס"ד. ועי' ת"י אות נ' מ"ש על בשר החופה שהקשה הא עור הוא ותירץ דמיירי בעור הפריעה שיש לפעמים שנים אחד דבוק לעטרה עד שנראה כבשר עטרה כו' ובזה נדחו דברי תח"ד בתירוצו על קושית תוס' הנ"ל דרישא מיירי בעור הערלה מש"ה אשמעי' כו' ועי' יבמות ד' ע"א ע"ב תוס' ד"ה סוף מלה בשם ר"ת דביבמות מיירי בציצי' של פריעה ובשבת מיירי בציצי' דערלה כו' ע"ש ובזה נדחה מה שהשיג רמ"ז על תוי"ט שכתב דה"א כיון שלא ניתנה פריעה לאברהם אע"ה לא ליעכב קמ"ל והקשה דא"כ למה חוזר בשבת על ציצי' המעכבי' כו' ולק"מ לפי הנ"ל ובאמת צ"ל שגם התוי"ט כיון לתי' של ת"ח דה"א דוקא עור הערלה מעכב אלא שלא כרב זה בפי' ועי' מזה שו"ת ח"ס יו"ד ת' רמ"ט באורך

פרק כ"ב מ"ד קול הרמ"ז כתב דטעם הר"ן אינו מספיק רק על היתר סיפוג אבל לא היתר הבאה כו' עוד כתב דאלונטית אינו חושש לשרייתו במים כמו הך דלעיל מ"ח ע"א עי' מג"א סי' ש"א ס"ק נ"ה כתב טעם הר"ן גם להיתר הבאה ומיישב בזה דברי המרדכי שאוסר לטלטל בגד שנפל עליו מים כו' ע"ש. גם מש"כ דאלונטית אינו חושש לשריי' ליתא כי עומד הוא לסיפוג פעם אחרת ולאדם אחר ודאי צריך שיהי' נגוב היטב ולא דמי להך דלעיל מ"ח ע"א דמיירי בבגד המיוחד להיות מונח אפומא דכובא תמיד כמ"ש רש"י שם ע"ש

פרק כ"ב מ"ג על תוי"ט ד"ה כלל כתב רמ"ז כדי נסבה דאפי' במלאכה דאוריי' שרי כו' לא ידענא מ"ק אטו החשכה מלאכה היא רק שהוא מחשיך בשביל מלאכה דאורי' ושידוך תינוקות יש בו איסור דיבור ואשמעי' דשרי בשביל שהוא חפצי שמים ועוד כי אבא שאול אמר כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו ע"ש א"כ מוכרח התוי"ט להביא היתר דיבור בחפצי שמים: שם מ"ד הקשה רמ"ז מ"ש דמפרש מילי דמת ולא דכלה כו' ע"ש יש לומר דעסק כלה היינו למיגז לה אסא לגננא כדאי' בגמ' ד' ק"נ ע"ב דאל"כ אפי' בשביל אחר שרי שאם יש בורגני' כו' ע"ש וכן חליל' הוי עסקי כלה ומת כדאי' ברפ"ו דב"מ ע"ש והם ראויים להרבה חתנים וכלות משא"כ ארון ותכריכי' שעשויי' כמדתו ואין ראויי' למת אחר והיינו דתני להביא לו לו דייקא אשמעי' דאפ"ה שרי להחשיך בשביל אחר ומה דתני להביא ובגמ' מוקי לה למיגז לי' גלימא ע"ש עי' רמ"ז מ"ש בזה. עוד יש לומר עפ"מ דאי' במ"ק פ"א מ"ו תוי"ט ד"ה וארון בשם הר''ן שאין דרך לעשות ארונות לרוב מתים כו' ע"ש. וגם בזה מדוייק להביא לו ארון לו דייקא אשמעי' דאפ"ה שרי להחשיך בשביל זה כי כל הממהר להוציא המת ה"ז משובח בשביל שאסור להשהותו אם לא לכבודו, להכי אשמעי' אפי' ארון כבר עשוי ולא מוחסר רק הבאה. והשיהוי רק זמן מועט אפ"ה שרי החשכה בשביל זה. מיהו בתכריכי' מיירי בעשיית' כי היכי דתיתי הדיוק שפיר הא לאחר אסור כדאי' בגמ' שם ע"ש. אגב אורחא אשמעי' אפי' אם המת אדם חשוב שעושי' לו ארון ובודאי ילינו אותו לכבודו אפ"ה שרי להחשיך למהר עסקי קבורתו

פרק כד מ"ה תוי"ט ד"ה ופוקקי' תמה על פיה"מ לרמב"ם דמשמע מפי' דאפי' ר"א דפי"ז מודה כו' לפע"ד יש לומר דהי' קשה לרמב"ם מה שייך מדבריהם למדנו הא פליגי בי' ר"א ורבנן לעיל פי"ז והלכה כחכמים דלא כר"י נפחא בגמ' קכ"ו ע"ב דפסק כר"א וכן בעירובי' פ"י מי"א הלכה כר' יהודה דמתיר נגרר במדינה לזה כתב. בזה"ל ופוקקי' את המאור הוא שיסתמו את החלון שממנו תיכנס האורה בכלי מן הכלים אבל לסתמו בבגד תלוי כמו מסך כבר נתפרש דינו בפי"ז כו' ע"כ פי' דשם אפי' לחכמים לכה"פ בעי' קשור לחד מ"ד לעיל קכ"ו ע"א ולחד מ"ד קשור לא בעי' אבל מתוקן לכך בעי' בכדי שיהי' עליו תורת כלי כמ"ש תוס' שם ד"ה והמונח דבתרתי פליגי נ"א ורבנן באיסור טילטול ובתוספת אהל כמו בנגר הנגרר דאסר ר"א משום טילטול כו' אבל טפיח שהוא כלי שרי לחכמים דלית בי' לא איסור אהל דלא מבטל לי' ולא איסור טילטול וכ"כ רמב"ן במלחמות שם דאפי' מ"ד דבעי' קשור גם לחכמים לא משום אהל אלא בכדי לשווי' עלי' תורת כלי כו' ע"ש ואה"נ דמודה רמב"ם דר"א אוסר אפי' בטפיח משום אהל הגם דלא מבטל לי' הא מצינו בסוכה כ"ז ב' שלא רצה לפרוס סדין בסוכה מפני החמה הגם דודאי לא מבטל לי' בסוכה טפי מטפיח בחלון כמ"ש תוס' לעיל קכ"ו ע"ב ד"ה ומדבריהם ע"ש

מסכת עירובין

פרק א מ''א מחלוקת ר"י ורבנן אמרי' בגמ' אר"י א"ר חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל וכו' לא למדה אלא מפתחו של אולם כו' קשה מ"ש דאמר בלשון שלילה היה לו לומר חכמים למדוה כו' ור"י למדה כו' ע"ק דפריך בסמוך והא כי כתיב האי במשכן כתיב פי' רש"י ושם לא הי' אולם ומשני אשכחן משכן דאיקרי מקדש כו' דאלת"ה הא דאר"י א"ש שלמים ששחטן קודם כו' והא כי כתיב ההוא במשכן כתיב ופי' רש"י ובבית עולמים מנ"ל אלא אשכחן כו' קשה טובא מאי אולמי' דמימרא דר"י א"ש מדמתני' דמקשי' עלה ג"כ הך קושיא וכד משכח קרא דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן תו ל"צ להוכחה מדר"י א"ש. ואמרתי לפרש בס"ד כי היכי ולא נימא דר"י גמר מפתח מלכים כדאי' בגמ' ע"ב מדלא פליג ברוחב שהם גבוהים הרבה ואין רחבים הרבה ורבנן ילפי מפתח אוה"מ ברוחב שהי' רוחב עשר ולא הי' לו גיפופי כמ"ש תוס' ע"ב ד"ה ליבעי ע"ש ומה שאינו יותר מעשר פתח הוא אפי' אם הוא פרוץ במילואו ולגובה ילפי רבנן מפתח שער החצר שהי' גובהו עשרים לפי שינוייא בתרא ולפי הגירסא ההיא משפת קלעים ולמטה אם כן הי' גובהו עשרים כמ"ש רש"י שם ד"ה משפת ע"ש מה בא ר"י א"ר לומר לא כן הוא אלא רבנן ילפ' מהיכל ור"י יליף מאולם כדאמר הגמ' ע''ב פתח שה"ח איקרי פתח סתמא לא איקרי ור"י לא יליף מדמלכים שאין שיעור לגובהו וכדאי' בברייתא ע"ב עד מאה אמה לזה אשמעי' ר"י