אהבת איתן יב

מסכת שבת

פרק א מ"א תוס' חרשים כתב דאשמעי' מתני' הוצאה לזמן מועט דלא תימא כו' אין האמת כדבריו דבעה"ב נותן לעני בלא תנאי שיאכל מיד כי דרכו של עני לקבץ על יד מהרבה בע"ב ולהביא לביתו ושם יאכל עם ב"ב הכל ביחד לשובע נפשו גם מש"כ דבמשכן הי' הוצאה לזמן מרובה ליתא אלא כמ"ש פני יהושע כאן מהירושלמי כי במחנה לוי' שם היו יושבים גיזברים ומיד שהביאו איש איש את נדבתו היו הגזברים מקבלים מהם ומניחים אותם בלישכה מיוחדת לזה כו' ע"ש הרי דקרא. דמשכן דילפי' מיני' שלא יוציאו הנדבות מבתיהם למחנה לוי' הי' רק לזמן מועט. ולפי הירושלמי מהאי קרא גופי' ילפי' נמי הכנסה דהיינו מה שהגזברים נוטלי' הנדבות ממחנה לוי' ונותנים בלישכה עיי"ש וגם בזה לא ראה היטב התו' חדשים שכתב דאי מקרא דאל יצא הוי אמינא עד דאיכא הוצאה והכנסה דהיינו הכנסת המן לבית כו' שהרי משה רבינו כשהזהירם ידע שלא ימצאו מאומה ומה יכניסו אל כלים ריקנים א"צ להכניס כי לא הי' שם גניבה. ומה שהקשה הת"ח על רש"י ורע"ב למה לי הנחת חפץ בר"ה גבי עני הא הנחת ידו כהנחת חפץ אינה קושיא כי רש"י גריס בגמ' ד' ג' גופו נייח ידו לא נייח ולא גריס ידו בתר גופו גרירא כגי' התוס' ע"ש. וב"ה שמצאתי כדברי בפני יהושע ע"ש:

מ"ג לא יצא כו' הקשה הפנ"י מ"ט לא אפרש טעמא דלא יקרא לאוה"נ שמא יטה כדמפרש טעמא דלא יצא ולא יאכל כו'. עוד הקשה תוס' רע"ק אות יו"ד כיון דטעמא דלא יפלה משום שמא יטה למה תני כליו וכן קשה למאי דבעי הגמ' למימר טעמא משום שמא יהרוג ור"א היא דאמר כינה כגמל למה תני כליו הא אפי' ראשו שאין שם פרעושים אסור לר"א ע"ש בתו' רע"ק. עוד קשה למה לי' לגמ' למימר ר"א היא כיון דתני כליו ששם מצוי פרעושים מצי אתי נמי כרבנן וב"ה שמצאתי קושיא זו במהרש"א. לפע"ד הכל מיושב למאי דמסקי' טעמא שמי"ט האי לא יפלה פירושו ביעור כפירש"י תרגום בערתי פליתי ופירושו נמי הפרשה והבחנה כמו איש כי יפליא. ובדברי חז"ל מופלא סמוך לאיש והיינו מה דאמר רבא בגמ' ד' י"ב אפי' להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו או בגדיו ובגדי חבירו כמ"ש תוס' שם ד"ה אפי' מש"ה תני את כליו פי' להפריש שלו משל זולתו ולהס"ד ג"כ א"ש לפ"מ דתירץ מהרש"א דמשמע ליה מתני' אפי' מפלה מכנים לחוד אסור מש"ה מוקי לה כר"א כו' ע"ש לפ"ז צ"ל מה דאמרי' ר"א היא פי' דר"א נמי היא ומתני' תני לצדדין במפלה גם מפרעושים גם לרבנן אסור ואם מכנים לחוד רק לר"א אסור מש"ה תני כליו לכלול שניהם ובאמת אין הריגה קרובה להפלאה שיש מלילה ביניהם כדאי' בבריי' פלוגתא דרבנן ואבא שאיל לת"ק שרי למלול ולא''ש אסור ע"ש רש"י ותוס' לפ"ז לא מצי למיתני שמא יהרוג אלא שמא ימלול ומלילה אטו שמא יהרוג וגם בזה אין הפירוש שוה דלרבנן האיסור משום פרעושים ולר"א משום כנים מש"ה לא הזכיר הטעם כלל ובאמת גם למסקנא דלאור הנר אתרוייהו קאי אפ"ה אסור לפלות גם ביום את בגדיו שמצויין בם פרעושים אם מכוין לזה לפלות מפרעושים אפי' אם לא יהרוג ולא ימלול כי הצידה בדבר שאין במינו ניצוד אסור מדרבנן כדאי' באו"ח סי' שט"ז ס"ט שאוסר בפרעוש צידה ומלילה והריגה אם לא במקום צערא ע"ש בט"ז סק"ח וסק"ט ובמג"א שם ואפי' הריגה דכנה אסור בבגדיו אטו הריגה דפרעוש א"כ לא מצי למיתני שמא יטה אבל גבי לא יצא החייט כו' הגם דבמחלוקת שנויי' ר"מ ור"י די"א ע"ב דפליגי באומן דרך אומנותו אי חייב אי לא ולר"מ מותר אם תחובה בבגדו שאפי' בשבת גופא הוי שבות ועם חשיכה הוי גזירה לגזירה ולר"י אפי' תחובה בבגדו אסור זהו לרבא אבל לאביי דמחמיר בהוצאה דשבת לפי שמלאכה גרועה היא כמ"ש התוס' בריש מכילתין וכמ"ש תוס' י"א ב' ד"ה אמר אביי ע"ש אפי' לר"מ אסור אפי' עם חשיכה אפי' תחוב בבגדו ע"ש אפ"ה מוכרח למיתני הטעם עפמ"ש תוס' בריש מכילתין דהוצאה בסדר א"מ היא אחרונה והתנא הכא הקדימה בשביל הסדר של ע"ש ושבת דתני לא יצא החייט כו' ע"ש. א"כ מוכרח להזכיר הטעם דאיסור הוצאה ועוד משום חידושא שכתבי התוס' ד' י"א א' ד"ה שמא דאפי' אי לא גזרי' גל"ג ורבא ס"ל בספ"ב דב"ק הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור אפ"ה חיישי' שמא ישכח המחט כו' ע"ש וגבי לא יאכל הזב כו' נמי אשמע' דחיישי' להרגל עבירה אע"ג דאיכא דיעות כיון דליכא שינוי וזהו לשון הרגל פי' כהרגילו בלי שינוי ולמסקנא אפי' איכא גם שינוי אסור. עוד אשמעי' מה דאי' בבריי' אמר ר"ש ב"א בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל כו' וזהו מפני הרגל עבירה אבל טהור עם טמאה לא רגילי בהדדי שכולן אוכלי' חולין בטהרה ומה נעמו בזה דברי הגנ"א ז"ל שפי' מה דאי' בגמ' י"ב ב' כמה גדולים ד"ח שאמרו לא יקרא לאוה"נ כו' פי' שלא גילי הטעם שלא יאמר כל אחד אני אקרא ולא אטה כאשר אני אמרתי וכמו שהי' בשלמה המע"ה שאמר אני ארבה כו' ומפני זה לא נתגלו טעמי תורה כדאי' במדרש. ובזה אמרתי לפרש מימרא דרב יוסף הילכתא רבתי לשבתא שאור זה על מה דתני ר"ח חייב אדם למשמש בבגדיו ע"ש ע"ח והלא תילי תילי הלכות יש במוקצה וכמו כן בהטמנה וכמ"ש המאירי ריש ביצה שיש חמשים מיני מוקצה כו' ע"ש אלא דלמשמש שייך רק בדבר קטן ומשהו הכרוך ומונח בק"ז בבגדו וכמ"ש רש"י שם (ויש שם ט"ס שכתוב כרוך בשום וצ"ל כרוך בו שום דבר כו') ואפי' אם יוציא בשבת ליכא חיובא מדלא חשיב ואפ"ה חייב למשמש ע"ש ע"ח הרי דגזרי' גל"ג גבי שבת וזה לא מצינו בשאר איסורי תורה ואפי' לדידן דלית לן רה"ר כמ"ש המחבר סי' ש"ג סי"ח אפ"ה חייב למשמש שמא יש שם דבר מוקצה כמ"ש באו"ח סי' רנ"ב ס"ז במג"א ס"ק כ"ו ע"ש ויש לומר שגם זה נכלל במה שאמר הלכתא רבתי לשבתא כיון שנוגע לדיני מוקצה. הרי כאן ג' קולות. עם חשיכה. פחות מכשיעור. כרמלית. מוקצה דרבנן ואפ"ה הזהירו מע"ש שלא יהי' אצלו בשבת. ומ"ש פ"י בחידושים להקשות מ"ט תני במתני' חייט ולבלר לרמב"ם דמפרש בנקיט לי' בידי' כו' וכ"כ או"ח סי' רנ"ב ס"ו ושם כתב אדם. יש לומר כמ"ש תוס' ריש מכילתו' שמתחיל בהוצאה שהוא דבר הוה ורגיל כו' ע"ש. ה"נ נקטה מתני' דבר ההוה. עוד י"ל דאשמעי' אפי' חייט שדרכו תמיד להיות המחט תחובה בבגדו והשתא נקיט לה בידי' אפ"ה חיישי' שמא ישכח ויצא ומ"ש הת"י שם להוכיח מתפילין דכל מילי אסור רק תפילין שרי מדחייב למשמש בהם כ"ש אינה ראיי' דחידוש גדול יש בתפילין בראשו ובזרועו לרמב"ם דפסק כרבא בשאר דברים שרי דהוי גזל"ג אפ"ה בתפילין הי' אסור אי לאו דחייב למשמש מטעמא דהט"ז שם סק"ח דלא הוי גזל"ג דעשיית צרכיו של אדם זה דרכו תמיד וצריך לחלצם ואתי לאתויי י"א ברה"ר גם מ"ש שם ת"י בשם בנו להשיג על תו' רע"ק אות יו"ד שהב"ח לא אסר בדבר רשות רק אם ב' פולין ביחד אבל לא אם אחד מפלה חבירו וכמ"ש ט"ז סי' ער"ה סק"ג כו' ע"כ ע"ש. לא ראה מש"כ הפרמ"ג ומחה"ש שם שהמג"א שם סק"ד וסק"ה חולק על הט"ז וסובר דהב"ח אוסר בכל ענין ע"ש. גם מ"ש רמ"ז להשיג על רע"ב שכתב לרבותא נקט זב וזבה שהתשמיש קשה להם בו' מהבריי' דרשב"א הנ"ל שהיו אוכלין חולין בטהרה ולא מצי למיתני טהור כו' אינה השגה דעכ"פ ה"מ למיתני טמא עם טמאה או נידה מ"ש דנקט זב וזבה וכ"כ ת"י שם. גם מ"ש ת"י דנקט כליו לרבותא דלא שרי' משום כבוד הבריות כו' משמע מזה שיותר יש היתר כשהם על בגדיו מלמעלה והא ליתא כמ"ש הט"ז סי' שט"ז סק"ח בשה הרא"ש וטור, דעל סרבלו מבחוץ אסור אפי' להשליכו לארץ כו' עיי"ש ולענין קושית תוס' רע"ק על רמ"א ריש סי' ער"ה למה הזכיר בגדים הא שמא יטה בליל ש"ק שייך גם בראשו. לפע"ד יש לומר דלרבותא כתב זה דבראשו הם טמונים בתוך השיער חיישי' ודאי שמא יטה אלא אפי' בגדים שהם מלמעלה אפ"ה חיישי' שמי"ט גם בראשו. יש חשש תלישת שיער וכמ"ש מג"א סי' שט"ז ס"ק כ"א גבי עורות שועלים בחשש ממחק עיי"ש הגם דהוי אין מתכוין ומלאכה שא"צ לגופה עכ"פ מידי שבות לא נפיק אם יתלוש ב' שערות עיי' או"ח סי' ש"מ ס"א ובמ"א שם. עוד יש רבותא בבגדים אפי' ע"י אחר שהמתפלה יראה אם ירצה המפלה להטות אפ"ה אסור להב"ח כפי הבנת המג"א בו מכ"ש ראשו שלא יראה רק ירגיש בסילוק ידו ולפשר לא להטיי' סילק ידו וכמ"ש ת"י שם. עוד יש לומר במה שפי' מתני' שמא ישכח ויצא גם פי' מפני הרגל עבירה ולא פי' שמא יטה דגבי מחט אשמעי' ברמז היתר לתפילין דלא שייך בהו שמא ישכח כדאי' בבריי' דריש י"ב א' וגבי זב וזבה אשמעי' הגם שהם איש ואשתו לולא חשש הרגל עבירה הי' מותר לאכול ביחד חבר זב עם אשתו זבה ולא חיישי' שמא תאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו כדחיישי' בבריי' ד' י"ג ע"א דאמרי' כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא ירגילנו אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו ע"ש ובאשת חבר לא חיישי' לזה. ובגמ' ד' י"ג ב' איבעי לי' אלו תנן או ואלו תנן אי אלו תנן קאי על הא דלקמן לי ואלו תנן קאי על לא יפלה ולא יקרא לאוה"נ. כתבו תוס' שם ד"ה רש"י גריס וז"ל על המדרש קשה לר"י דאלה דבני הברית (דברים סי' כ"ח) בסופו קאי אמה שכתוב למעל. ע"כ. והקשה רמ"ז דטובא אשכחן אלה דכותה הוו רק דלא אמרי' כלל זה אלא היכא שמזכיר עניינים תחילה ואח"כ מזכיר אחרים כו' אבל אלה שהוא סיומא דמילתא ודאי קאי אדלעיל ע"כ. לפע"ד יפה הקשה הר"י שהרי אח"כ כתיב שם ויקרא משה אל כל ישראל כו' ופי' רבינו אבן עזרא שהי' הקריאה לכרות הברית וכמ"ש אח"כ אתם נצבים כו' לעברך בברית ה' כו' ע"כ ע"ש. א"כ לפי המדרש דכ"מ שנאמר ואלה קאי אדלעיל הי' לו לכתוב כאן ואלה אבל השתא דכתיב אלה דברי הברית כו' משמע דקאי על ברית דכתיב בתר הכי וז"ב כשמש לפע"ד בס"ד ומ"ש עוד הרמ"ז שם שהתנא הקדים פילוי לקריאה הגם שהוא מאוחר סמוך לשכיבה לפי דקריאה לא בעי כ"כ אור כפי לוי והוי מתני' לא זו י"ז [ומ"ש שם זו ואצ"ל זו הוא ט"ס] ועיי' לקרן כו' ע"ש לפע"ד אינו כן אלא דאשמעי' לא מיבעי פילוי דהוי רשות דאסור אלא אפי' קריאה ג"כ אסור שהרי בפילוי לא מהני שנים הגם ששניהם עסוקי' בענין אחד ובקריאה כה"ג שרי וכמ"ש לעיל ע"ש ומשום דאיסור פילוי כולל יותר מש"ה הקדימו. ובל"ז דבריו לא נהירא לפמ"ש לעיל שהתנא טמן תחת לשונו הזהב גם בדיקת כוסות וקערות והבחנת בגדים כי פילוי לשון הפרשה דתרגום כי יפליא ארי יפריש וזה אינו סמוך לשכיבה דוקא. ומה שהקשה הרמ"ז על הרע"ב גבי לא יצ"ח במחטו שפי' רע"ב תחובה לו בבגדו שזה אינו לפי ההלכה דפסקי' כ''מ באו"ח סי' ש"א סי"ב ופסקי' כרבא דלא גזרי' גזל"ג א"כ דוקא בידו אסור יש לתרץ לפמ"ש מג"א שם ס"ק ט"ו וס"ק י"ט דגם לר"מ במקום שדרך לתחוב בו בחול חייב והכלל הכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כך בחול כו' עיי"ש ובזה ישבתי מה שהפסיק התנא בין חייט ללבלר בטעמא שמא ישכח ויצא להורות שאין דינם שוה דבמחט בבגדו גופי' יש חילוק באיזה מקום בבגד לפ"ד מ"א שם סקי"ט וגם במנהג מקורות מה שא"כ בלבלר

פרק כב מ"א תוס' רע"ק אות כ"ז הקשה על רע"ב אם הטעם משום שמא יניחנו ויצא א"כ למה אין מדליקי' בהם בחנוכה כו' וכתב הת"י בחידושים אם משום שמא יטה למה אסור בחנוכה בשמנים שריחן רע אלא משום דמותר להשתמש לאורה וא"צ נר אחר כו' הא ליתא דמימרא זו היא ד' רי"א על מתני' קמייתא שלא הוזכר בה שמן שריחו רע ומזכיר נמי פתילות שלא הוזכרו במתני' בתרייתא ולדבריו נימא דמיירי נמי בשמן שריפה דמתני' ב' לאסור בחנוכה וזה ודאי שרי בחנוכה אפי' אי אסור בשל ערלה וחמאה של בב"ח שהובא באו"ח סי' תרע"ג ס"א בבאה"ט ושע"ת סק"א בשם שו"ת ש"א ע"ש היינו משום דאיה"נ נינהו אבל שמן שריפה מותר בהנאה גם מש"כ למ"ד מותר להשתמש לאורה א"צ נר אחר בשבת כו' לא יתכן זה להפוסקים דמצות נ"ח היא על פתח החצר מבחוץ עיי' תוס' כ"א ב' ד"ה מצוה ובאו"ח סי' תרע"א ס"ה ובמ"א שם ויש נ"מ למהדרין או מהדרין מן המהדרין אי משום שמא יניחנו ויצא אסור אפי' רק נר א' משמן פסול או פתילה אבל אי משום שמא יטה אין איסור רק בכולם פסולים כמ"ש או"ח סי' רס"ד סי"א בהג"ה ע"ש. גם הפרמ"ג או"ח שם הקשה קושית רע"ק הנ"ל גם הוא כתב כדברי שאין נ"ח הדולק בחוץ עולה לנר שבת וגם כדברי דאמתני' קאי ושם לא הוזכר איה"נ כו' ע"ש: מ"ה תוס' רע"ק אות מ"א הקשה על רש"י ורע"ב שכתבו שהוא מתכוון לעשותה פחם עכשיו כו' ע"ש. לפע"ד אילו הי' כונת רש"י דלא מהני מה דניחא לי' רק כונה דוקא הי' לו לכתוב זה בדיבור הקודם ז"ה כר"ש אלא ודאי דבא רק לאפוקי מפירושא דמעיקרא כד מוקמי' כו' יהודה הפי' הוא מפני שהם עושי' פחם מתחלתה ועומדת לחזור ולהחזיר בה צור ואיכא בנין במ"ס כו' אבל השתא דמוקמי' כר"ש הפי' הוא שהוא עושה עכשיו פחם ועיקר כונת רש"י לתי' עכשיו וממילא כיון שחם על פתילה שלא הובהבה מסתמא רוצה להדליקה עוד הפעם הוי כמתכוון לעשותה פחם. רק על לשון רע"ב תפול יותר קושיתו שהרע"ב כתב זה על לישנא דמתני' ועדיין לא נזכר דמיירי בצריך להבהבה וכן רמב"ם בפיה"מ שם מבואר יותר דבעי' כונה ממש להבהב מה שנשרף ממנה בכדי שתאיר יפה כו' ע"ש

פרק ד מ"ב טומנין בשלחין ומטלטלין אותן בגזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל כו' עיין ב"ב ד' י"ט ע"א אמר רב יוסף לפי שאין דרכן של בני אדם להטמין בסלעים הילכך לא תני הכא סלעים אמר לי' אביי וכי דרכן של בנ"א להטמין בגזי צמר ולשונות של ארגמן דתניא טומנין בגזי צמר כו' קשה למה לא מייתי ממתני' גם קשה למה מסיים אביי כל הברייתא דהיינו ואין מטלטלין אותם ודוחק לומר משום דתי' טומנין במתני' הוזכרה רק אצל שלחין דהא ודאי קאי גם על גזי צמר. מיהו יש ליישב משום דתני במתני' כיצד הוא עושה כו' מחלוקת ראב"ע וחכמים ואגב דקתני טומנין בשלחין תני' נמי דינא דגזי צמר להורות איך יעשה מי שטמן בהם הגם שאין דרך להטמין בהם מש"ה מייתי הברייתא דשם ליכא לתרוצי הכי מיהו גם מהבריי' אין ראיי' דדילמא מיירי בייחדן להטמנה דכל עיקר שאין דרך להטמין בג"צ לפי שעומדים הם לסחורה אבל בייחדן להטמנה ודאי משכחת לה כדאי' בגמ' שבת ד"נ ע"ב מש"ה מייתי סיפא דבריי' ואין מטלטלין אותן ואי ייחדן להטמנה אמאי אין מטלטלין אותם כדאי' שם דבייחדן להטמנה לא איירי רלב"ע וחכמים בכיצד הוא עושה אלא ע"כ בלא ייחדן שאין דרך להטמין בהם א"כ קשה ליתני נמי סלעים ועיי' שבת דמ"ח ע"א תוס' ד"ה וכי הרבו ג"כ על אביי דשם כעין שהקשיתי על אביי דהכא

פרק ז מ"ב תוי"ט ד"ה והסותר ולמ"ש לעיל דבעי' מתיר עמל"ק אע"ג דיש קשוי' שא"ח כו' באמת כונת התוס' דגבי קורע ומוחק הקריעה והמחיקה צריכי' שיעור ב' חסירות ב' אותיות עיי' לקמן ע"ה ב' מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב ב' חייב וזה חומר במוחק מבכותב וגם צריך שיתכוון לתיקון כפי השיעור דתפירה וכתיבה וכ"כ מיימוני ה"ש פ"י ה' יו"ד גבי קורע ע"ש אבל מכבה וסותר ומתיר אין בהם שיעור מש"ה לא תני בהו ע"מ לה''ו מה לנו בקשר ש"ק דליתני ע"מ לקשור קשר של קימא כיון דבהתרה אין לנו שום נ"מ בזה וז"ב בס"ד