אהבת ציון כ

מדמה ליה לאבידה ר"ל שיכלה כשלהבת ושהוא אבידה ואינו כן כי הצדיק יש לו השארת הנפש לעולם הבא והא דכתיב הצדיק אבד היינו לדורו אבל לאבידה משמע שהוא גופו הנאבד עיי"ש במהרש"א שהאריך, ולדעתי תמוה כיון דבר אבין קפיד על בר קיפוק ואמר ח"ו דשלהבת בצדיקים אמינא א"כ כבר שם על לבו כי הצדיק אינו כלה במותו ויש לו, השארת הנפש ואיך אמר הוא עצמו על הצדיק שהוא אבידה דהיינו שהוא עצמו הוא דבר הנאבד כפי פירושו של מהרש"א הנ"ל. ולדרכנו יובן כי בר אבין לא קא מדמה ליה לצדיק לאבידה ק"ו רק ג"כ כוונתו שלדורו אבד וגם על זה קפיד רב אשי כי גם לדורו לא נאבד כי גדול כחו אחר מותו להתפלל על בני דורו כאשר יבואו על קברו וקרא דכתיב הצדיק אבד היינו לדורו אבד להרחוקים ממקום קברו אבל לבני עירו לא אבד והנה, רב אשי אמר ההוא יומא מה אמרת ויש לדקדק למה שאל דוקא על ההוא יומא אטו יום אחד שהוא יום המיתה לבד יספדוהו הלא, שבעה להספד ולמה דקדק בשאלתו ההוא יומא מאי אמרת

ונראה משום דחכם שמת בית מדרשו בטל שמספידין אותו כל שבעה ואב"ד שמת כל מדרשות שבעיר בטלים שמספידים אותו בכל מדרשות שבכל העיר ונשיא שמת כל המדרשות שבכל המקומות בטלין שמספידים אותו בכל המקומות הקרובים והרחוקים, והנה רב אשי ריש גלותא היה ובודאי שאחר מותו היו מספידין אותו בכל עיר ועיר כדין נשיא שמת, אלא שבהאי יומא עדיין לא נתודע למקומות הרחוקים ובהאי יומא הספידוהו בעירו, והנה על הספד שבשאר מקומות ודאי שיוכל לדמותו לאבידה כי לדורו אבד שבעודו בחיים היה מגין בזכותו על כל המקומות ולאחר מותו לא יגין כי אם ע"י תחנונים שיבקשו על קברו שיתפלל בעדם, והרי אינו מצוי להם בעת צרה ורחוקים המה מקברו, אבל עיקר שאלתו היה ההוא יומא מאי אמרת שבההוא יומא ההספד הוא בעירו וכשאמר בכו בכו לאבלים ולא לאבידה א"כ גם בעירו דימהו לאבידה כאילו ח"ו אין בכחו להתפלל עליהם אחרי מותו, ועל זה חלש דעתו

ובזה ניחא נמי מה דמסיים בגמ' שם ההוא יומא לא אתו להספדא, ופי' רש"י שלא ספדוהו לפי שאירע להם תקלה על ידם, וזה אינו במשמעות דברי הגמרא דא"כ ה"ל למימר ההוא יומא לא ספדוהו ולדידי ניחא דלא אתו להספידא שלא באו לעירו לפי ששם אין מקום להספד שלהם, אבל ספדוהו בעירם שהיה רחוק מקברו ששם שייך שפיר ההספד ההוא, ואם כן ניחא נמי ג"כ מה דקאמר הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין ואם היה הכוונה שאין משתכח דומה להם הכי ה"ל למימר ולא משתכח כוותייהו אבל ולא משתכחין משמע שהמה בעצמם אינם נמצאים ולפי האמור ניחא חבל על דאבדין ולא משתכחין דלא מקרי אבדין אלא במקום דלא משתכחין אבל במקום שמשתכחין בקברם באמת אינם אבידה

עוד י"ל החילוק שיש בין בר קיפוק לבר אבין דודאי שום אחד מהם לא נעלם מהם שיש השארת הנפש ולא דימוהו לכליון בשלהבת או לאבידה רק לבני דורו אמנם נחלקו במה דנחלקו ר' חייא ור' יונתן במס' ברכות (דף י"ח ע"א) דהוי קא שדיה תכלתא דר"י כי היי אזלי בבית הקברות וא"ל ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו א"ל ומי ידעי כולי האי וכן בני ר"ח (שם בע"ב) דאמר חד לחבריה ידע אבון בהאי צערא א"ל אידך ומנא ידע והא כתיב יכבדו בניו ולא ידע א"ל אידך ולא ידע והא כתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אמרי בצערא דידהו ידעי בצערא דאחרינא לא ידעי, וזה היה דעת בר קיפוק שהמתים אינם יודעים מאומה בצער החיים לכן דימה מיתת הצדיק לבני דורו כשלהבת שהוא כלה לגמרי לאחר שכיבה ולא נשאר מאומה. כן כלה הצדיק במיתתו מבני דורו, אפי' יבקשוהו על קברו בעת צרה בבכי ותחנונים לא ידע מאומה, אמנם דעת בר אבין היה כדעת ר' חייא שאינו כלה לגמרי, והמתים יודעים בצער החיים אלא דסבר דידעי ולא איכפת להו והצדיק בחייו הוא מגין על דורו מפני שהוא משותף בצערם ובצרתם לו צר, אבל במותו שכבר מצא מנוחה בעדן העליון נשכח ממנו כל עמל של עוה"ז ולא איכפת ליה בצערא דאחרינא, וזה שאמר בכו בכה לאבלים ולא לאבידה שהוא למנוחה שוב איננו מצטער בצער הדור ולכן אנו לאנחה. ועל דבר זה חלש דעתיה דר"א לא בשביל שקראו אבידה אלא בשביל שאמר דלא איכפת ליה בצער הדור, והוא ע"פ מה שכתב בספר בינה לעתים על מה שאמרו חז"ל שנסתתר קברו של משה רבינו מטעם שלא יבקשו ממנו שיעמוד להתפלל עלינו בעת צרותינו, הקשה מדוע נעלם דוקא קברו של משה רבינו הלא כמה צדיקים וחסידי עולם שלא נעלם מקים קברם, ותוכן דבריו בזה לפי שמשה רבינו ע"ה הורגל בזה לעמוד בפרץ ולהתפלל עליהם לבטל הגזירה ומנהג הצדיק בעוה"ז והטבע הטוב אשר הוטבע בו בחייו נשאר טבעו קיים גם אחר מותו ועבור זה חלש דעתיה דרב אשי באשר שהוא היה פרנס ישראל ששים שנה ואיך יאמר עליו שאחר מותו שימצא מנוחה ויעזוב דורו ביגון ואנחה ח"ו ולא יתפלל עליהם, ואין זה מנהג של מנהיגי ישראל הכשרים, אדרבא מוסרים נפשם על בני דורם, אף שהצער אינו נוגע לעצמם, ומשה רבינו יוכיח שאמר לו הקב"ה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול הרי שלא היה משותף אדרבה היה מגיע לו ריוח גדול אעפ"כ מסר נפשו ויחל משה עליהם, וזה שנצטער ר"א על שחשדוהו אחר מותו כי ימצא מנוחה ולא יהיה משותף בצער הדור בעוה"ז ויעזוב דורו ביגון ואנחה ח"ו ולא יתפלל עליהם

פועל היוצא מכל הדברים האלה שראוי להתאונן על מיתת צדיקים, הן על צדיק שהיה פה עמנו בעיר והן על צדיק אשר משכן כבודו היה בריחוק מקום אשר כולם בחייהם היו לתועלת גדול לבני דורם יותר ממה שהם לאחר מיתתם כי כל זמן שהצדיק הוא מוסיף אומץ ומתרבה זכותו במצות ומעשים טובים ובגודל זכותו הוא מגין על הדור, ואותה הגנה היא נעשית מעצמו בלי התפעלות כמו שהנר כל זמן שהוא דולק מאיר מעצמו ואינו צריך פעולה להתפשטות ניצוצי האור כן הצדיק במעשיו הטובים מגין על בני דורו בלי שום התפעלות, אשר לא כן הצדיק אחר מותו לא יכול לפעול עוד ע"י עשיות מצות ומע"ט ואם כי יש תועלת ויש כח בהצדיקים לבקש רחמים אף אחר מיתתם זה אינו נעשה מעצמו כ"א על ידי התפעלות וצריך התעוררות שיבקשו תחנונים על קברו, לכן ראוי להתאבל ולבכות על מיתתם של צדיקים האלו, ואם נאמר אדרבה עתה יגן הצדיק יותר כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, זהו מפתוי היצה"ר לאמר שלום ואין שלום, ואילו טובה היה מעותד לבוא לעולם מי ראוי לשמוח ביום טובה יותר מהצדיקים וכיון שנפטרו הצדיקים בודאי רבו עונות עד למעלה ראש ואין כח לעכב הפורענות ע"י תפלה יותר וכיון שכבר יצא הקצף ח"ו ונגזרה הפורענות לכן נפטרו הצדיקים שלא יראו ברעה, רק קלי הדעת לא ישימו לבבם לדבר זה וירפאו שברם על נקלה לאמר שלום יהיה לנו ולא ישפוט בדעתו דכיון שמתו שני צדיקים זה אחר זה בודאי הוא שלא יראו ברעה דאם מיתתם הוא לטובה לכפר לא די שזה הוא תנחומין של הבל דכפרה בכדי לא אשכחן. והפירוש שמיתת צדיקים מכפר הוא שע"י מיתתם נותנין לב לשוב בתשובה וכמו שנתבאר לעיל אלא אף גם זאת יש לנו הוכחה דמיתתם לא היה לכפר על הדור דאל"כ גם אחד מהם היה כדאי לכפר כמו שביארנו לעיל

ובזה יש לפרש הקינה שהיה דוד מקונן על שאול ויהונתן בנו (בשמואל ב' ב) הצבי ישראל על במותוך חלל איך נפלו גבורים. ויש לפרש הכוונה בזה הצבי ישראל אמר על שאול המלך שהיה צביונן ותפארתן של ישראל ואמר הצבי ישראל על במותיך חלל לרוב גובה גדולתך וחסידותך חלל נפלת בעון הדור לכפר שאתה לבדך כדאי הוא לכפר על עונם, אבל איך נפלו הגבורים שמתו גם בניו הצדיקים. ועתה אחי מה נאמר ומה נצטדק במיתת שני הצדיקים האלה, האלהים מצא את עון הדור ופרע לנזק הקדש מעדיות שופרי דשופרי ונשארנו יתמי דיתמי ואנו אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים אם נשוב אליו באמת ובתמים, ואנחנו מגואלים בעונות ופשעים והדור דור פרוץ. הושיעה ה' כי פסו אמונים מבני אדם יש לנו לפרש הפסוק הזה לפי מה דאיתא במדרש כשאין צדיק בתחתונים ובלי צדיק אי אפשר לעולם להתקיים אז בהכרח כביכול הקב"ה משרה שכינתו בעולם, להיות צדיק יסוד עולם והוא ב"ה הוא צדיקו של עולם, אכן כשפסקו אנשי אמנה אי אפשר שישרה הקב"ה שכינתו בינינו כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (בתהלים י"ב כ' וג') הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם שוא ידברו איש את רעהו שפת חלקות בלב ולב ידברו. והכוונה בזה הושיעה ה' כי גמר חסיד ואין צדיק בתחתונים להגין על הדור, אך עדיין יש לומר אדרבה ואז ישרה הקב"ה שכינתו בינינו, לזה אמר כי פסו אמונים מב"א ושוא ידברו איש את רעהו, ואיך אפשר שהקב"ה משרה שכינתו בינינו, ומה מענה נמצא אנחנו בדור הזה אשר איש את רעהו שוא ידברו ובקרבו ישים ארבו להכות רעהו בסתר וכל הארבע כתות שאינם מקבלים פני השכינה בעוה"ר שכיחים מאוד, בפרט כת מספרי לשון הרע ומחרחרי ריב ומדון ומלשינים בדברי עלילות, לכן בדור יתום הזה יותר יש לקונן ולבכות על מיתת צדיקים, כי בעונינו גרמנו מיתת צדיקים באשר שכל זמן שהצדיק חי הקב"ה משרה שכינתו באוהל של צדיק, ואין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות, של הלכה היכל ה' המה והצדיק גורם שהקב"ה משרה שכינתו בעוה"ז, ובעון הדור אם מעשיהם ורוב פשעיהם גורם סילוק השכינה, אז הקב"ה נוטל גם הצדיק מהעולם אשר היה מושך השרת השכינה, ובעבור זה אמרו חז"ל, שגדולה סילוקן של צדיקים כחרבן בית המקדש, כי עיקר הצרה והאבילות של חורבן ב"ה לא היה בשביל הבית עצמו שהיה עצים ואבנים, רק עיקר הצרה היה כיון שנחרב הבית סילק הקב"ה השרת שכינתו מעולם התחתון כמו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגם זה הוא הכאב והצער במיתת צדיקים שע"י מיתתם נסתלקה השכינה מעוה"ז מפני עונות הדור

ובזה יש עוד דרך לפרש הפסוק הנ"ל הושיעה ה' כי גמר חסיד שמתו צדיקים שבדור והגורם לזה כי פסו אמונים מב"א ואין הקב"ה רוצה לשכון בתוכינו ובעו"ה בזמנינו פסו אמונים וכל המו"מ מלא זיוף עושים עול ליהודים ולאינם יהודים במדה ובמשקל ובמשורה והסגת גבול וחילול השם כל זה גורם סילוק השכינה כמו שאמר הנביא (מלאכי ג' ז') שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות ואם נתעוררים בתשובה בשעת