אהבת ציון לו

כרבנן דפליגי על ר"ש וגם באלמנה עשירה יש בה הלאו דלא תחבול בגד אלמנה מכ"ש בשארי מצות עשה ול"ת כא סור אכילת דברים איסורים וכדומה שאין לנו להמציא טעם לחלק בין מדינה למדינה ובין זמן לזמן. וליכא מאן דסובר במצות האלה לדרוש טעמיה דקרא והוא משרשי האמונה לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים. וכן מפורש ברמב"ם בפ"ט מהל' יסודי התורה שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם ע"ש ברמב"ם שהאריך בזה. וכל מצוה שהיא חובת הגוף ונוהגת בכל זמן ובכל מקום כמו שדרשו חז"ל במס' קידושין דף ל"ז דהוקשו לע"ז מה ע"ז שהיא חובת הגוף ונוהגת בכל זמן ובכל מקום אף כל מצות שהם חובת הגוף נוהגים בכל זמן ובכל מקום

ובזה נראה לי לומר טעם למה צוה הקב"ה להכניס את ישראל בברית שיקבלו עליהם התורה באלה ובשבועה כמו דאיתא במס' נדרים (דף כ"ה ע"א) וכמו שנאמר (דברים כ"ח) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ולמאי הוצרך להכניסם בברית באלה ובשבועה הלא בלתי השבועה ג"כ מחוייבים אנו לקיים מצות ה' וכי צריך. אדון הקונה עבד לעצמו להשביע אותו שיעשה מצות רבו או הצריך מלך להכניס את עמו בשבועה שיקיימו מצותיו הלא בלתי השבועה מחוייבים לעשות ולקיים מצות המלך, וכל מי שימרה את פי המלך ומצותיו יענש אף שלא נשבע לקיים מצותיו והלא אנחנו עמו וצאן מרעיתו והוא יתברך הוא אדון כל בשר והחיוב הוא מצד עצמותו לקיים מצותיו וגזרותיו בלי כריתות ברית אלה ושבועה, גם אין לומר דלהכי השביעם כדי לזרזם יותר לקיים המצות על ידי חומר השבועה, זה אינו דהא איתא במס' שבת (דף פ"ח ע"א) מכאן מודעא רבה לאורייתא ומקשים התוס' שם הלא השביעם על התורה ומצות בהר גריזים ובהר עיבל ומפרש ר"ת דעל פי דיבור היה והוי כבעל כרחם, וא"כ מצד השבועה לא נשתעבדו יותר רק שהיו משועבדים לקיים התורה מצד מצות לך מלכי המלכים, עוד ראיה שאין השבועה שהשביע משה לישראל היה בשביל חומר עונש השבועה דמאי תועלת היה בזו השבועה דכמו שמשה היה ירא שישראל יעבדו ע"ז כמו שהזהיר אותם על כך פעמים הרבה בתורה וא"כ אם יעברו על חומר איסור ע"ז מכ"ש שיעברו על איסור שבועה. ועיין בתוס' במס' שבועות דף כ"ט ע"א בד"ה כשהשביע משה וכו' שהוקשה להם קושיא זו ולא תירצו דבר על קושיא זו וא"כ שבועה זו מה טיבה. אמנם לפי דרכנו היה תועלת רב בשבועה ובאלה הזאת והוא גדר לפני מסית ומדיח פן יעמוד מסית איש בליעל ויאמר טעם על מצות ה' שהיה רק לצורך השעה בעת ההיא או במדינה ובאקלים זו ובהשתנות הזמן והאקלים והמדינה פסקה המצוה ואין בה חיוב וכדי לבטל טענה הנפסדת ההיא ולהורות לישראל כי המצות הם קיימים לעולם ואין לאדם להשיג טעמי המצות כדי שיבטל מהם, לזאת צוה הקב"ה להכניס את בני ישראל בשבועה ובאלה וגם את בניהם לעולם כמו שנאמר בפרשת נצבים ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום וכיון שקיום מצות ה' מוטל עלינו גם מצדדי אלה ושבועה ונדר והיא השבועה על דעת ה' ומשה רבינו וזקנים ואנן קיי"ל דהנודר והנשבע על דעת חבירו או על דעת רבים בסתם בלי תנאי אין לו התרה אפי' על ידי פתח וחרטה אין לו התרה ועפ"ז נתבטל כל טענות מסית ומדיח לומר טעם על מצות ה' שהיה רק לשעתו דאכתי החיוב עלינו לקיימם מצד השבועה, ואף שנשתנה הענין על ידי הזמן והמדינה אין זה כי אם פתח להתיר השבועה ובנשבע על דעת חבירו או על דעת רבים אינו מועיל שום פתח וחרטה ונשאר החיוב מצד השבועה שהיה בסתם בלתי תנאי לקיים השבועה וכן איתא במס' נדרים (דף כ"ה ע"א) כשהשביע משה רבינו ע"ה את ישראל בערבות מואב אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום ע"ש. וא"כ היה תועלת השבועה דלא יועיל להם שום פתח לומר שמצות ה' היה על תנאי התלוי בזמן או במקום. וזה כוונת הפסוק (קהלת ח') אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים ועיין פי' רש"י שם ר"ל ששומר מצות, מלכו של עולם הקב"ה ואין אמתלא וטענה להשתמט ממצותיו באשר שהוא דברת שבועת אלהים כמו שביארתי לעיל

ובזה יש לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט פ' ק"ה עד פסוק קי"ג) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך, נעניתי עד מאוד ה' חייני כדבריך, נדבת פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני, נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי, נתנו רשעים פח לי ומפקודיך לא תעיתי, נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה נטיתי לבי לעשות חוקיך לעולם עקב ולפי דרכנו הנ"ל נפרש המשך וקישור הפסוקים האלה. וכך אמר דוד המלך ע"ה נר לרגלי דבריך היינו שדברי הקב"ה הם נר לרגלי ואור לנתיבתי שלא ידמה בחושך לטעות במצות ה' ב"ה כאשר יוקשה נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי, צדקך ושבועה זו מה טיבה הלא נעניתי עד מאוד ה' חייני כדבריך הלא אני שפל, ועני וכל חיי וקיומי הוא כדבריך דהיינו שהכל הוא מרצונך ומדברך ואתה הוא יוצרי ובוראי וכל חיי תלוים ברצונך ואפ"ה נדבת פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני שאעפ"כ היה הרצון מלפניך בנדבות פי רצוני לומר השבועה שאתה ה' חפצת בברית השבועה שיהיה קיום התורה על ידי נדבת פי כמו שנאמר (ויקרא ה' ד') או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ומשפטיך למדני היינו שהוצרכת להשביע אותי על קיום המצות שאין פתח וחרטה לשבועה ונפשי בכפי תמיד ובידך לעשות עמדי מה שתרצה ותורתך לא שכחתי ופשיטא שאני מוזהר שלא אשכח תורתך ולאיזה צורך השבעת אותנו על קיום מצות תורתך, על קושיא זו מתרץ המשורר לעצמו ואמר נתנו רשעים פח לי ומפקודיך לא תעיתי דהיינו שהרשעים המסיתים ומדיחים נתנו פח ומוקש שפורסים מצודה לפתות ולומר שכל העובר על מצות ה' אינו תועה מפקודותיו ב"ה וטענה בפיהם שפקודות המצות אינן לעולם כי אם לזמן ונותנים טעם למצוה שתלויה בזמן ובמקום ואינן נצחיים, והתשובה לטענה הנפסדת הזאת אמר נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה ונטיתי לבי לעשות פקודיך דהיינו מכח שנטיתי לבי ונשבעתי מרצוני לעשות חקיך לעולם עקב ומכח השבועה שנשבעתי ברצון ע"ד ה' אין המלטה לפתוח בפתח להתיר השבועה כנ"ל והשבועה הוא לעשות חקיך שיהיה כחק בלי טעם והוא מגזירת המלך וקיימים לעולם עקב בשביל זה הם קיימים לעולם ולא יתבטלו בשום מקרה וסיבה

והנה אחי ורעי כמו שאין אנו יודעין בכמה דברים טעם במצות ה' למה צוה ה' לנו לעשות כך ולמה צוה לנו לחדול מלעשות כך, כך אין אנו יודעין בכמה דברים מסיפורי התורה והודעת כמה דברים למה כתבה ה' בתורתו. וחלילה לנו לחשוב על אות אחד ודיבור אחד מתורת ה' לומר שאין בו צורך ותועלת בהודעתם. ומעיקרי האמונה שכל אחד מישראל צריך להאמין שכל התורה כולה כתבה משה רבינו מפי הגבורה ולא לחנם צוה הקב"ה לכתוב בתורתו דבר שאין בו צורך ותועלת. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל שהכתוב ותמנע היתה פלגש לאליפז יש בו קדושת ס"ת כמו פסוק שנכתב בו מצוה מהמצות, עיין ברמב"ם פי' המשנה בפ' חלק ביסוד השמיני משלשה עשר יסודות שם ביאר זה וכתב שמעיקר האמונה שכל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמה נפלאה ולא הושג תכלית חכמתה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ע"ש ברמב"ם שהאריך ומכלכל דבריו בטוב טעם ודעת. ונתבאר מזה שאף כי אין אנו יודעין כמה דברים על איזה כוונה נכתבו בתורה ומה הוראת כמה דברים בתורה אין לשפוט מזה שנכתבו ללא צורך אלא לתלות בחסרון דעתנו וקוצר השגתנו שאין אנו יכולים לעלות על במתי התבונה לידע לאיזה צורך ופעולה נכתבה ולכן אין להתייאש שלא יתוודעו הדברים האלה אך יש לבטוח כי, בודאי יבא אחד ויפרש לנו איזה דרש ואיזה הוראה היוצא מכל אות ואות הנכתב בתורה וכמו שהיו בין חכמינו התנאים ז"ל דורשי רשומות אשר דרשו על כל קוץ וקוץ ולכל יש זמן ועת לכל חפץ וכל אחד מישראל יש לו חלק בתורת ה' להמציא טעם ודרש מקראות כל אחד לפי מה שיפול בגורלו ולכן אינו נכון ללמוד עם הנערים התורה בדילוג ולבחור מדברי התורה מה שנראה בעיני המלמד ולהניח דברים אשר לפי דעתו אין בו תועלת אלא שראוי ללמוד עם הנערים כסדר בלי שום דילוג. ובעו"ה בזמננו זה עמדו אנשים מבני עמנו וחברו ספרים מקצרי התורה שלקחו סיפורים מהתורה ללמוד עם נערי בני ישראל קיצור מהתורה אשר לפי דעתם יש בו תועלת באמרם לחנך הנער על פי דרכו שלא להעמיס עליו לימוד דברים אשר אין בו תועלת. אמנם הוא מכשלה גדולה שמרחיקים את הנערים מגוף התורה הנתונה לנו מפי הקב"ה על ידי משה רבינו ע"ה ובהרחקה זאת עושים את התורה כספר מספורי דברי הימים מקורות העתים ואינו פועל התלהבות ורושם בלב הנער ונדמה לו הסיפור הזה כספר הנעשה מכותבי קורות העתים. וממכשלה הזאת יצא עוד מכשלה גדולה מזו שעמדו אנשים וחברו קצור מהתורה בלשון דייטש ללמוד עם הנערים רק בלשון דייטש ולא בלשון הקודש ועל ידי זה ישתכח מהמון העם גוף התורה, ונחשב בעיניו לכשיגדל לספר חול כמו שארי חיבורים אשר חברו בני אדם בלשון המורגל אשר אינו עושה רושם ואינן נכנסין בלבו לומר שהם דברי השם ב"ה כי אינו רואה בו שים השתנות משאר סיפורים בדברי הבאי ודברי חול אשר כולם נכתבו בלשון זה, ואנחנו עם בני ישראל יש לנו יתר. שאת ויתר עז לשרש ולחקוק בלבנו אמונתנו יען שיש לנו התורה בלשון אשר יצא מפי הקב"ה למשה רבינו ע"ה וכשלומדים עם נערי בני ישראל התורה ואומרים לו הן המה הדברים שיצאו מפי הגבורה בלי שום השתנות ועוד טעמו בו וריחו לא נמר ולא הורק מלשון אל לשון והנער רואה שאין משתמשין בלשון הזה בדברי חול ודברי הבאי אז הדבר הזה ותכונת הלשון בעצמו עושה רושם ונכנס בלב הנער ומיקר הדברים ומחבבם בראותו דברי השם ב"ה כאשר יצאו מפי הגבורה ונמסרו למשה רבינו ע"ה. לכן נכון וראוי ללמוד עם הנער כל פסוק ופסוק מהתורה בלשון הקודש ולפרש לו מלה ומלה בלשון דייטש כפי הלשון שמורגלין בו ובפרט בדורנו זה שיש לנו פי' התורה בלשון דייטש בלשון צח ומי שמלמד כן לנערי בני ישראל שניהם עולים בידו, אחד שהנער שומע את דברי אלהים חיים הוא מעטרם ומכבדם, באימה ויראה באומרו שהם דברי ה' ב"ה בעצמו ונחקק בלבו דביקות באמונה ובתורת ה'. ותועלת השני הוא