אהבת ציון יב

במעשה הטוב מבני אדם שנמצא בהם שתוף איזה כבוד או תועלת בשר ודם אוי לאותה בושה וראיתי בני עליה והמה מעטים. וע"ז אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ג כ') מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו דהיינו שיהיה שכרו למעלה מן השמים וזה בעושה לשמה כמו שמתרץ רבא בעושה לשמה עליו נאמר כי גדול מעל שמים חסדך, ואמר נקי כפים ובר לבב והיינו למצוות מעשיות בנקי כפים צריך בר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו כי בכל מעשי המצוה נושא נפשו למעלה כי זה הוא עליות הנפש והנשמה למעלה והמצות הם ככנפים שבהם פורחת הנשמה למעלה ע"י שם הגדול של מ"ב שמסוגל לעליות הנפש ונגד זה הוא ימי השובבי"ם המה ששה שבועות ובהם מ"ב יום לטהר הנפש מחלאת טומאת מצרים שהיה טומאת הנפש ולכן מסיים התפלה המיוסדת בשם הקדוש הזה שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות, שלהעלות הנפש צריך שיהיה הלב טהור וזך בלי שום מחשבה. ודבר זה הקב"ה בוחן לבבות יודע תעלומות לב

ונחזור למקרא מי יעלה בהר ה' וגו' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו, הם אמת כי ע"י כל המצות ולמוד התורה הוא נושא נפשו אבל יש אשר ישא לשוא שיש בעבודתו מעורבת שוא ופנית אהבת הכבוד ופניה אחרת וזה לא יעלה בהר ה' כי העושה שלא לשמה חסדו מגיע רק עד השמים, והנה העושה לשמה הוא ממש כפלים מעושה שלא לשמה שהרי בזה נאמר לאלף, דור ובזה נאמר לאלפים, ואלף הוא חצי מצומצם מאלפים, והנה יש לי חקירה אחת ויש מקום לספק אם האלף ואלפים הנאמר אם האדם הזה ג"כ נכלל בכלל האלף והאלפים דור, או אם נימא שאין האדם הזה בעצמו נחשב בכלל והאלף או האלפים הם חוץ מהאדם, ואם הדבר כן שאין האדם הזה נחשב בכלל האלף ואלפים א"כ, יש עוד אחד עודף ועם האדם בעצמו יש בזה אחד ואלף ובזה אלפים ואחד נמצא לפי זה העושה שלא לשמה יש בידו מעט יותר מחציה מעושה לשמה שהרי מחצית אלפים ואחד הוא אלף וחצי וכיון שיש לו אלף ואחד נמצא הוא מעט יותר מחציה. אך יש לפשוט ספק זה ולהכריע כפירוש הראשון שהאדם עצמו נכלל בחשבונות אלף ואלפים הללו שהרי רז"ל אמרו הובא בתוס' מס' סוטה (דף י"א ע"א בד"ה מרים) מדה טובה מרובה ממדת פורעניות על אחת חמש מאות שבמדת פורעניות אומר פוקד על רבעים ובמדה טובה לאלפים, ואם לאלפים הוא חוץ מהאדם א"כ עם האדם הוא אחד יותר וא"כ ממנ"פ אם על רבעים הוא עם האדם א"כ אינו אפי' אחד מחמש מאות ואם רבעים הוא חוץ האדם א"כ עם האדם הוא חמשה א"כ הוא יותר מחמש מאות אלא ודאי בכל חשבונות הללו האדם נכלל בחשבון הדורות. ולפ"ז מוסר גדול אמר התנא במה שאמר אין אדם מת וחצי תאוותו בידו דהנה היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ובעת שנפטר האדם מהעולם הזה מצפה לשוב לבית עולמו ותאוותו לקבל שכרו וטובתו האמיתית, ואמר התנא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו שאפי' על אותן מעט מצות שעשה אין בידו החצי ודוקא בעת מותו שכל ימי חייו היה בידו החצי ממש שאף שעשה שלא לשמה יש בידו החצי שעושה לשמה יש בכחו לאלפים, וזה כחו לאלף דור אבל בשעת מותו הוא נחסר מן המנין שהרי גם הוא היה אחד מאלף נמצא נשאר רק תתקצ"ט ובעושה לשמה נשאר אלף תתקצ"ט, צא וחשוב תתקצ"ט אינו חצי חלק מאלף תתקצ"ט נמצא שבשעת מותו אין בידו החצי ושפיר קאמר המדרש אין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו ודוק

ועתה נשוב להחקירה מהרב בעל עקרים אשר התחלנו בו דרוש הזה שהקב"ה ברוב חסדו מעניש לפי ערך העובר עבירה והעונש הוא זמני ולא, נצחי, ושכר מצות משלם לפי ערך הנעבד שכר נצחי. אמרתי לפרש בזה מאמר רז"ל במס' ר"ה (דף י"ז ע"ב) אילפי ואמרי ליה אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף רב חסד, היינו שבתחלה מתחיל העונש לשלם לרשע כדי רשעתו אך לפי ערך האמיתי ראוי להיות נצחי לעולמי עולמים בלי הפסק רק הקב"ה ברוב רחמיו מתנהג לבסוף ברוב חסד שיש קצבה להעונש וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וק"ל

ויען כי יש לי ספקות בדברי רז"ל במס' ר"ה הנ"ל אמרתי לבאר הדברים בעזרת החונן לאדם, דעת כפי מה שנלענ"ד בענין זה ובענין מספר י"ג מדות הרחמים אשר חלקו בו גדולי רבותינו הראשונים איך נמנה מספר הי"ג מדות דהנה קשה לי הרי מדות הללו כולהו מדות הרחמים נינהו ולפי דרשת רז"ל במדת ואמת אין בו לפנים משורת הדין מה ענין, מדה זו למדת הרחמים, ואם נאמר שבאמת אין אנו צריכים למנות ואמת בכלל השלש עשרה מדות לפי שנחלקו גדולי הראשונים יש מונין נוצר חסד לאלפים לשתי מדות ומונין ארך אפים מדה אחת ויש להיפך מונין ארך אפים לשתי מדות ונוצר חסד לאלפים למדה אחת, ואם אנחנו נלך בדרך הממוצע דרך פשרה לחשוב נוצר חסד לאלפים לשתי מדות וגם ארך אפים לשתי מדות א"כ אייתר לן מדה אחת. ובזה יכולין אנו לומר ורב חסד ואמת למדה אחת יחשב דהיינו לבסוף הוא רב חסד, אלא שאם יש מקום לומר ורב חסד ואמת יוחשב למדה אחת נסתרה קושית בגמ' ומאי רומיא דאילפא כתיב ורב חסד וכתיב ואמת למה לא נימא דרב חסד ואמת היינו שעושה חסד של אמת וכמו שדרשו חז"ל במאמרו של יעקב ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת שדרשו חסד של אמת שהחסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת לפי שאינו מצפה לתשלום גמול (ולקמן נאריך בזה ונביא מה שכתב מהר"ש יפה בספרו יפה תואר בזה) וכעת נחזור לראשונות שנוכל לומר שיש לנו שלש עשרה מדות רחמים אפי' אם נסכים לומר שואמת אינו מדת הרחמים ואדרבה אין העולם יכול לעמוד על עמדו ככוונת פשוטן של דברי אילפא שמתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד והיינו כשרואה שאין העולם מתקיים הוא רב חסד והיינו אם נמנה ארך אפים לשתי מדות וכן נוצר חסד לאלפים לשתי מדות. אמנם כל זה אם נמנה אחת משני שמות הוי"ה ב"ה למדה אחת וכדעת התוס' שם במס' ר"ה וק"ו אם נמנה ב' השמות הוי"ה ב"ה לשני מדות וכדעת הרא"ש שם שאז יש לנו חשבון מרווח, בשלש עשרה מדות אפי' אם נחשוב נוצר חסד לאלפים רק למדה אחת אין אנו צריכין להכניס מדת ואמת בכלל מדת הרחמים. אמנם ידוע שהאר"י ז"ל המציא מספר חדש שלא יוחשב שום שם משני שמות הוי"ה ב"ה בכלל המדות יש בחשבון מצומצם מאד וצריכין אנו לחשוב נוצר חסד לאלפים לשתי, מדות כמו כן ארך אפים לשתי מדות ואעפ"כ צריכין אנו לחשוב גם ואמת בכלל הי"ג מדות כי החשבון מצומצם מכל צד

ויען שבדברי רז"ל לא נמנה החשבון בפרטות ולכן הדרך פתוח לפניני להכריע מצד איזה רמז אשר ימצא בדברי רז"ל, ואומר אני שמוכח כדברי האר"י ז"ל שאם כדברי התוס' או הרא"ש אי אפשר לנו בשום אופן להזכיר שלש עשרה מדות כמדתן ממש בפה שהרי שם הוי"ה ב"ה אינו נקרא ככתבו ואיך, אמר ר' יוחנן שם במס' ר"ה ויעבור ה' על פניו ויקרא אלמלא מקרא כתוב אי, אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה, למשה סדר תפלה ואמר כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ועל זה יפול התמיה איך אפשר לשליח ציבור לעשות כסדר הזה והרי ההוגה השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב ואם יזכירנו בחילוף בשם אדני א"כ הרי הוא מורה על מדת הדין ולא על מדת הרחמים ועוד שאין הזכרון כסדר הזה ממש. ואפי' אם נימא אכתי יכול הדבר להתקיים בבית המקדש שהיה השם נקרא ככתבו מ"מ תינח בזמן שבית המקדש קיים אבל מה נעשה בזמן הגלות והרי רב יהודה אמר שם ברית כרותה לי"ג מדות וכו' ולא שייך כריתות ברית כי אם בדבר הקיים לעולם, ומזה מוכח שי"ג מדות הרחמים הם כדעת האר"י ז"ל ולא נכללו ב' שמות הויה ב"ה בכלל י"ג מדות

ובזה אפשר לפרש דברי ר' יוחנן שאמר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו ופשטן של דברים שאי אפשר לומר כביכול על הקב"ה שנתעטף כשליח ציבור אלמלא מקרא שאמר ויעבור כמו שפי' המהרש"א בחידושי אגדות ויעבור לשון העובר לפני התיבה, ולפי דרכינו הפירוש אלמלא מקרא כתוב ויעבור שש"ץ העובר לפני התיבה יאמר י"ג מדות אז היה ההוה אמינא שב' שמות הוי"ה ב"ה הם בכלל י"ג מדות או עכ"פ אחד מהם ואז אי אפשר לומר לי"ג מדות בפה כלל שהרי אינו נקרא ככתבו באמירה אבל לפי שכתב ויעבור והרשה לשליח ציבור לעבור לפני תיבה לעורר רחמים הללו ממילא שמעינן שאין השני שמות הוי"ה ב"ה מן מנין הי"ג מדות ויש לנו רשות לאומרם בציבור וק"ל

וכיון שהוכחנו, כדעת האר"י ז"ל שאין השמות הוי"ה ב"ה מן המנין ע"כ צריכין אנו למנות גם ואמת במספר י"ג מדות הרחמים הדרא הקושיא לדוכתה מה שייכות רחמים יש במדת ואמת, ואומר אני ששפיר הוא ממדת הרחמים ע"ד מה דכתיב בפרשת וארא וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' ופי' רש"י נאמן לאמת את דברי וכן במה שנאמר ושמי ה' לא נודעתי להם פי' רש"י ז"ל לא נכרתי במדת אמיתות שלי שהרי הבטחתי ולא קיימתי, נלמד מזה כשמבטיח ומקיים ומאמת דבריו נקרא שמו ה', והנה צריכין אנו לפרש וכי מה ס"ד שעלתה על דעתו של משה רבינו שאין הקב"ה מאמת ומקיים דבריו ח"ו עד שהוצרך הקב"ה להודיע לו דבר זה ונראה שעלתה על דעתו של משה שמא ח"ו אחר ההבטחה נתלכלכו ישראל בעבירה וגרם החטא לשנות ההבטחה וכדרך שנתיירא יעקב אבינו ע"ה כמו שפי' רש"י בפ' וישלח בפסוק קטנתי מכל החסדים ע"ש. הרי, שיש מקום לירא אפי' אחר ההבטחה שיגרום החטא לשנות ההבטחה אבל באמת מצינו מדה טובה אינה חוזרת ואפי' הבטיח על תנאי וק"ו כשמבטיח הקב"ה סתם, ומעתה אתי שפיר וזה הוא שהודיע הקב"ה דרכיו למשה אני ה' נאמן לאמת דברי אפילו אם ח"ו נתלכלכו אחר זה בעבירה, והנה מה שמצינו לפעמים להיפוך שאין הבטחה לצדיקים בעוה"ז לפי, שמתייראים שמא יגרום החטא כבר תירץ הרמב"ם שיש הפרש בין נביא שלוח להתנבאות לעם שזה אי אפשר להשתנות ועיין ביפה תואר בראשית פרשה נ"ג סימן ה' שהאריך בזה. ואפשר שזה כוונת רש"י בפרשת וארא ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים, כוונתו שקודם ששלחתיך אף שהבטחתי לאבות היה מקום להתיירא שמא יגרום החטא אבל עתה ששלחתיך בשליחות נבואה זו שוב בהכרח תתקיים הבטחה זו ואין מורא שיעכב החטא. ומעתה לפ"ז שפיר יש ואמת אשר בתליסר מכילין דרחמי היינו רחמים גמורים