אהבת ציון כו

הם עזי פנים כל כך, ולכן רובא דרובא ממחברי ספרים הדברים הם תולדותיו שהוליד בעין שכלו, ולזה יש לומר גם כן רמז בפסוק זה ספר תולדות אדם כשהוא מפרסם חידושיו בספר לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל זה אות ומופת שהוא תולדות אדם שהוא חידושיו ממש שהוליד בשכלו ולא בני זנונים המה משל אחרים

והנה שלמה אמר החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך וידעתי, גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם אמרתי אני כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר ודברתי בלבי שגם זה הבל כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח ואיך ימות החכם עם הכסיל, יש לומר כוונת שלמה המלך בזה על דרך שאמרתי שהחכם עיניו בראשו לפי שכל דבר שהאדם מצטרך נתייחס לעינים שמחפש למצוא מה שמבקש והחכם כשצריך לאיזה דרוש ברגלים ובמועדים לומר ברבים, הוא מחפש בעיני השכל אשר לו ומעיין וממציא דבר בעתו מה טוב, והכסיל אין לו עיני השכל ועיני בשר לו ומחפש בכתבי אחרים אשר אתו בבית גנזיו וצריך לשמור שלא יראנו אדם והיה במחשך מעשיו ולכן אמר והכסיל בחושך הולך, וידעתי גם אני שמקרה, אחד יקרה את כולם ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני, רצונו בזה שמקרה אחד הוא, לחכם קוראים רבי וגם להכסיל המתגדל בדברי שאינו שלו גם כן קוראים רבי, ולמה זה חכמתי אני אז יותר, ודברתי בלבי שגם זה הבל וכפירוש רש"י שמחשבה זאת להרהר שהכסיל שוה לחכם הוא הבל כי אין זכרון להחכם עם הכסיל אחר מותם כי אז ניכר ההבדל כי דברי החכם נכתבים ונדפסים בספר לדורות עולם ונשאר זכרונו ואינו מת לחלוטין כי שפתותיו דובבות בקבר. ומסיים שלמה המלך ע"ה בשכבר הימים באים הכל נשכח, ופירש רש"י שהצלחת הכסיל נשכח ואיך ימות החכם עם הכסיל כי החכם אינו מת וכנ"ל

והנה מצינו בר"ל במסכתא בכורות (דף ל"א ע"ב) שאיקפד על שלא אמרו הלכה בבהמ"ד בשמו, וכן ר"י במס' יבמות (דף צ"ו ע"ב) שאיקפד גם כן על זה ופריך הגמ' שם מ"ט איקפיד כולי האי ומתרץ דאמר ר' יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באוהלך עולמים וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמות אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז כדי שיהיו שפתותי דובבות בקבר. והקשה המהרש"א בחידושי אגדות במס' יבמות שם מאי פריך הגמ' מ"ט איקפד והלא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ומתרץ המהרש"א דמשום זה היה גם לאחרים להקפיד ולמה הקפיד דוקא ר"י ומתרץ הגמרא שר"י הקפיד על דבר שהיה הוא נהנה בו ביחוד מלבד הנאת כל העולם ובכלל וא"כ על זה שמתלבש בטלית שאינו שלו אני קורא עליו גוזל החיים והמתים, את החיים גוזל שהיה בידו להביא להם גאולה, ואת המתים גוזל שמהם יצאו דברי התורה הזאת ומנע מהם ששפתותם יהיו דובבות בקבר, ועל איש כזה אני קורא גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. ובריש פרק כיצד מברכין דרשו חז"ל מקרא זה על הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה עיי"ש. ולפי דרכינו יש לומר זה שמתלבש בטלית שאינו שלו גוזל אביו דהיינו שגוזל ממנו מדריגה של אב דהרי ממנו קיבל דבר זה והמלמדו כאלו ילדו, ונמצא זה גוזל ממנו מדריגה זו של אב וגוזל אמו זו כנסת ישראל שגוזל הגאולה מהם חבר הוא לאיש משחית היינו עמלק שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד ודרשו רז"ל זה עמלק ושינה עצמו לבוא בדמות הכנעני ונמצא שמתלבש בטלית שאינו שלו נעשה חבר לעמלק, לכן מי שבטוח שדברי חידושיו בתורה הם על דרך לימוד האמיתי ומפרסם את חידושיו בדפוס עושה שתי טובות. אחת הוא זכות הרבים שעל ידי שיאמרו דבריו בשמו מביאים גאולה לעולם, ושנית שנועל דלת בפני עושי עולה שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ויאמר אני הוצאתי הדברים משכלי, ועתה, אליכם הלומדים שעדיין הם בשני נעורים אשים, פני לבקש מכם שלא תכשלו ח"ו בעון הזה ואל תטעו במה דארז"ל לא יבוזו לגנב כי יגנוב שמותר להעתיק אפילו בלא רצון אדם, חלילה לכם לחשוב שמותר להתלבש בטלית שאינו שלו לומר דבר ששמע מאחרים בשמו וחלילה חלילה, אלא הפירוש הוא שמותר להעתיק כדי ללמוד ולידע הדברים אבל מחויב הוא לאומרו בשם אומרו, ע"כ דברי אאמ"ו בקצרה והוא ז"ל האריך מאוד והזהיר מאוד להרחיק מעון זה

והנה נחזור לכוונתנו בדרוש הזה שהלומדים צריכים לשמור את עצמם ביותר מעצת יצה"ר שיש לפניו שני דרכים להכשיל את הלמדן אחד במכשול עבירות המצוים לכל אדם הדיוט, ועוד יש לפניו מכשול שיוכל לעוות בענין הלימוד שמתלבש בטלית שאינו שלו או שיעשה תורתו לכלי אומנות לתחבולת שקר, וזה הוא כוונת חז"ל באומרם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו היינו שיש להיצה"ר דרכים הרבה להכשילו. והנה הפרש גדול יש בת"ח שנכשל בעון אשר חטא מצד תאוותו אשר גם ההדיוט יכול לחטוא בחטא זה, על זה מועיל לו התשובה ושב ורפא לו ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, אמנם אם נכשל בעון אשר חטא מצד שהוא למדן ות"ח ויצא ממנו תקלה על ידי תורתו על זה קשה שהתשובה ימחה את זדונו בלי עונש ר"ל. וכמו שמצינו בשאול המלך שחטא בענין המלוכה ומעל בשליחותו שהיה לו לעשות בעמלק שלא היה מועיל תשובה אף שהתודה על עונו ואמר חטאתי כי עברתי את פי ה' אפ אפ"ה נענש בעונש גדול. כן הוא בת"ח ולמדן אם נכשל בחטא בסיבת למודו לא יצא ריקם אף שיעשה תשובה ואינו נפטר מעונש, כי גם הוא מועל בשליחותו בהתורה אשר חנן אותו ה' להיות תורתו אומנתו. ועל זה אמרו במשנה אבית (פרק ד' משנה וי"ו) ודאשתמש בתגא חלף. ועיין במדרש שמואל שם שמביא כמה פירושים בזה. והנה ידוע דהעושה תשובה מאהבה הזדונות נעשות לו כזכיות והעושה תשובה מיראה אז נעשות הזדונות כשגגות וגם זה ידוע שרוב בעלי התשובה עושים תשובה מיראה היינו מיראת עונש ובני עליה מועטים שיזכו לעשות תשובה מאהבה ולכן כל מקום שדברו מתשובה סתם הכוונה לתשובה מיראה שהוא רוב בעלי תשובה

ומעתה נבוא לדברי הגמרא בסוף פרק שני דב"מ שהבאתי לעיל דהגמ' פריך הא גופא קשיא אמרת בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו והדר אמר הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד אמר ר"י בימי רבי נשנית משנה זו שבקו כ"ע מתניתין ואזלו בתר גמרא פי' רש"י לחזור על גירסת משנתם, ולכאורה צריך להבין עיקר תלמוד הוא מה שנותן לב להבין עיקרי המשנה וטעמי המשנה כמו שפירש רש"י שם וא"כ מי שעוסק בתלמוד הלא ממילא עוסק גם במשנה ואיך שייך לומר דשבקו למשנה ואזלו בתר גמרא בשלמא בעלי משנה יש בהם מציאות שאינם בעלי גמרא דהיינו שחוזרים על המשנה כמו שהיא ואינן נותנין לב לטעמו ולהבין הסתירות והקושיות שיש במשנה אבל בעלי גמרא בלתי בעלי משנה אינן במציאות, ובפרט שבימי רבי לא היה עדיין סידור התלמוד עד רבינא ורב אשי שחתמו וסידרו התלמוד בבלי פשיטא שהיו צריכים להתבונן במשנה לעמוד על טעם ועיקר הדבר דודאי אין הכוונה לעוסק בתלמוד בפלפול של הבל. ומדברי רש"י ז"ל שם בד"ה הדר דרש להו נראה שרש"י ז"ל ג"כ נאחז בסבך קושיא זו. ולכך פי' רש"י שם שהיה ירא פן ישכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ובמקום חיוב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר עכ"ל. והנה עדיין לא הועיל לן מידי בזה דודאי כל מי שרוצה ללמוד ולהסביר דברי המשנה צריך להיות חוקר מקודם על דברי המשנה, וכי אפשר ליכנס לחדר אם לא נכנס לבית תחלה ופוק חזי דברי הרמ"א ז"ל בש"ע יו"ד סימן רמ"ו סעיף ד' בהג"ה שכתב וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא ובמשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל וא"כ למה היה ירא רבי שעל ידי הגמרא ישכחו המשניות ואף שלא היה התלמוד בבלי עדיין בכתב מ"מ היה תלוי בגירסא לתת לב להבין טעמי משנה כמו שפירש רש"י בד"ה ואינה מדה עיי"ש, ואין לומר דזה היה יראתו של רבי דאם יניחו לימוד המשנה היינו לחזור המשניות בפני עצמן בלי גמרא וילמדו המשניות עם גמרא לחקור על יסוד וסברות המשנה יבלה הזמן ולא יהיה אפשר להם לחזור על, ששה סדרי משנה למלאות כריסם בכל התורה ורבי לא היה רוצה שיתחלקו הלומדים שזה ילמוד סדר זרעים וזה ילמוד סדר. מועד וזה סדר נשים וכדומה, והיה רוצה רבי שיהיו לומדים בקיאים בכל ששה סדרי משנה. ומזה יהיה קצת ראיה למה שפסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות סנהדרין הלכה ח' דאף דיש רשות לב"ד לסמוך לדברים אחדים שיכולין ליתן רשות להורות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות או לדון דיני ממונות ולא להורות איסור והיתר, אבל מ"מ צריך שיהיה ראוי לכל הדברים שיהיה חכם מופלג שראוי להורות בכל התורה כולה, והקשה הכ"מ שם דמנ"ל להרמב"ם זה שצריך להיות ראוי לכל הדברים עיי"ש בכ"מ. ויותר יש להקשות סתירה על פסק זה [וכמדומה שראיתי קושיא זאת במהר"ל חביב ז"ל בקונטרס הסמיכות] דהא במס' סנהדרין דף ה' ע"א קאמר דרבי נתן רשות לרב להורות ולדון אבל לא להתיר בכורות ופריך הגמרא, בכורות אל יתיר מ"ט אילימא דלא חכים והא קא אמרינן דחכים טובא אלא דלא היה בקי במומין והא אמר רב י"ח חדשים גדלתי, אצל רועה בהמות לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר, עיי"ש בגמרא, ולפי דעת הרמב"ם קשה למאי צריך להקשות דהוה חכים טובא והיה בקי במומין שנתגדל, י"ח חדשים אצל רועה בהמה אמאי לא הקשה קושיא היותר חזקה דאם לא נתן לו רשות להתיר בכורות הואיל ולא היה חכים ולא היה בקי במומין איך נתן לו רבי רשות להורות ולדון, הא אינו ראוי להורות בכל התורה כולה, ולדעת הרמב"ם אם אינו מופלג וראוי להורות בכל התורה כולה גם לדברים אחדים אינן נותנין לו רשות לדון ולפי דברי הנ"ל יש לומר דהרמב"ם סמך עצמו בזה דלמה היה מתיירא רבי במה דהוו אזלי בתר גמרא ועזבו המשנה הא אי אפשר ללמוד הגמרא בלתי משנה וצריך לומר דהיה מתיירא שיתעכבו בלמודם ולא יהיה להם שהות ללמוד כל הסדרים כנ"ל, ועל זה עדיין קשה מה בכך הלא טוב מעט בכוונה ואין בזה חסרון לכלל ישראל דלא יהיה לומדים הרבה ויתחלקו ביניהם זה ילמוד סדר זרעים וזה סדר מועד וזה סדר נשים עד שבכללם יהיה ביניהם בקיאים בכל התורה כולה. אמנם לדברי הרמב"ם אתי שפיר דאף שיהיה בכלל תלמידים הרבה מצוים לימוד כל התורה כולה אעפ"כ לא יהיה אפשר לסמוך וליתן רשות להורות לכל אחד בהאי הלכתא שהוא בו בקי דאין רשאי ליתן רשות ולסמוך על דברים אחדים אם אינו ראוי להורות בכל התורה כולה: