אהבת ציון לב

כדי שישפוך חמתו על עצים ואבנים ויהיה לישראל הצלה ממדת הדין

ומעתה לפ"ז יש לתת טעם על ששמחו ישראל בהתנדבם כסף וזהב לבנין בית המקדש לפי שהיו חוששין שאפשר אפי' אם לא יבנה דוד הבהמ"ק רק שיבנה אח"כ על ידי זולתו מכסף וזהב של דוד גם כן לא יהיה ביד כל אומה ולשון לשלוט בו ולהחריבו ואם יהיו חוטאים יפרע הקב"ה מהם ולכך שמחו שמחה גדולה בהתנדבם שלא יהיה בכסף וזהב של דוד עצמו כדי שיהיה להם תקומה בעונותיהם שימשכן המקדש בעדם והם ינצלו, וזה שאמר הכתוב וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' דהיינו שיהיה הבנין הזה לה' לפרוע מהבנין חובתן של ישראל ויהיה להם הצלה שישפוך חמתו על עצים ואבנים, ולא שיהיה הבנין לדוד שלא יהיה נקרא שמו עליו דאם כן לא היה אפשר להיות הבנין לפרוע ממנו חובתן של ישראל אם יחטאו, וגם דוד שמח בזה שמחה גדולה שנתגלה לעיני כל ישראל ונודע הדבר בין החיים שמה שלא זכה לבנות הבית המקדש הוא לו לתפארת כבוד. זהו דרך אחד

עוד יש דרך לומר טעם שמחת העם על התנדבם לה', דלפי מה שנתבאר לעיל אינו נכון לפזר הרבה לבנין וטוב יותר ליקח מהמותרות לצדקה לעניים ולהספקת לומדי תורה כמו שאמר ר' מני לר' אבין כשעביד תרעי דסדרא, רבה וישכח ישראל עושהו מי לא הוי בני נשא דלעין באורייתא, אמנם בימי דוד שפיר עבדי דהתנדבו לבנין בית המקדש דהיה להם עושר רב בימי דוד והיה סיפוק בידם ליתן נדבות לבנין בית המקדש ואעפ"כ נשאר להם הון רב להספקת עניים, ועוד שבימיהם היו עניים מעטים, כי בזמן התנדבו עדיין לא היו שני הרעב והיה סיפוק בידם למיעבד תרתי לטיבותא לפרוש נדבות לבנין וגם לפרנס עניים כדי סיפוקם ביד מלאה, וזה היו שמחתם כי בלב שלם התנדבו לה' ולא היו דואגים שיבצר מהם ליתן צדקה לפרנסת עניים ושמחו כי התנדבו לה' מתוך גודל העושר והרחבה, וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה בראותו בטוב ובהצלחת ישראל בימיו שהיה להם מותרות בכסף וזהב לצדקה וגם לבנין בית המקדש וזה וזה עלתה בידם מתוך עושר

היוצא מזה שאם האדם הוא משופע בשפע טובה וה' נתן לו עושר רב וטוב עין הוא מבורך שאין לו גבול וקצבה לצדקה לעניים ונותן לכל לפי צורכם ויכולת בידו לפזר הרבה, איש כזה יכול לפזר גם כן לבנין בית המדרש ובית הכנסת לרומם בית אלהינו בבנין מפואר, אבל אדם אשר יש לו קצבה וגבול בנתינת צדקה לעניים אינו רשאי לפזר ממון לבנין בית הכנסת ובית המדרש כי פן יבא עני הצריך פרנסה והוא יאמץ את לבבו מאחיו האביון וימנע ממנו הצדקה באשר שכבר נתן קצבתו ולא נשאר בידו ליתן עוד צדקה לעניים כי המותרות ממעותיו העודפים פיזר בבנין ויהיה דוחק לעניים, איש כזה היה טוב לו שלא לשקע מעותיו בבנין כדי שיהיה שמורים בידו לעת הצורך לפרנסת עניים

ומעתה נבוא למאמר ר' אבהו הנ"ל, אמר משה לפני הקב"ה במה תרומם קרן ישראל, הכוונה בזה שמשה שאל להקב"ה ממה יבנה הבהמ"ק דבזה תרומם קרן ישראל שהוא להם לתפארת כבוד, ולכך נקרא משכן עדות שהוא עדות לישראל לכל באי עולם שהקב"ה משרה שכינתו בתוכם והיה שאלת משה במה תרומם כי נדבת העשירים עדיף להספקת העניים ובמה יבנה הבית המקדש לשכן שמו שם, ואמר לו הקב"ה בכי תשא היינו בכי תשא בפרשת מחצית השקל נאמר והעשיר לא ירבה מליתן יותר ממחצית השקל א"כ ממילא לא יסתעף מזה הפסד לצדקת עניים, דכיון דאין העשיר רשאי להרבות ממחצית השקל זה נחשב לחסרון שאינו ניכר ויש עדיין עודף לצדקת עניים, ועל זה אמר ר' אבהו עוד שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה, והכוונה כיון שאתה בן דוד המלך ואפ"ה לא לקחת מאוצרות אביך לבנין ביהמ"ק היינו מטעם שעשה שלא כהוגן שאסף אוצרות לבנין ביהמ"ק ולא פירנס את העניים בשני הרעב, ועל זה שאלו לשלמה עד היכן כחה של צדקה ואיזה גבול יש ועד היכן מגיע כחה של צדקה שאביך נענש על זה ולדידך הותר הרצועה שאתה בזבזת הרבה לבנין בית המקדש הלא גם לך היה טוב לשמור מעות אלו לצורך צדקה, לעניים

ועל זה השיב שלמה המלך דכל זה הוא מי שיש לו גבול וקצבה לצדקה דהיינו שיש לו כיס למעות צדקה ואם כלה הפרוטה מן הכיס אז אינו נותן יותר לצורך ענייה איש כזה אינו רשאי לבזבז הרבה לבנין בית המקדש כי יש לו לחוש פן יבואו היום או מחר עניים שיצטרכו לפרנסה ולא יהיה בקופה של צדקה שלו כלום לפרנסת עניים, אבל אם פזר נתן לאביונים שמפזר הרבה בדרך פזור שאין לו קצבה לצדקה וצדקתו עומדת לעד שאין לו זמן מוכשר רץ שנותן בעל עת שיבא לידו ליתן צדקה לאיש כזה קרנו הרום בכבוד לעשות לו שם. עולם בבנין מפואר ורשאי לבזבז הרבה לבנין בה"מ, כי אין בו הפסד לעניים

ורבא אמר מהכא והוא מרומים ישכון מצודת סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים, מה טעם הוא מרומים ישכון ומצודת סלעים משגבו היינו שיכול לבזבז הרבה בבנין אבנים הואיל ולחמו נתן ומימיו נאמנים דהיינו שנותן מלחמו לעניים ואין לו גבול לצדקה דאף אם אזיל ליה פרוטה מן הכיס של צדקה הוא נותן מלחמו ומימיו נאמנים שאין לו קצבה לצדקה

ומעתה רבותי נלמד ק"ו אם דוד המלך ע"ה נענש על שלא לקח הכסף אשר הכין לבנין בית המקדש לחלק לעניים בעת דוחקם, מכ"ש שיש לאדם לחלק לעניים המעות אשר הכין ליתן לחיל השונאים אם ילכדו העיר והקב"ה עשה לו נס והציל אותו מכף כל שונאיו פשיטא ששורת הדין ליתן מעות אלה חלק לצדקת, עניים ומה יענו קציני עמנו בנס הגדול ומפורסם שנעשה לנו זה איזה חדשים וצריכין אנו להודות שלא באו חיל השונאים למדינתנו, והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הציל אותנו ועשה לנו נס גדול ואין בעל הנס מכיר בניסו שאם היה השונאים באים לעירנו כמה וכמה צרות היה מתרגשות עלינו ר"ל וכמה הוצאות ועשקות ממון היו לקצינים וקוב"ה ברוב רחמיו הציל אותנו הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ונתן כח ורוח עצה וגבורה בחיל אדונינו הקיסר וחיל קיסר רוסי' וחיל מלך פרייסין ה' ירים הודם אשר עמדו נגדו בכח, ובכל פעם שהיה חיל השונא מתאמץ ברוב כחו לכנוס במדינתנו, הם עמדו נגדו והכו בהם מכה רבה וגירשוהו ממדינתנו עד שפנו להם עורף ולא פנים ורדפו אחריו עד ארצו. ועלינו לשבח בהלל והודאה להקב"ה שהציל אותנו מצרה זו ועתה אני בא בטענה לזכות העניים שמחויבים הקצינים ליתן ממעות אשר היה מוכן להם ליתן להאויב להמלט על נפשם ואותו מעות פדיון נפשם ראוי להם לחלק לעניים בעת צרה הזאת אשר כמה עניים חולים מוטלים על ערש דוי ר"ל וכמה עניים אשר אין להם לפרנסה בעת היוקר הזה וכמה וכמה עניים אשר בחוסר כל והם ערומים בלי מלבושים כרים וכסתות בלילה ואין להם לקנות עצי הסקה ביום יאכלם קור וקרח בלילה, ואף שכבר עשו הבעלי בתים בני קהלתנו צדקות הרבה בעת הזאת כאמור לעיל, אעפ"כ הלא יש. להם מה שאצרו ליתן להשונא אם היה בא ח"ו לעירנו וזה נחשב להם למותרות כי להשונא היו נותנים סך הרבה מתוך חרדה ופחד בענוי נפשם מתוך צרה בעצב ושברון לב, ועתה יתנו לעניים מתוך שמחה ורוחב לב ויהיה נחשב בעיניהם כאלו כבר נתנו להנושים

ואיתא בפ"ק דב"ב אמר ר' אליעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו, ומתכפר לו ועכשיו שאין בהמ"ק קיים זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה באין בעלי זרוע ונוטלין בזרוע שנאמר ועניים מרודים תביא בית אמר מר עוקבא אעפ"כ נחשב לו לצדקה שנאמר ונוגשיך צדקה (כן היא הגירסא בעין יעקב). ובהשקפה ראשונה מאמר זה הוא תמוה מאד וכי כך הוא שורת הדין, ואיזה דרך צדקה הוא באדם שמאמץ לבו ואינו נותן צדקה, ובאו נוגשים ולקחו ממנו ממון בעל כרחו שלא ברצונו למה יחשב זה לו לצדקה הא אין בידו לא מחשבה ולא מעשה אמנם כוונת מר עוקבא, הוא על דברי ר' אליעזר דקאמר זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה באין בעלי זרוע ונוטלין בזרוע וכוונת ר' אליעזר הוא במה דאמר לא זכה באין בעלי זרוע ונוטלין בזרוע היינו אף שהפריש מעות לצדקה אעפ"כ אין מספיקין בידו לגמור המצוה ואם אין לו זכות אז מעכבין מן השמים שלא יזכה במצוה זו כי מצות צדקה היא כפולה משני מצות ושני מעשים, א' כשמפריש או נודר לצדקה, ב' כשמוסר המעות ליד העני או לגזבר. וא"כ אם אין לו זכות אז יחסר ממנו גמר המעשה, וזה שאמר ישעיה הנביא. והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם דהיינו שכל מעשה הצדקה יהיה שלום שיבא ליד העני בהשקט דאם לא זכה אינו גומר המצוה ובאין נוגשים ונוטלין המעות הזה בזרוע ואינו בא ליד עניים כלל, והוא שביקש ירמיה הנביא ע"ה על הרשעים ויהיה מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם ואמרינן שם במס' ב"ב. אמר ירמיה לפני הקב"ה רשב"ע אפי' בשעה שכובשים את יצרם ומבקשים לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנין, והנה לכאורה הוא תמוה איך ביקש ירמיה דבר זה על הרשעים הלא אין עבירה מכבה מצוה ואם כוונתם לעשות מצות צדקה הלא יש להם שכר מצוה מחמת כוונתם, ונראה דירמיה ביקש דבר זה על רשעים שבדורו אשר היו רשעים לתיאבון והיו עוברים על כל עבירות למלאות תאותם, אמנם רשעים מלאים חרטה רק שהיו מסורים ביד יצרם והיו נמשכים אחרי תאותם אשר כבר הורגלו בו, אך מפני יראת העונש היה ממציאים תחבולה להרבות צדקה, ואמרינן במדרש על קרא דהשקיפה ממעון קדשך גדולה צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים, וא"כ כוונתם היו לעמוד ברשעם ולהנצל מעונש שיהיה מצות הצדקה מחפה עליהם, וכיון שראה ירמיה הנביא שכל כוונתם לא היה בשביל מצות צדקה אלא כדי להנצל מעונש ולעמוד במרדם, א"כ הוי עשיית מצות זו לרשעים האלה מעשה בלי מחשבה, אמנם בעשיית צדקה מועיל המעשה אף בלי מחשבת מצוה כמו דאמרינן האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ואאמ"ו הגאון זצ"ל נתן טעם לזה למה בכל המצות צריך לעשות המצוה לשם שמים ולא על מנת לקבל פרס ובמצות צדקה הוא צדיק גמור אם נותן על מנת שיחיה בני. ואמר אאמ"ו הגאון זצ"ל שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש ואינו עושה כלום דהא אם נטל לולב או מנית תפילין וציצית ולולא שיש בו מצות הבורא ב"ה אשר צוה לעשות דבר זה אין במעשה הזה שום תועלת מצד, עצמותו רק המצוה במה שמקיים מצות הבורא ב"ה אשר צוונו לעשות כן אותו קיום המצוה גורם חשיבות ויקר תפארת המעשה