אהבת ציון כט

הדר שבוע זו רמז קע"ה ר"י בן בתירא אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה וכי יש לך אדם שמתבשר בשורה ואינו שומח נולד לך בן זכר רבך מוציאך לחירות ואינו שמח א"כ למה נאמר ולא שמעו אל משה אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מע"ז עכ"ל המכילתא עיי"ש בילקוט. והנה ר"י בן בתירא הקשה קושיא זו שכחבתי והתירוץ שמישב ר"י בן בתירא על זה אינו מספיק דבקרא מבואר שלא שמעו אל משה מפני קוצר רוח ועבודה קשה וזה הוא היפך דברי ר"י בן בתירא דאם מאנו לשמוע אל משה מפני שהיה קשה להם לפרוש מע"ז לא היה ראוי לומר טעם אחר ולתלות סיבת המניעה מלשמוע בקוצר רוח שלהם ובעבודה קשה

ובישוב דבר זה נראה לי לומר על מה דאיתא במדרש שיר השירים על פסוק קול דודי הנה, זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות רב אמר קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שאמר להם לישראל בחדש הזה אתם נגאלים אמרו לו משה רבינו איך אנו נגאלים והלא הקב"ה אמר לאברהם אבינו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנים אמר הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבוניתיכם אלא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות מדלג ע חשבונות הקיצים ועבורין ובחדש הזה אתם נגאלים (ועיין בהקדמת ספר נודע ביהודה מהדורא תניינא שם הארכתי בדברי המדרש הזה עיי"ש): היוצא מהמדרש הזה דישראל שבאותו הדור נתייאשו מן הגאולה אז בשביל שחשבו בדעתם שעדיין לא נשלמו ארבע מאות שנה אשר הקב"ה היה מיעד לגלות ישראל לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וישראל שבאותו דור במצרים שפטו בדעתם כי לא יפול דבר מכל אשר אמר ה' לאברהם וצריך השלמת ארבע מאות שנה. והנה באמת למה לא נשתעבדו ישראל במצרים כי אם ר"י שנים יש בזה מדרשים חלוקים, דרש"י בפרשת לך לך בברית בין הבתרים כתב דארבע מאות שנים נחשבו מיום שנולד יצחק שהיה ארבע מאות שנה עד יציאת מצרים, ובספר פרשת דרכים בדרך מצרים דרוש ה' מביא תירוץ אחר דקושי השיעבוד השלים, ומעתה אם אנו אוחזים התירוץ של הפרשת דרכים שקושי השיעבוד היה משלים, יש לישב קושית המדרש הזה דלמה לא שמעו אל משה מבשורת הגאולה דהיו מתייאשים מהגאולה בזמן ההוא בחשבם שלא שלמו ארבע מאות שנה וזה לא ידעו שקושי השיעבוד היה משלים, ומעתה כך הוא פירוש הפסוק ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה היינו מה שמשה אמר להם מענין קוצר רוח ועבודה קשה לא נכנס בלבם ליתן מוקם לדברים האלה, דודאי היו שמחים בבשורה אמנם לא נכנס בלבבם להאמין שיגאלו מפני שלא נשלמו הארבע מאות שנה, ומה שמשה השיב להם דקושי השיעבוד היה משלים זה לא האמינו, וא"כ כך הוא פירוש הכתוב ולא שמעו אל משה היינו זה לא האמינו שימהר זמן הגאולה בפחות מארבע מאות שנה על ידי קוצר רוח ועבודה קשה היינו קושי השיעבוד, זה לא שמעו אל משה להאמין שקושי השיעבוד יהיה משלים, ומעתה שפיר קאמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי באמרם שלא נשלם עדיין ארבע מאות שנה לקץ שיעבוד, מצרים איך ישמעני פרעה לשלח את בני ישראל דגם הוא יטעון דעדיין לא הגיע עת קץ גלות מצרים דלא נשלם ארבע מאות שנה

אמנם לדברי ר"י בן בתירא במכילתא דמפרש דלא שמעו אל משה מפני שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, קשה איך מפרש הקרא דנאמר דלא שמעו אל משה מפני קוצר רוח ועבודה קשה, ונראה דלר"י בן בתירא יש לפרש מקוצר רוח היינו שנכנס בהם רוח שטות שהלכו אחרי עבודה זרה כי כמו שיש רוח חכמה ורוח בינה וכל מי שדבק בה' ובתורתו יש בו רוח דעת כמו שאמר ישעיה הנביא ע"ה ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ואינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', ולהיפך מי שעובד ע"ז נתפס ברוח זנונים כמו שאמר הנביא הושע (ה' ד') לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם כי רוח זנונים בקרבם ואת ה' לא ידעו, ונאמר, אפרים רועה רוח, ולכן מי שיש בו רוח רמיה ודבוק בע"ז יכונה בשם קוצר רוח כי קצרה רוחו להשיג האמת וכמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות, וזה שאמר הכתוב: ולא שמעו אל משה מפני קוצר רוח שהיה בהם ומעבודה קשה שהיו עובדים עבודה זרה והיינו דאמר ר"י בן בתירא שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, היינו עבודה זרה שהוא עובד את יצה"ר ויכונה בשם עבודה קשה כי קשה לפרוש ממנו, וכל המשתקע בטומאת עובדי אלילים וכופר בהקב"ה קשה לפרוש מדרכו הרעה כמו שאמרו חז"ל כל הפורש ממינות מיית

אחי ורבותי הנה אנחנו בהאי צערא יתבינן בדור פרוץ הזה אשר בשוה"ר רבו המתפרצים בעם, פושעים במצות התורה ואוטמים אזנם משמוע בדברי תוכחה כי נשתקעו בעבירות קלות וחמורות וכל איסורי תורה נעשו להם כהיתר כמו שאמרו חז"ל עבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר ובהקשות ערפם ממאנים לשמוע בתוכחת מוסר ועליהם יש לומר שלא שמעו מקוצר רוח ועבודה קשה

בעוה"ר שכיח בדור הזה יהודים פרוצים בעבירות אשר אבותינו לא ספרו לנו, בכל ספרי מוסר לא תמצא תוכחת מוסר למנוע מאיסורים כאלה כי לא היה שליח בדורות הקודמים, פושעי ישראל פרוצים באיסורים כאלה וכל מי שבשם ישראל יכונה היה נמאס בעיניו לעבור על אותן איסורים והיו פרושים ממכשולות האלה מצד עצמם והיה נמאס בעיניהם ולא היה צריך להוכיח לשום אדם על זה

הנה על כמה איסורים נאמר שקץ הם לכם ובשאר דברים ואזהרות נאמר אל תשקצו את נפשותיכם וגם נאמר כי עם קדוש אתה לה' אלהיך כי התאוה למותרות מטמטם את הלב, וכיון שנעשה ערל לבב שוב אינו נכנס באזניו שים תוכחת מוסר כמו שאמר הנביא ירמיה (ו' פ' יו"ד) על מי אדברה ואעידה וישמעו הנה ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב הנה דבר ה' היה להם לחרפה לא יחפצו בו, ויש להתבונן שמתחלה אמר הנביא ערלם אזנם ולא יוכלו להקשיב היינו שאינם תלויים ברצון שיקשיבו דברי תוכחה ואח"כ מסיים שדבר ה' היה לחרפה לא יחפצו בו משמע שמסור בידם לעזוב דרך רשע ולשמוע דברי מוסר אלא שלא יחפצו בו, אלא הוא הדבר אשר דברתי וכוונת הנביא הוא במה שאמר ולא יוכלו להקשיב וטעם הדבר שלא יוכלו להקשיב הואיל ודבר ה' היינו מצות התורה היה להם לחרפה, שלא יחפצו בקיום המצות ועל ידי זה נתקשה לבבם ואטמו אזנם לשמוע עד ששוב לא יוכלו להקשיב לדברי מוסר, כמו שבדורנו זה רבו המתפרצים בעם עוברים על מצות התורה וחובלים גופיהם שלא יוכלו להקשיב עוד לדברי מוסר ליתן לב לשוב אל דרך הטוב ונופלים ממדריגה למדריגה ועבירה גוררת עבירה שע"י שהורגלו בדברים האסורים באים לידי חילול שבת שמחללים שבת בפרהסיא ואינם בושים זה מזה לעבור על איסורים חמורים שבחמורות דכיון שנתקשה לבם שוב יצא מהם מדת הבושה, וזה שאמר הנביא (ירמיה פ' ט"ו) הובישו כי תועבה עשו, כי הלאו הכולל על דברים האסורים נאמר בלשון תועבה גם בוש לא יבישו גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנופלים בעת פקדתים יכשלו אמר ה', ואיתא בילקוט הובישו כי תועבה עשו מגיד שהבושה מביאה לידי יראת חטא ואומר בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו שהבושה מביאה לידי יראת חטא, אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא שלא היה להם בושת פנים זה מזה שנאמר הובישו כי תועבה עשו שלשה סימנים יש באומה זו ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים, ובעוה"ר הדור פרוץ מפריצי הדור יושבים במסיבה אחת ועוברים על כמה לאוין בתורה ואינם בושים זה מזה ועיקר גדר עבירה יש ע"י מדות הבושה שאם יצרו של אדם מתגבר עליו ואינו יכול לכבוש את תאותו עכ"פ כמה פעמים הבושה מונע אותו מעבירה שהוא ירא פן יבוא עוד יהודי ויראה אותו, וגם כמה פעמים אף שמזדמן עם חבירו לפונדק אחד אף שלבב שניהם פונים מעם ה' וכל אחד מתאוה בלבו לעבור עבירה אעפ"כ הוא מתיירא מפני חבירו פן לא יתרצה חבירו ויכלם פניו וכל אחד מונע לגלות מה שבמצפוני לבבו בפני חבירו ובין כך וכך הם נסוגים לאחור מלפרוץ פרצה, אבל אם ניטל מהם מדות הבושה ופני הדור כפני כלב אז בקל מגלים קלונם זה לזה ונשתוים בחבורה אחת לעשות מה שבלבם לעשות, וכן נאמר בדור המדבר כשעשו את העגל וירא משה את העם כי פרוע הוא, דהיינו שניטל מהם הבושה שאילו היה להם מסוה הבושה על פניהם לא היו מתחברים בעצה אחת לעשות העגל ולבגוד בהקב"ה כי היו בושים זה מזה לגלות דעתם זה לזה לעשות את העגל ומה כתיב אח"כ ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי ויאמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, ולכאורה יש לדקדק דמשמעות הכתוב הוא דזה תלה בזה דאחר שראה משה את העם כי פרוע הוא אז צוה לבני לוי להרוג העובדים את העגל, ולמה לא צוה משה תיכף אחר שראה שעשו את העגל להרוג אותם, ולמה תלה זה אחר שראה את העם כי פרוע הוא, אלא הוא הדבר אשר דברתי דקודם שראה את העם כי פרוע הוא ועומדים בעזות מצח היה מקוה פן יש בהם עדיין מדת הבושה והיה משה בוטח שיעשו תשובה ויתחרטו על עונותיהם והקב"ה יתרצה וימחול להם כי אין לך דבר שעומד פני התשובה, אבל כיון שראה את העם כי פרוע הוא וראה בהם כמה וכמה פריצי דור עומדים בעזות מצחם ואינם בושים על החטאה הגדולה אשר עשו אז ראה כי אבד תקוה והיה מתייאש מהם שיחזרו בתשובה ולכך צוה לבני לוי להרוג, מהם בחרב

הרי מבואר שבהסרת מסוה הבושה אבד תקות התשובה מהרשעים לכן אם שהקב"ה מאריך אפו וצופה לרשע פן ישוב מדרכו הרעה והקב"ה מחכה לו אילי יחזור בתשובה, ויעזוב דרך רשע ומאריך אפו והקב"ה במדותיו הרחמים העצומים מאריך אפו ברוב חסדו כדי, שישוב בתשובה, אבל אם נפרצו הרשעים וסר צילם ומסוה הבושה נקרע אז אין בהם תקוה לתשובה אז גובר מדת הדין ר"ל והקב"ה מעניש, כמו שאנו רואים בעינינו בדורנו הזה אשר בעוה"ר מדת הדין שולטת בעולם וחלאים רעים מתרגשים בעולם וכמה וכמה מתו בקהלתנו בקוצר ימים בעוה"ר ועוד כמה וכמה מוטלים בערש דוי ר"ל והלא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה ומה חרי האף הגדול הזה שמדת הדין פוגע בנפשות. אלא כיון שבעוה"ר הדור פרוץ ובקשיות ערפם אבד תקוה שישובו, אז נתמלאה סאתם של הדור ובעוה"ר