אהבת איתן יא

אבעלים קאי וכ"כ התפארת ישראל אות ל"ה ע"ש ומ"ש ת"י שמוכרח לפרש כפירש"י ב"ק דף צ"ב דאל"כ מאי בתר עניא כו' אינו הכרח דגם לפי' רע"ב שייך זה מדלא היו מחזירים לעניים ולעשירים מחזירין ועיי' מ"ה ברע"ב ותוי"ט ומ"ש ת"י. שם אות כ"ג דהוי חולין בעזרה לא עיין בתוס' ב''ב ד' פ"א ב' ד"ה ודילמא ע"ש ועל הגליון שם תוי"ט ד"ה והסלים הקשה למה לא תיקנו שגם עשירים יביאו כמו עניים שלא לבייש כדאשכחן בשילהי מ"ק ובפיו"ד דנידה כו' ע"כ. לפע"ד אין זו קושיא דגבי סעודת הבראה ליכא שום צד מצוה בהבאה בכלי כסף או זהב שפיר עביד דביטלו שלא לבייש וכן טבילת כלי נשים מיתות ג"כ שפיר גזרו על כו' שלא לבייש. אבל הכא עיטור בכורים הוא כשם שמצוה לעטר בפירות ובגוזלות כדאי' בפירקין כך מצוה לעטר בכסף וזהב וכי בשביל עניים יבטלו מצוה. עיי' מהרש"א וחידושי אגדות ב"ק צ"ב א' ע"ש. ב"ה מצאתי שם סעד לדברי אלה. ומ"ש תוי"ט ע"ד רע"ב שאינו כפירש"י ב"ק שם יש לתמוה שהרי גם סלי עשירים באו לידי כהן בשביל הכותב ובשביל הנחה כדאיתא לעיל במ"ו שהכהן מניח ידו תחת יד בעלים כו' ושייך לשון מחזירין להן וגם רש"י לא יכתוב נגד התורה והמשנה ומ"ש רש"י לא היו נותנין ע"כ צריך לפרש דבריו כפי' רע"ב ע"ש וכ"כ רמב"ם הל' בכורים פ"ג ה' שהכלי חוזר לבעלים ע"ש ולישנא יתירא דמתני' הסלים והבכורים לכהנים דהוי ליה למיתני רק סלים מלבד מש"כ בס"ד שיש ליישב ע"פ הספרי שהביא תוי"ט שעניים מוכרחים ליתן הסלים בשביל שבכורים שלהם מועטים כו' ע"ש. עוד יש לפרש עפמ"ש רמב"ם ה' בכורים פ"ג ה"ח שאם נטמאו בכורים אין הסלים לכהנים. וזה היפוך מדברי רע"ב פ"א משנת ח' וחידוש שלא העיר שם תוי"ט מזה ע"ש בכ"מ שכתב שכן הי' גרסת רמב"ם בירושלמי ונותן טעם לשבת עיין שם. והיינו דתני מתני' הסלים והבכורים כו' כי אם אין בכורים גם סלים לא יהי' לכהנים

השמטות מאהבת איתן

מסכת ברכות

פרק א מ"ב תוי"ט ד"ה וגומרה אין ראייתו מוכרחת בדעת הטור ומרדכי משום דק"ש ש"ש החיוב ג' פרשיות בשוה משא"כ של ערבית לית בה פ' ציצית כדאי' בגמ' י"ד ב' רק אין מתחילין כמו במערבא ומה"ט נמי גמרינן ע"ש. מש"ה תני גבי ק"ש ש"ש וגומרה פי' גם פ"צ לא כמו ש"ע מ"ה הוכרחו להביא מהברייתא דתני בה גבי ותיקין וגומרין דה"ל למיתני קורין דלא מיירי שם בש"ע שיאמר בשביל זה לשון גמר בש"ש רק מיירי בזמן ק"ש כותיקים אבל באמת גם מהבריי' אין ראיי' לברכת הלל דשפיר תני וגומרה לאפוקי משאר עמא שיש חשש שיעבור הזמן דלכתחילה ע"כ יקראו פ' ראשונה קודם נה"ח ועד שיסיימו גאל ישראל יהי' נה"ח אבל ותיקים מדקדקים ומכוונים בצימצום לסיים גאל ישראל עם נה"ח וכמ"ש תר"י בשם הרי"פ ע"ש. לפ"ז שפיר שייך לשון זה גם גבי ותיקים להורות שהיו הגמר בשוה עם נה"ח כדי לקיים ייראוך עם שמש זו תפלה וכמ"ש הרא"ש שם ומה שהקשה רע"א אות ז' על התוי"ט למה הביא ענין ותיקי' לכאן ע"ש יש ליישב עפ"ד הפנ"י במתני' ובד"ט ע"א שעיקר קביעות זמן ק"ש ש"ע בצה"כ הוא רק משום תפלת ערבית ובשביל סמיכות גל"ת ולולא זה היה זמן ק"ש מפלג המנחה אליבא דר' יהודה ואמרי' לקמן דעביד כמר עביד וכן ק"ש ש"ש הי' נ"כ תקנת חכמי' בקביעות זמנה משום תפלה לקיים ייראוך עם שמש בהנה"ח כו' ע"ש לפ"ז יפה הביא תוי"ט מנהג ותיקי' בכאן להורות סברת ר"א דלדידי' אינו מ"ח מנהג ותיקי' רק ע"פ דין לכל אדם ובמש"כ מיושב קושית הרמ"ז למה לא תני גבי ק"ש ש"ע ג"כ וגומרה ע"ש בדבריו:

ה"ג תוי"ט ד"ה בשעה. עיי' תוס' חדשים שפי' דמש"ה הוי ס"ס בהרמב"ם בפיה"מ דבגמ' דף י"א אמרי' דממעטי' עוסק במצוה מבשבתך ואיך כתב הוא מבלכתך דממעטי' מיני' בגמ' חתן ושלוחי מצוה כו' ע"ש. בשביל זה אין פיה"מ מוטעה שהרי גם חתן נקרא עוסק במצוה וכמ"ש רש"י שם רק משום שאינו רק טרוד טדא"צ ולא עוב"מ מש"ה בעי' לי' קרא מיוחד למעטו. וראה איך דקדק רמב"ם לכתוב בזה"ל שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדינו שכל העובמ"צ כו' ע"ש. פי' אפי' חתן שאינו עוב"מ ממש וזהו שכתב תי' שכל וכן בגמ' שם אמרי' מאי משמע א"ר פפא כי דרך מה דרך רשות כו' הרי דלא ידעי' למעט עובמ"צ מקרא דבשבתך לחודי' רק בצירוף ובלכתך בדרך. ועיי' פיאה פ"ז מ"ז שהביא תוי"ט גם הביא תחילה דברי הגמ' אח"כ כתב וכבר העתקתי לשון הרמב"ם בזה במקומו ע"כ מזה מוכח שאין דעתו להטעות דברי רמב"ם:

שם אר"ט אני הייתי בא כו' אמרו לו כדי היית כו' עיי' תפארת ישראל אות כ"ה מ"ש בזה לפעד"נ עפמ"ש רמ"א בשו"ת סי' צ"א הובא בתוס' רע"ק כאן אות יו"ד דק"ש בהסיי' הוי זילזול כבוד שמים ומעומד או מיושב הוי דרך כבוד ולפ"ז יהי' הדין דבק"ש ש"ש מותר להחמיר כב"ש וזה דלא כפסק הש"ע סי' ס"ו ס"ב דגם בזה מיקרי עבריינא כו' ע"ש. וזהו פיה"מ שר"ט אמר אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי כו' פי' כי ר"ט הי' מתלמידי ב"ש ותלה הדבר בשביל שלא קרא בלכתו בדרך כמובן מאמרו אני הייתי בא בדרך שזהו יותר כבוד מלקרות בהסיי' ובשביל זה בא לידי סכנה שפגם בכבוד שמים. משמע לא בשביל שעבר ע"ד ב"ה שאילו הי' עושה בש"ש כב"ש לא יאונה לו כל רע. לזה השיבו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת ע"ד ב"ה. פי' אפי' בק"ש ש"ש כי לב"ה ליכא שום עדיפותא בעמידה מבהילוך ואסור לעמוד כמו להטות כן נראה לפי עניות דעתי בס"ד מ"ה תוס' רע"ק אות י"ג כתב דגבי לילה לא תני להביא רק צבי ימות המשיח לרמז מה דאיתא בגמ' שיה' שע"מ עיקר יצ"מ טפל. מש"ה שייך לשון להביא ע"ש. לפע"ד יש לומר דגבי לילה לא כתיב מפורש שאינו זמן הזכרת יצ"מ רק מדכתיב ימי אבל ימות המשיח מפורש כתוב בירמי' סי' כ"ג הנה ימים באים כו' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את ישראל ממצרים כי אם כו' ע"ש מש"ה שייך לישנא דלהביא מה שמחוץ עוד יש לפרש עפמ"ש מהרש"א להקשות לא ליכתוב ימי ולא איצטרך רבוי דכל ותירץ משום דמסתברא דעיקר גאולה הוי ביום הגם דבלילה הוי נמי אתחלתא דגאולה כו' עיי' דף ט' ע"א ובקרא כתיב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וכתיב נמי ממחרת הפסח יצאו כו' וכתיב ליל שמורים הוא לה' להוציאם כו' וכתיב נמי בעצם היום הזה כו' הרי דשקולים הם השתא דכתיב כל ולא שייך להביא לילה אבל לחכמים ימי מיעוט. לאפוקי לילה כל ריבוי לימות המשיח מש"ה שייך להביא לפי שאינו מוזכר בפירוש. או לדיוקא. כל להביא אבל ימי למעוטי. עוד יש לומר דגבי אמ"צ כתיב בפ' הנ"ל רק העלה ובשאר ארצות כתיב העלה והביא וכתב מהרש"א בח"א שמרמז תחה"מ מש"ה כתיב את זרע ב"י ע"ש ויציצו מעיר כעשב הארץ ובארץ מצרים לא כתיב זרע כו' ע"ש. עוד יש לומר ע"פ מ"ש ז"ל פסחים דף פ"ז לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים כו' ע"ש ושייך בי' הבאה דבר חדש. מש"ה נקט התנא ג"כ לישנא דהכאה. עוד יש לפרש עפמ"ש אברבנאל בפי', הגדה דחכמים מודים לב"ז שמזכירי' יצ"מ בלילה ומיושב מה שהקשו במה נצחינהו ראב"ע לחכמים ע"י דרשת בן זומא הלא חכמים פליגי עלי' אלא דסברי דלילה ל"צ ריבוי והיינו מטעמא דלעיל שגם לילה כיום יאיר במקראי קודש וע"כ דכל מרבה ימוהמ"ש כו' ע"ש וזהו להביא פי' עוד יש להכניס בריבוי זה גם ימוהמ"ש:

מסכת פאה

פרק א מ"ג תוי"ט ד"ה אם שייר הקשה ב' קושיות לפירש רע"ב ותירץ השניי ע"ש. לפי עניות דעתי יש לפרש דברי ר' יהודה אם שייר קלח א' פירש שהפיאה שנתן באמצע אחד מששים לא הי' רק כפי השיעור שכבר קצר. ותפס ר"י בלשונו הפחות שאין פחות ממנו היינו קלח א' פי' ששייר בפיאה ראשונה שלא הניח פיאה על הקלת הזה שעדיין לא קצר סומך לו משום פיאה פי' מצרפינן פיאה ראשונה עם פיאה של קלח הזה והכל פיאה. ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר פי' דמיירי שהניח א' מס' על כל השדה אפי' מה שעדיין לא קצר מש"ה תני אינו נותן דלא תני לא נתן דהוי משמע רק על מה שקצר וגם תני לה בשביל ר"ש דסבר שאם משלים בסוף לשיעור הוי גם ראשונה פיאה הגם שלא הי' בה כשיעור אפי' למה שנדר ואתא ר"י ופליג דאפי' עשה כדין דלכתחילה להניח א' מס' אפ"ה לא הוי פיאה כיון שאין לה צירוף בסוף שדה ופיאה באמצע לחוד לא הוי פיאה לר"י כמובן מפיה"מ לרמב"ם ע"ש ולר"ש בכה"ג הוי פיאה כיון דל"צ להשלים בסוף ואפי' היכא דצריך להשלים היינו דבה"ב לא נפטר מחיובו אבל פיאה הוי. וכל זה לר"י ליתא ומ"ש רע"ב בשם רמב"ם בפיה"מ עי' בפיה"מ ליתא שם הכי וז"ל אך לא תעלה לו מצות פיאה עד שיעזוב בקצה שדה על כל פנים כשיעור פיאה הראויי' לשדה ההיא כו' ע"ש וכבר כתוב הגה"ה ברמב"ם ה' מ"ע פ"ב הי"ב מבעל מרכבת המשנה שגירסא משובשת נזדמנה לו לרע"ב בפיה"מ ע"ש ומ"ש תוס' חדשים להשיג על תוי"ט ופי' שגם בחיבורו סובר כמו בפירושו להרע"ב. זה לא יתכן כלל שהרי כתב בזה"ל צריך שיניח כשיעור פיאה הראויי' למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה כו' ע"כ הא תינח אם הפריש ראשונה בתחילת שדה אבל אם הפריש באמצע הרי מפורש שסובר כהבנת תוי"ט בחיבורו ומ"ש תוח"ד א"כ אכתי לא אזיל לי' חשש רמאים כו' יש ליישב ע"פ הברייתא דשבת דף כ"ג ב' אר"ש מפני ד' דברים אמרה תורה צריך להניח פיאה בסוף שדה כו' עד מפני הרמאים ע"ש. ומה"ת הא אין לפאה שיעור מ"ה אם נותן בסוף כפי' שיעור הראוי לשדה הנשאר אחר פיאה ראשונה די בזה. ור"ש לשיטתי' בכ"מ דרשי' טעמא דקרא ור"מ בחבורו הזכיר חשש רמאים רק גבי לכתחילה ע"ש אבל לא להפקיע ממון בעה"ב משום חשש זה