אהבת ציון טו

ופשיטא שאין זה רק מצות אנשים מלומדה ועוד מאי ותהי יראתם, הלא אין כאן יראה. וביותר יש לתת לב למה. שאמר לכן הנני יוסיף להפליא וגו' ואבדה חכמת חכמיו. הנה לשון לכן שאמר משמע שהוא תשלום גמול לפי מעשיהם מדה כנגד מדה ולכאורה אין זה מדה כנגד מדה. ועוד אמרו הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם מתחלה אמר על קיום מצות עשה בלי כוונה ועתה מזכיר שהמה עושים עבירות בסתר. ועוד מה זה שאמר הפככם מה הוא הכוונה בהיפך הזה. ומתחלה הזכיר שם אדני ולבסוף שם הוי"ה ב"ה. ואמנם דבר זה נקל ביאורו תיכף בתחלת העיון דמתחלה קובל הכתוב על מצות עשה שעושים שלא לשמה ובלי כוונה הראויה רק מצות אנשים מלומדה. והנה לכאורה אין להענישו יותר מהמבטל המצוה לגמרי, ובמס' מנחות (דף מ"א ע"א) שחל רב קטינא למלאכה ענשיתו אעשה והשיבו המלאך אין בעידן ריתחא ענשינן ולכן פתח ויאמר אדני דהיינו רומז על מדת הדין כידוע לומר שבשעה שמה"ד שולטת אז המה נענשים על ביטול מצות עשה ונענשים ג"כ על ביטול הכוונה, והנה לא נתנה תורה למלאכי השרת ולפעמים אף לצדיק גמור תבוא איזה מחשבה באמצע התפלה המבטלת כוונתו. אמנם ההפרש בין צדיק לרשע כי הצדיק מתחלת עמידתו להתפלל הוא עומד באימה וביראה ברתת ובזיע ויודע לפני מי הוא עומד ומדבר לפני המלך מלכו של עולם ומתחיל עכ"פ להתפלל בכוונה ודעתו למעבד כל טצדקאי להוציא מחשבת חוץ מלבו ואם אח"כ באמצע תפלתו היצה"ר אשר יושב כזבוב על מפתחי לבו מבלבל כוונתו בקצת התפלה אנוס הוא ורחמנא פטריה. ועכ"פ תחלת עמידתו היא להתפלל בכוונה. ועוד שמבואר בש"ע שכל מי שאינו יכול לכוין בכל התפלה יכוין עכ"פ באבות שהוא התחלה אבל הרשעים תיכף בעמדם לתפלת מתחלה המה מלאים מחשבות פיגול וכל מיני מו"מ ומיני ערמומיות וגזל ועריות הכל מעלה על מחשבתו קודם שמתחיל התפלה ומתוך שחוק וקלות ראש מתחיל להתפלל וזורק דבריו מפיו ובלא לב ידבר, זה ודאי עון פלילי ומזיד גמור הוא וזה שאמר הכתוב יען כי נגש העם הזה ומצינו הגשה לתפלה ותיכף בגשתו להתפלל תיכף בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ונקוד הרי"ש של רחק בחיר"ק ולא אמר ולבו רחק בקמ"ץ שאז היה משמע שהלב רחוק הוא מעצמו אבל רחק בחיר"ק פירושו שהוא בזדונו ריחק במזיד לבו ממני לא מחמת אונס, ויש בזה רמז מה שאמרו כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו דהיינו שאם התחיל תפלתו בקודש היינו בכוונה ואח"כ מחמת אונס נתבלבלה מחשבתו בברכות אמצעיות ונפסלה תפלתו בקודש אז הקדש מקבלו וכל שאין פסולו בקודש שתיכף בהתחלת התפלה לא היה לבו אל הקודש אין הקודש מקבלו, ואח"כ אמר הכתוב ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה הנה נחלקו בגמ' בשלהי מס' יומא ארז"ל גדולה התשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך האי עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול איני והאמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. ולכאורה יש לדקדק מנ"ל לריש לקיש דזדונות נעשין כזכיות ואי משים דכתיב חיה יחיה הלא כתיב ועשה משפט וצדקה ואימא דעל משפט וצדקה קאי האי חיה יחיה וא"ת צריכא למימר וקרא למה לי פשיטא שעל משפט וצדקה הוא יחיה יש לומר דלא קאי על משפט וצדקה שיעשה אחר התשובה דהא כתיב ועשה משפט וכו' ולא כתיב ויעשה וכיון דכתיב ועשה לשון עבר שכבר עשה משפט וצדקה קודם התשובה. והנה מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שאין הקב"ה חפץ בקילוסו של רשע וכן מבואר בספרי המוסר שכל המצוה שרשע עושה בעודו ברשעו חוטפים הקליפות ובו רמזו במה שנאמר כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו דרומז על מלחמת יצה"ר שכאשר יגבר האדם עליו ע"י תשובה ושבית שביו דהיינו הזכיות שלך שהיו עד עתה כשבוים בידו, ואין להאריך להביא, מדברי ספרי מוסר מה שמתורת משה למדנו רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהל' תשובה הלכה ז' כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה האיש הזה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם צועק ואינו נענה שנאמר גם כי תרבו תפלה אינני שומע ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר כי בקש זאת מידכם רמוס, חצרי מי גם בכם ויסגור דלתים וכו' והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה ועושה מצות ומקבלים אותם בנחת ובשמחה שנאמר כי כבר רצה אלהים את מעשיך ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות עכ"ל הרמב"ם ז"ל, והנה אין לך חיך מתוק מזה המלהיב להבת אש תוקד לשוב בתשובה בראותו ההפרש בין זמנו אחר התשובה ובין זמנו קודם התשובה כיתרון אור מן החושך) ועכ"פ יצא לנו מפורש מדבריו שכל המצות שהרשע עושה חוטפין וטורפין אותו בפניו וא"כ שפיר אמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה דהיינו עתה ששב בתשובה אז ועשה למפרע משפט וצדקה שעד עתה לא יצא משפטו לאור וצדקתו לא נחשב לצדקה ועתה אחר התשובה נאמר בו ושבית שביו ויוצא צדקתו לאור ועליהם חיה יחיה ואכתי מנ"ל שזדונות ממש נעשות לו כזכויות

ונראה משום דהאי מינתח שכתבו ספרי המוסר שכל מצוה שהרשע עושה נופלים בעמקי הקליפה וסמכנום מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שטורפין המצות בפניו, לכאורה יפלא והלא מצינו מאמר חז"ל להיפך שאמרו אין עבירה מכבה מצוה ואמרו (במס' סנהדרין דף ק"ב ע"ב) אחאב שקול היה דהיינו מחצה זכיות שהיה מהנה ת"ח וכיון שטורפין המצות מאין יחשב שקול. ונראה להכריע מסברא שיש שני מיני מצות, יש מצוה שאדם עושה בכוונה לקיים מצות בוראו לא לשום פניה אחרת ומצוה כזו לא תכבה עבירה ושכר מצוה מצוה ואפילו רשע גמור שעושה כמה עבירות בזדון לבו, ויש מצוה אחת שמחזיק בה לשום מצוה הרי היא מצוה בידו, אבל יש מצות אנשים מלומדה שעושה רק לשם איזה פניה או מחמת בושה או שבאה מצוה לידו שלא במתכוין שלגבי הצדיק למצוה יחשב אבל לגבי רשע מצות כאלה טורפין אותן בפניו. וזה נ"ל להוכיח מהפסוק (תהלים נ' ט"ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך, שהוא רק עלי פיך בלא כוונת הלב

ובזה יש לתרץ קושית התוס' (במס', פסחים דף נ' ע"ב בד"ה וכאן) דרמו דברי חז"ל אהדדי מה שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה ומצינו להיפוך כל, העוסק בתורה שלא לשמה נוח, לו שלא, נברא, ולדידן ניחא דברשע אם עוסק שלא לשמה נוח לו שלא נברא ואין להאריך בזה, ומעתה מתורץ מה שהקשיתי על ריש לקיש דשפיר מוכח מהך קרא דזדונות נעשות לו כזכיות דאפי' אם תימא דעליהם חיה יחיה קאי על משפט וצדקה שעשה בעודו ברשעו, קשה וכי עד עתה לא חיה עליהם והלא אין עבירה מכבה מצוה וצריך לומר דמיירי במשפט וצדקה שעשה דרך מצות אנשים מלומדה שלא לכוונת מצוה. והנה אם ניתן לב להבין החילוק שבין החוטא ועושה עבירה בשגגה לבין העושה עבירה בזדון לבו הנה המעשה שוה בזה כמו בזה שאם ח"ו בא על הערוה בשגגה הרי עשה המעשה כמו העושה בזדון ואין הפרש ביניהם במעשה רק במחשבה זה חושב לעשות עבירה במחשבתו וזה השוגג לא חישב מחשבת עבירה, ומעתה מי שדרכו לעשות ולקיים המצות דרך מקרה שלא לכוונת מצוה ממה נפשך או מן הראוי שלא יקבל שכר מצוה זו או שיקבל עונש גם על העבירות שעשה בשגגה דממה נפשך אם אתה הולך אחר המעשה הרי עבירה בידו במעשה שעשה ואם אתה דן על המחשבה והרי לא חישב לעשות רע אם כן גם אין מצוה בידו שהרי לא חישב לעשות מצוה לשמה ולפי זה אם בהאי קרא דבשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה וגו' היו העבירות נעשין רק כשגגות א"כ מאי בישרו הכתוב שחיה יחיה על משפט וצדקה אשר עשה בעודו ברשעו הלא יצא שכר מצוה בהפסד עבירה שאם יקבל שכר על אותן מצות שעשה בלי כוונה ועתה הולך אחר המעשה א"כ ענוש יענש על העבירות שנשארו שגגות בידו אלא ודאי שע"י תשובתו לא נשאר שום רושם מהעבירות כלל וזדונות נהפכו לזכיות

ובזה יש ליישב דברי הגמרא במס' קידושין (דף מ' ע"א) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו אמר ר' אסי אפי' חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ויש לדקדק מאי לשון צירוף שייך בזה לומר שמצרפו למעשה ולשון צירוף נופל על שני דברים המתאחדים זה לזה ובהתחברם נעשין לחפץ אחד וכאן הלא אין הכוונה כי אם לומר שהקב"ה נותן שכר על מחשבה טובה אף בלי מעשה ואינו מעניש על מחשבה רעה כשלא עשה הרעה אשר חישב לעשות וה"ל לומר שהקב"ה משלם שכר על מחשבה טובה ואינו מעניש על מחשבה רעה ומאי לשון צירוף דקאמר הגמ' אמנם לפי האמור מעשה שוגג אינו חלק ממעשה מזיד כי אם במחשבה שבמעשה מזיד חישב לעשות מה שעשה ובמעשה שוגג לא חישב לעשות מעשה זה, ומעתה יש מקום למידת הדין לדון אם, אחד חישב לעשות עבירה וע"י איזה מקרה נמנע להוציא מחשבתו אל הפועל ולא עשה העבירה ההיא ואח"כ נכשל באותה עבירה בשוגג בלי מחשבה הנה יש כאן מחשבה עם מעשה בהצטרפם יחד המחשבה עם המעשה ויהיה נדון להענישו על מעשה מזיד דהא יש באיש ההוא באותה עבירה, מעשה עם מחשבה. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו אינו מצרף כלל מחשבה למעשה כיון דבשעה שחישב לעבור עבירה לא נתקיימה מחשבתו וניצל מעשות רע ובשעה שעשה עבירה ההיא אז לא היה מחשבתו לעשות רע וזה הוא כוונת הגמרא שהמחשבה רעה אינו מצרפה למעשה שהקב"ה מפריד המחשבה מהמעשה וליכא עונש לא על המחשבה ולא על המעשה. אמנם, במחשבה טובה הוא להיפך שאם אדם חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה ואח"כ נזדמן לו על פי מקרה ועשה מצוה זו בלי מחשבה ובלי כוונה לעשות מצות זו אי הקב"ה ברוב רחמיו מצרף המחשבה עם המעשה ויש לו שכר וגמול כאלו עשה המצוה כתקונה

ובזה יש לפרש מה דאיתא (במס' ר"ה דף י"ז ע"א) וב"ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד וכו' תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכן הוא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי, איכא רוב עונות מיחשב בהדייהו ע"ש, ולכאורה יש לדקדק מה זה דקאמר מעביר