אהבת ציון יג

שמה שמבטיח הקב"ה במדת חסדו אפילו קלקל המובטח דרכיו ונתלכלך בחטא אפ"ה זהו מדתו של הקב"ה מדת ואמת לאמת דבריו ומדה טובה אינה חוזרת

ובזה נלענ"ד המשך הפסוקים בפ' שמות ויאמר משה אל האלהים, מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם וגו' ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר האלהים אל משה אהיה וגו' זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור

הנה שליחות משה בשליחות הזה היה לשני דברים, א' ששלחו הקב"ה לפרעה מלך מצרים להכותו בעשר מכות ולהראות ידו הגדולה במכות נפלאות במופתים גדולים, ושליחות הזה היה מתנבא להרע לפרעה, עוד שנית היה משה בשליחות הזה שליח לבני ישראל להוציאם מעוני מצרים ולהביאם אל ארץ חמדה וטובה וזהו היה לטובה להטיב עם בני ישראל, והנה זה דרכו של הקב"ה שעל הרעה הוא חוזר ומתנחם בחסדו הגדול ועל הטובה אף שמן הסתם אינו, חוזר מ"מ לפעמים ע"י שגורם החטא חוזר וכמו שמצינו ביעקב שנתיירא שמא יגרום החטא אף שהבטיחו הקב"ה לטובה. והנה הרב יפה תואר פרשה הנ"ל מביא בשם הר"ן חסדאי שכתב בספר אור ה' שמה שהקב"ה אומר ע"י הנביא לאות על אמיתת הנביא אף שהוא לרעה אינו חוזר והביא ראיה ממשה רבינו ומאליה הנביא משה רבינו גזר ואמר אם כמות כל אדם ימותון וכו' ושמא ברגע זו יהרהרו בתשובה ויחזור בו הקב"ה אלא כיון שזה הוא אות על אמיתת שליחות משה רבינו שהרי סיים מאמרו שאם כמות כל אדם ימותון לא ה' שלחני לכך ליתא בחזרה, וכן אליה, הנביא אמר אם איש האלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך ע"ש, שהאריך

ומעתה י"ל פירוש פסוקים הללו שמשה נתיירא בשתי שליחות הללו לא מבעיא בשליחותו לפרעה נתיירא כדרך שנתיירא יונה הנביא בשליחותו לנינוה כי זה מדתו של הקב"ה לחזור בו מהרעה אשר ייעד, וגם בשליחותו לישראל אף שהוא לטובה מ"מ ישראל היה עובדים ע"ז במצרים כמבואר בנבואת יחזקאל וכבר קטרגה מדת הדין עליהם בשעת קריעת ים סוף הללו עובדי ע"ז וכו' והיה מתיירא משה שמא יגרום החטא

וזהו טענת משה רבינו בשלמא אם הייתי אני זה זמן רב בכמה שליחות לנבואה והייתי נותן שליחות הזה לאות נבואותי האחרים הקודמים זה ודאי אפי' לרעה אי אפשר בחזרה כדברי הר"ן חסדאי הנ"ל וא"כ בשליחות לפרעה בודאי היה חושש משה שיחזור הקב"ה מהרעה אלא אף גם בשליחותו לישראל שהוא לטובה גם כן טען ואמר וכי אוציא את בני ישראל ממצרים אפילו בשליחות הזה השני שהוא לטובה גם כן אינני בטוח בשליחותי כי מה זכות יש לבני ישראל שאוציאם ממצרים הלא הם שטופים בתועבות מצרים ושמא יגרום החטא ולא תתקיים השליחות ונמצאתי מוחזק בעיניהם לנביא שקר, והשיבו הקב"ה שתי, תשובות על שתי טענותיו מה שאתה מתיירא בשליחותך לישראל שהוא לטובה פן יגרום החטא על זה אמר לו הקב"ה כי אנכי שלחתיך והשיבו דברי הרמב"ם כיון שאתה שליח להגיד בשורה טובה זו בשליחות שלי שוב אפי' על תנאי אינו חוזר וא"כ מדה טובה של ישראל בודאי אינו חוזר, אף גם זאת בשליחות לפרעה ג"כ אל תתיירא מהחזרה אף, שהוא לרעה לפי שזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה ולפי' פשוטו של מקרא הדבר תמוה איך שייך ליתן אות מהמאוחר להמוקדם הלא יציאת מצרים הוא קודם שיעבדו את האלהים על ההר הזה ואיך יהיה עבודת העם על ההר אות ליציאת מצרים, ורש"י ז"ל מיישב זה ופי' כוונת הקרא להיפוך ששליחות הזה שתצליח בה עכשיו הוא אות על הבטחה אחרת שתקבלו התורה ואם כן הוא כוונת הקרא ג"כ יש לשאול מה ענין תשובה זו לשאלתו של משה רבינו ולפי דרכנו כך היה תשובת הקב"ה למשה מה שאתה מתיירא פן אחזור במה שאני שולח אותך להרע לפרעה שליחות זו אני עושה לך לאות על נבואה והבטחה, אחרת, שתעבדון את אלהים על ההר הזה וכיון שאני עושה שליחותך למצרים לאות על קבלת התורה בהר הזה שוב אי אפשר בחזרה אפי' הוא להרע למצרים ודייק באמרו בהוציאך את העם תעבדון וגו' ולא קאמר בצאתכם ממצרים תעבדון וגו' אלא בהוציאך דהיינו בעל כרחן של מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה על ידי מכות מצרים זהו האות על נבואת קבלת התורה וכיון שהוא אות לנבואה אחרת שוב ליתא בחזרה, כדברי הר"נ חסדאי הנ"ל

ועל זה באה שאלת משה רבינו ע"ה כיון שאמר לו הקב"ה כי אנכי שלחתיך דהיינו מה שיצא מפי הקב"ה לטובה ע"י שליח ליתא בחזרה והוא ב"ה מאמת את דבריו ואין החטא מעכב והיינו מדת ואמת שבשלש עשרה מדות כמו שכתבנו לעיל, והיינו אם ואמת הוא בכלל המספר י"ג מדות של רחמים אבל אם נימא כפשוטן של דברי רז"ל מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד א"כ אין ואמת בכלל מדות הרחמים ואין לנו כריתת ברית על דבר זה, וכבר בארנו שאם השמות הוי"ה ב"ה במספר הי"ג מדות אז ואמת אינו בכלל מדת הרחמים אבל אם שמות הוי"ה ב"ה שתיהן אינן בכלל המספר ע"כ ואמת בכלל מספר י"ג מדות שהמספר מצומצם מאד

וזה היה כוונת משה רבינו באמרו הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, כוונת הדברים שאמר משה רבינו בזה שכיון ששליחותי יהיה בשם אלהי אבותיהם אבל הם מצד עצמם אינן כדאי רק הבטחת האבות ואמרו לי מה שמו ובזה יובחן הדבר שאהיה מורשה לומר להם השם ככתבו וא"ש קריאתו ככתבו ושייך, בו ויעבור ששליח ציבור רשאי להזכירו בעברו לפני התיבה וא"כ ואמת אינו בכלל מספר הי"ג מדות וא"כ אין מקום לבטוח בהבטחת האבות כיון שהם מלוכלכים בחטא ואפילו מדה טובה חוזרת ובזה מדויק שאלת משה מה אומר אליהם שכבר ידע שמו של הקב"ה אלא ששאל מה אומר אם הוא נקרא כמו שהוא, נכתב, ועל זה בא תשובת הקב"ה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם ששם זה יש לך רשות לאמרו ככתבו. ואמר עוד כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וגו' שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור לעלם כתיב כמו שדרשו רז"ל להעלימו ואינו נקרא ככתבו וזה זכרי הודיעו קריאתו באדנות וכיון שאין רשאי לומר השם ככתיבתו ע"כ אין שמות הוי"ה ב"ה בכלל הי"ג וע"כ ואמת מן המנין והוא הבטחה שהקב"ה מאמת דבריו לטובה ואין חטא מעכב וא"כ יכול לבטוח בשליחותו לטובת ישראל שיצליח

ובזה נראה פירוש הדברים מה שאנו אומרים בפיוט אל מלך יושב עושה צדקות עם כל בשר ורוח לא כרעתם תגמול אל הורית לנו לומר שלש עשרה וזכור לנו היום ברית שלש עשרה, ולפי דרכנו ערך וסדר דברים האלה וכוונתם עושה צדקות עם הכל כפי הבטחתו שהיא רב חסד אך שמא יגרום החטא ולכן אמר לא כרעתם תגמול שלא יהיה ברעתם לעכב הטובות שהבטחתנו ואנו בטוחים ע"ז כי הורית לנו לומר שלש עשרה לומר דייקא שהורית לנו לומר בפה מלא י"ג מדות הללו וכמו שאמרו רז"ל מדכתיב ויעבור שהורה הקב"ה סדר תפלה שיתפלל הש"ץ וכיון שהורית לומר בפה ע"כ אין השמות מן המספר ועל כרחך ואמת משלים המספר לי"ג מדות הרחמים והוא מדת הרחמים שמאמת את דבריו לטובה ואף החטאים אינן מעכבים בדבר א"כ זכור לנו גם היום ברית שלש עשרה

והנה כל זה יתכן לפי דרכנו אבל לפי מה שדרש אילפא מתחלה ואמת ולבסוף, ורב חסד אין בואמת ממדת הרחמים כמו שהקשינו לעיל, ונלענ"ד לפי שמצינו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו שמשלם לו, גמולו הטוב בחיים כדי להאבידו מן העולם הבא ובצדיקים הוא בהיפוך מאחר לשלם גמולם הטוב ואדרבה תחלתן יסורים בעוה"ז על מיעוט עונות שבידם כדי שיקבלו שכרם משלם בעוה"ב, ומתחלה עולה בדעת הצדיק שהקב"ה מתנהג עמו במדת ואמת בלי ויתור אבל לבסוף בשעת מותו מראה להם שכרם ונפשם שביעה, ונראה להם כי למפרע מה שסבלו יסורים ועניות בעוה"ז היה כל זה ורב חסד להגדיל שכרם בעוה"ב כי טובה קורת רוח שעה אחת בעוה"ב מכל תענוגי עוה"ז שאין בהם ממש והכל רק תענוג מדומה לפי שעה הבל הוא אין בו ממש וכל זה מדת הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים כי ע"י היסורים שהקב"ה מייסרם המה מפשפשים כי אדם אין צדיק וגו', ומתקנים דרכיהם לגמרי והרי אותן יסורים היו לטובתם. ומעתה נגד הצדיקים נדרש הקרא למפרע מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד, ונגד הרשעים נדרש האי קרא כסדרו מתחלה ורב חסד ולבסוף ואמת, כי ידוע שהקב"ה מאריך רוחיה נגד הרשעים ומצפה לתשובת הרשעים וזה הוא ממדת החסד כי קבלת הרשעים בתשובה הוא מצד החסד כי מצד מדת הדין נפש החוטאת תמות והקב"ה ימינו פשוטה בחסדו הגדול לקבל שבים ולבסוף אם הרשעים עומדים במרדם ואינם שבים המה מהפכים מדת הרחמים למדת הדין הרי ואמת שמתנהג עמהם בלי ויתור ומקבלים עונשם בעוה"ב והטובה שכבר קיבלו בעוה"ז נחשב להם לשכר אותן מצות, שעשאו, ורמז לזה מה שאמרו חסד שעושים עם המתים נקרא חסד של אמת, כי החיים יודעים שימותו אלו צדיקים שבמיתתם נקראו חיים ויודעים שימותו וכל יום נגד עיניהם כאילו היום ימותו לקיים שוב יום אחד לפני מיתתך והמתים אינם יודעים מאומה אלו הרשעים שבחייהם קרוים מתים אינם יודעים שאינם נותנים לב לדעת סופם וכל ימיהם כחגים תוף וכנור ופועל ה' לא יביטו. כאשר פשתה המספחת ברחוב היהודים פה יושבים בבתי משתאות אנשים, ונשים וגם ערב רב במחולות ורקודים ולשמחה מה זו עושה ושחוק וקלות ראש של הכסילים מרגילין לערוה. והנה החסד שהקב"ה עושה עם המתים דהיינו הרשעים שבחייהם קרוים מתים ואינה יודעים מאומה להרהר בתשובה הוא חסד של אמת שאינו מצפה כביכול לתשלום גמול ממנו אבל הוא לרעתם והמה מהפכים מדת הרחמים למדת הדין כי משלם לשונאיו בעוה"ז להאבידו בעולם הבא ומחליפים עולם עומד בעולם עובר. אלא דלפי זה אם הרשע נשאר מת ולא שב כלל אין כאן ורב חסד נגדו ואדרבה הטובה שהיה לו בעוה"ז נעשה למדת הדין גמור להאבידו בעולם הבא וטוב כעס משחוק שיותר היה טוב לרשע אם היה הקב"ה כועס עליו בעולם הזה ויהיה לו זכות לעולם הבא משחוק שהשעה שוחקת לו בעולם הזה

ונראה לומר שרז"ל דרשו מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד והכלל בבעלי תשובה קאי כי ידוע שיש הפרש גדול בין שב מאהבה לשב