אהבת ציון כז

אמנם דבר זה בורכא הוא, דחי התאמצות שצ רבינו הקדוש היה כדי להעמיד ת"ח שיהיו מורים הוראה בישראל ויהיו ראויים לסמיכה, א"כ מה הועיל במה שדריש להו הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד וכי אפשר לבעלי משנה להורות הוראה ממשניות אם אינן בעלי תלמוד לעמוד על שורש דברי התנאים ששנו משנותיהן והלא אמרו במס' סוטה דף כ"ב ע"א התנאים מבלים עולם שמורין הלכה מתוך משנתם ועיין ברש"י במס' ב"מ בד"ה שונאיכם, אלא ודאי דכאן לא היה כוונת רבי להעמיד תלמידים ולא דיבר אלא על הכלל העוסקים בתורה אבל לעמודי הוראה נמצאים תלמידים הרבה ולח אלמן ישראל שבכל דור ודור יש לומדים המתמידים בתורת ה' לילות וימים ומצליחים בלמודם להגיע להוראה וא"כ אין להרמב"ם סמך מדברי רבי. אמנם נראה לי ליישב סתירה זו שהקשיתי על דברי הרמב"ם מסוגיא דסנהדרין דהרמב"ם מיירי במי שרוצה לסמוך לתלמיד שיהיה לו דין סמוך לכל מילי שיהיה לו כח לסמוך לאחרים בזר כתב הרמב"ם שאף שאין סומכין אותו אלא לדברים יחידים מ"מ צריך להיות ראוי להורות בכל התורה כולה אבל למי שנותנים רשות להורות ולדון והוא רק כדי שיהיה לו דין מומחה כדי לפטור אם טעה בשיקול הדעת ועיין בסנהדרין דף ה' ע"ב בתוס' ד"ה אי גמיר ובדף ל"ג ע"א בד"ה כאן במומחה א"צ לזה. ולפ"ז לא היה יכול הגמ' להקשות אי רב לא חכים היה בדיני בכורות איך סמכו להורות איסור והיתר ודינין דהיה יכול לדחות דבאמת רבי לא סמיך לרב שיהיה לו דין סמוך אלא רק שיהיה לו רשות לדון ויהיה לו דין מומחה ובזה לא צריך להיות ראוי להורות לכל התורה כולה. וכעין זה מחלק הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ד בהג"ה ועיין בש"ך שם ס"ק כ"ב אבל הרמב"ם מיירי מדין סמיכה שיהיה לו דין סמוך על דברים אחדים בזה צריך להיות ראוי להורות בכל התורה כולה ודוק

ויהיה איך שיהיה קשה על רבי איך שייך לומר דשבקו כולי עלמא מתני' ואזלו בתר. גמרא מאי כולי האי הלא בכלל מאתים מנה דאם עוסקים בגמרא ממילא צריכים להתבונן במשנה כנ"ל, ועוד מאי האי דדריש להו הך דרשא דר"י בר אילעאי הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות ולפי פירוש רש"י דרש להם זה מתחלה כשדרש להם שגמרא גדול עיי"ש. וקשה איך נרמז בזה חילוק בין בעלי משנה לבעלי גמרא ואם שיצא לנו מכח דרשא זו דשגגת תלמוד עולה זדון ובשביל כן צריך להזהר בלמודו להתמיד בלמודו לידע טעם המשנה שלא ישגוג בהוראה עדיין לא שמענו מזה שלימוד התלמוד גדול מלימוד המשנה ואם נימא שזה ידעינן אסברא דלפום צערא אגרא כיון שבעל התלמוד צריך יגיעה רבה בעיון רב ושכרו גדול מבעל המשנה שאינו צריך לימוד בעיון כל כך לזה לא צריך שום דרשא וממילא ידעינן זה שלימוד הגמרא צריך שקידה רבה מלימוד המשנה. ולישב כל זה נראה לי דודאי דעל מה דאמר רבי בתחלה שגדול התלמוד מלימוד המשנה לזה באמת לא היה צריך להביא ראיה ודרשא, רק דהש"ס שפריך מאי דריש כוונת הקושיא היא מאי דרש רבי לבסוף ומהיכן היה סומך דבריו שיהיה רץ למשנה יותר מהתלמוד לזה הביא הך דר' יהודה בר אילעאי דשגגת תלמוד עולה זדון, והוא על פי מה שכתבתי לעיל דת"ח שנכשל בעון בתורתו שעשה התורה פלסתר ומחלל התורה להיות לו לכלי משחית וכל החטא בזה לא יועיל לו תשובה למחוק העון לגמרי ורשומו ניכר לקבל העונש. עוד כתבתי לעיל דרוב בעלי תשובה עושים תשובה מיראה והזדונות נעשות לו כשגגות ומעתה נחקור אם העם הארץ עבר עבירה חמורה ועשה תשובה כהוגן אז נעשים לו הזדונות כשגגות ואם ת"ח עבר עבירה בלמוד תורתו, ועשה תשובה ויהיה שורת הדין שעל ידי התשובה יתהפך הזדון לשוגג אפ"ה מקבל עונש על עונו דכך היא המדה מאתו יתברך שכל מי שמועל בשליחותו יקבל עונשו אף שעשה תשובה כמו שמצינו בשאול המלך שלא הועיל לו התשובה ונענש כיון שעונו היה בדבר המלוכה בשליחותו שצוה עליו הקב"ה

ומעתה כך הוא פירוש וסדרן של דברי הש"ס בפרק ב', דמסכת ב"מ דהגמרא פריך הא גופא קשיא אמרת בגמרא אין לך מדה גדולה מזו והדר אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר, מהגמרא על זה מתרץ ר' יוחנן בימי רבי נישנית משנה זו שבקו כולי עלמא מתניתין ואזלי בתר גמרא, והכוונה בזה דידוע דכח השגה והרחבת ובינת הלב אינו שוה לכל נפש כי יש לך אדם שאין כח השגתו בענין הלימוד כי אם ללמוד משניות אבל ללמוד גמרא להעמיק בעיון הלב להבין דברי חכמים חכמי משנה וטעמם קצרה יד השגתו להגיע למדה זו, ויש לך אדם שהוא בר לבב ומחודד ומצליח בלמודו להשיג גם לימוד הגמרא וכיון שרבי דרש להם מתחלה שלימוד הגמרא אין לך מדה גדולה מזו שבקו כולי עלמא מתני' ואזלו בתר גמרא והנה מי שלא היה בכח השגתו ללמוד ולחקור בסברות ולהתבונן בדברי התנאים כי לא היה כח כלי המוח שלו סובל עיון עמוק כזה, על ידי זה נכשלו רבים שהיה רוצים להיות נחשבים גם בין הלומדים ורבים מערך לומדי המשנה עשאו תחבולה והיו מתלבשים בטליתות שאינם שלהם אמר דבר הלכה בלמוד הגמרא משם עצמם ולא אמרו בשם אומרו כדי להטעות הבריות לומר עליהם שגם הם בתוך לומדים יתחשבו כי לימוד המשנה היה קל בעיניהם באשר ששמעו מרבי שלימוד הגמרא גדול מלימוד המשנה, ובעבור זה חזר רבי ואמר הוי רץ למשנה יותר מהגמרא כדי להציל אותם מעון זה ודרש להם כדדריש ר' יהודה בר אילעאי מה דכתיב הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשות להם כזדונות דהיינו מה שעוברים על עבירה בהיותם תלמידי חכמים ועונותיהם הוא על ידי לימוד תורתם ואף ששורת הדין הוא כל מי ששב בתשובה יחשב המזיד לשוגג אבל בת"ח נעשו כזדונות שאף שעשו תשובה אינן יוצאין נקי בלי עונש ולבית יעקב חטאתם היינו אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות וגם כן על ידי תשובה והנביא שנותן לעמי ת"ח הפשע שהוא המזיד ולבית יעקב החטאת שהוא השוגג מדבר באופן שכבר עשו תשובה דלעם הארץ אפשר לו ליעשות מזדונות שגגות כיון שעבירות שלו לא היה במעל אחר כי אם בתאותו ובנפשו חטא אבל הת"ח שעונו הוא על ידי התורה שלמד אי אפשר לו ליעשות מעונותיו שגגות, דאף שעשה תשובה אינו ניצול מעונש כנ"ל, והיינו דאמר ר"י שגגת תלמוד עולה זדון דהיינו אף שנתהפכו עונותיו לשגגות, על ידי התשובה עם כל זה נפרעין ממנו להענישו כאלו הוא עדיין מזיד וא"כ רבי דריש דרוש זה להודיע להם גודל פגם עבירה זו אשר עושים על ידי לימוד התורה שמתגדלים בטלית של חבירו אשר בעבירה זו אי אפשר להנצל מעונש אף, אם יעשו תשובה וטוב לכל מי שלימוד הגמרא הוא למעלה מערכו להדבק בלימוד המשנה ובזה מתורצים כל הקושיות והדקדוקים הנ"ל ודוק

ועפ"ז יש להבין מדרש תנחומא הובא בספר הנותן אמרי שפר מהרב מו"ה אליהו בן חיים פרשת, בא לא ירעיב ה' נפש צדיק זה אדם הראשון שכל הצדיקים שעמדו ממנו אינן נפטרין מן העולם עד שרואין פני שכינה ומוכיחין לאדם הראשון ואומרים לו אתה גרמת לנו מיתה והוא אומר להם אני בידי חטא אחד ואתם אין לכם כל אחד ואחד מכם שאין בידו יותר מד' עונות, והנה מה שאמר ד' עונות מישב שם הרב הנ"ל על פי מה דאיתא במס' יומא בפרק יום הכפורים תניא רבי יוסי אומר בזמן שאדם חוטא פעם ראשונה מוחלין לו, שנית מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, וא"כ שפיר אמר אין לכם כל אחד שאין בידו ד' עונות, דעל ג' הראשונות מוחלין לו ואינו נענש עליהם כי אם על עון הרביעי, אמנם יש לתמוה על מדרש זה איך אמר שאין לכם כל אחד שאין לו ד' עונות הלא אמרו חז"ל ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא ודאי עשה תשובה הרי שת"ח שעובר עבירה בודאי עושה תשובה ואיך אמר לצדיקים שאין לכם כל אחד שאין בידו ד' עונות הלא עשו תשובה. אמנם לפי הנ"ל יש לומר דהכוונה הוא שאי אפשר לכל אחד מהם שלא התגאה בתורתו, ועל עון זה שנכשל על ידי גדולתו ולימוד תורתו לא נמלט מעונש אף שעשה תשובה, ובזה יש לפרש הפסוק אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכאורה מה שאמר אשר יעשה טוב הוא שפת יתר דפשיטא כשהוא צדיק בודאי עושה טוב והיה די באמרו אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא. אמנם הכוונה הוא שעל פי הרוב הצדיק נכשל בטובו דהיינו בחלק הטוב אשר לו שמתגאה בתורתו והיינו שעל ידי הטובה נכשל בחטא ולכך אמר כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא היינו באותו טוב שהוא עושה היינו תורתו הוא חוטא

ובזה יש ליישב מה דאיתא במס' שבת דף נ"ה ע"ב ד' מתו בעטיו של נחש ואלו הן. בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד, ומקשים בתוס' והא כתיב כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכאורה אין להבין קושית התוס' וכי כתיב אין אדם אשר יעשה טוב ולא יענש, ולא יחטא כתיב, ובאמת אף שחוטא הצדיק, עושה תשובה, וא"כ אף שארבעה צדיקים אלו גם כן הם בכלל האי דאין אדם צדיק בארץ ולא יחטא, מ"מ שפיר קאמר דמתו בעטיו של נחש הואיל ועשו תשובה, אבל לפי דרכנו ניחא דכתיב אשר יעשה טוב ולא יחטא ע"כ הפירוש דאינו נמלט מחטא באותו טוב שעושה ולזה לא נמלט מעונש אף שעשה תשובה ושפיר מקשים התוס' איך קאמר דמתו בעטיו של נחש

ומעתה נבוא למאמר הנצב פתח שער הדרוש, דודאי מרע"ה נענש על שאמר דילטורין שגם זה היה החטא שהיה שלוחו של מקום לקדש את שמו הנכבד להוציא להם מים מצור החלמיש ובהיותו עוסק בשליחותו לעשות טובה לישראל, להשקותם מים ולהראות להם כל, טוב שהקב"ה עושה להם נסים ולהראותן חיבתן של ישראל לפני הקב"ה היפך משה רבינו לדבר דילטורין ולומר שמעו נא המורים, וכן בישעיה הנביא ובאליהו הנביא גם כן כשהיו במדרגת נביאים שהם שלוחים של הקב"ה לישראל. והנה מה שהקב"ה שולח הנביא לישראל להוכיחן ולעוררם בתשובה ולקרבם להמקום ב"ה זה הוא במדת רחמיו מתוך חיבתו כביכול לישראל, וא"כ הנביא כשאומר לפני הקב"ה בשעת שהקב"ה שולח אותו להוכיחן דילטורין על ישראל גם כן חוטא בדבר שליחותו ולכך נענש אליהו דבשעה שאמר לו הקב"ה מה לך פה אליהו היה לו לאליהו לחשוב שבודאי זה הדיבור הוא להכנס עמו בדברים לשלוח אותו להוכיח את ישראל והיה לו להבין