אהבת ציון יא

ועונש ישולם לפי ערך מי שאליו תסוב העבודה כי בודאי אינו שוה שכר עובד ההדיוט לעובד שר גדול ולא שכר עובד השר לעובד המלך ובודאי יתרבה השכר לפי ערך חשיבות הנעבד ואף שבגוף העבודה יכול להיות שהעבודה שעובד עבד ההדיוט את אדונו היא עבודה היותר קשה מהעבודה שעובד עבד המלך את המלך עכ"ז השכר של עבד המלך רב מאד לפי ערך חשיבות הנעבד, וכיוצא בזה לענין העונש. ולפי זה אם הקב"ה היה מתנהג לפ' שורת הדין עכ"פ ראוי היה שישתוה הן לשכר והן לעונש ואם מתחשב לפי ערך העובד או העבודה וכן לעונש לפי ערך, העובר או לפ"ע העבירה אז בין השכר ובין העונש ראוי שלא להיות נצחי, ואם מתחשב לפי גודל מעלת מי שאליו תסוב העבודה א"כ בין השכר ובין העונש ראוי להיות נצחי. אבל הקב"ה ברוב חסדיו וברחמיו חילק בין הפרקים ולענין השכר משלם לפי גדולתו שכר נצחי ולענין העונש משלם לפי ערך האדם בעוה"ז. או אף בגיהנם עונש זמני כי מעוטים הם אשר חשבו חז"ל שאין להם חלק לעוה"ב והקב"ה חושב שכר המצוה לפ"ע הנעבד ועונש העבירות לפ"ע העובר. ובזה פירש שם בספר העקרים ( (מאמר רביעי פרק ל"ח) מאמר המשורר (תהלים ס"ב י"ג) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, הכוונה כי אחת דבר אלהים שהקב"ה כאשר ידבר משפט במדת אלהים, להביא עונש על הרשעים אחת דבר לפי המובן הראשון הוא רק דבר אחד דין גמור אבל שתים זו שמעתי (שמעתי הוא להבין תוכניות כוונתו) שמעתי שתים זו שיש כאן רחמים כלול בדין כי עוז לאלהים, לשלם עונש ובזה עצמו לך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא תשלם לו כערך המרי שמרו דברו יתברך מלך רב השליט ובערכו העונש גדול עד בלתי תכלית אבל אתה תשלם לאיש כמעשהו דהאדם גשמי ומעשיו גשמים כולם נפסדים כן העונש כלה ונפסד ואינו עונש נצחי

ובזה נראה לענ"ד מה דפליגי אמוראי (במס' ר"ה דף י"ז ע"א) לבית הלל דסבר ורב חסד מטה כלפי חסד ופליגי אמוראי חד אמר נושא וחד אמר כובש, וכדי להטעים דבר זה לקרבו אל השכל להרחיק הגשמי אשר נראה מפשוטן של דברים בלשון נושא וכובש יש לפרש כוונת האמוראים הנ"ל היינו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי שהקב"ה נושא עון היינו לעון קל לפי ערך האדם החוטא וכובש הזכות לפי ערך המלך הגדול שאליו תסוב העבודה, ולכן צריך להיות עיקר העבודה לשמה בלי שום פניה וחנף לבשר ודם כי אם עושה עבודת שמים בשביל אהבת בני אדם או לטובת עצמו שישבתוהו או לפניה אחרת א"כ בין אם יוחשב העבודה לפ"ע העבודה והעובד ובין אם יוחשב לפ"ע הנעבד הלא גם הנעבד אצלו הוא דבר כלה נפסד מפני, שעשה המצוה לטובת אדם או לטובת עצמו וא"כ ממנ"פ אין לו שכר נצחי

ובזה יש להבין מה שאמרו חז"ל איזה חסד של אמת חסד שעושין עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול, ולכאורה יש לדקדק הא בחסד שעושה עם המתים אינו של אמת שמצפה לתשלום גמול מאת הקב"ה. ולדברינו ניחא כי אמת היינו דבר קיימי שאינו כלה ונפסד וקושטא קאי וחותמו של הקב"ה אמת ולכן החסד שעושין, עם המתים נקרא חסד של אמת שאף שמצפה גמולו מהקב"ה הרי הקב"ה אמת ומתן שכרו אמת וקיים

ולפ"ז מה דמתרץ רבא קרא גדול עד שמים חסדך וקרא גדול מעל שמים חסדך כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה, דבר זה מדוקדק במדה האמתית שזה שעושה שלא לשמה ראוי להיות שכרו עד השמים, וזה שעושה לשמה ראוי להיות שכרו מעל השמים, לפי שידוע שמרכז הארץ שהוא תחתית שבתחתית למטה מגלגל הירח מתחילים הארבעה יסודות וכל הנמצא בכדור הארץ הוא משותף ומחובר מארבעה יסודות וכלם כלים ונפסדים ואפילו היסודות עצמם מקבלים שנוי והפסד משתנים קצתם אל קצתם אף גם הגלגלים בעצמם אשר נקראו שמים ואינם מקבלים שנוי והפסד כל כך והם קיימים ברצון הבורא יתברך אעפ"כ הם מקבלים הפסד ברצון הבורא כמו שאמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה ל"ד ד') ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר השמים, ולכן העושה שלא לשמה ראוי שכרו להיות כלה ונפסד מכל הצדדים לא נצחי כי אם זמני כפי ערך העובד והעבודה לא בערך מי שהעבודה תסוב לשמו שהרי לא, עשה לשמה ולכן שכרו עד השמים ביסודות ובמורכבים המקבלים הפסד אבל העושה לשמה הקב"ה בחסדו נותן שכרו בערך מי שהעבודה תסוב לשמו שהוא נצחי וקיים לעד ולכן גם שכרו במקום שאינו מקבל הפסד ושינוי וזה הוא שכרו מעל השמים היינו למעלה מהשמים שאין שם הפסד ושנוי והוא מדה כנגד מדה

פעל היוצא מתוך הדברים הוא כשהאדם עושה מצוה יהיה לבו תמים ויהיה מחשבתו שעושה מצוה זו רק לעבודת הבורא יתברך ולא יתערב בעשית המצוה שום מחשבת חוץ שעושה לשום פניה והנאה ואם יש בעשית המצוה הנאת הגוף מצד עצמותה וטבעה ראויה הוא לסקל במחשבתו כל הנאה ויהיה מחשבתו כי מצות לאו להנות נתנו ואינו עושה כי אם לעבוד את הבורא יתברך

ואולי רמז בזה במדרש רבה (פרשת בא אל פרעה) החודש הזה לכם ראש חדשים הה"ד יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, כי בפסוק הזה מתחיל עיקר התורה והמצות וזו מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל כמו שפירש רש"י בפסוק בראשית ברא אלהים שלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה, ולכן תיכף בציווי המצוה הראשונה הזהיר ויסד יסוד מוסד על כל עשיות המצות שיהיו במעשה ובמחשבה בתכלית השלימות ויהיה רק מסטרא דקדושה ושלא יהיה ליצה"ר, שום חלק בו ע"י מחשבה זרה כי העושה מצוה שלא לשמה ולשם פניה אחרת יש, להיצה"ר חלק באותו מצוה, ולכן אמר החדש הזה לכם לכם דייקא ובא המדרש ופירש הה"ד יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך שהמצוה שאתה עושה לא יהיה לזרים אתך שום חלק. ובעו"ה נהפוך הוא, יש שעושים המצות להתרוממות שישתבח בו מבני האדם ורובם בעוה"ר עושים בלי כוונה לעשות רצון הבורא יתברך רק מצות אנשים מלומדה ובכלם יש להיצה"ר חלק בו והעבירות נעשים ביד רמה בכל כחו של היצה"ר ואין להקדושה בשעת מעשה העבירה שום שייכות באדם ההוא, והנה בכל מצוה אדם בורא סניגור אחד מלמד זכות נקרא מלאך הקדוש ובכל עבירה בורא משחית לחבל וכשהקב"ה יושב על כסא הדין אז באים כל המצות שעשה האדם נאספו ובאים יחד כל מלאכי הקודש שברא במעשים הטובים ללמד סניגוריא, ועל זה נאמר לדעתי (איוב א' ו') ויהי היום ויבואו בני אלהים להתיצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם, ויש לדקדק אמרו בתוכם ומה היה חסר באמרו ויבא גם השטן או עכ"פ יאמר ויבוא גם השטן עמהם למה אמר בתוכם, יש לכוין בזה כי הצדיקים נקראו אלהים כמשה איש האלהים ובאלישע נאמר איש האלהים וכן באליהו גם הדיינים הב"ד נקראו אלהים כמו שנאמר והגישו אדוניו אל האלהים עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון האלהים וכן רבים, ובני אלהים הם המצות שעושים ונבראים ע"י זה סנגורים הם בני האלהים ובאו להתיצב על ה' לזכרון לפני ה' ויבא גם השטן בתוכם בתוכם דייקא שבתוך המצוה היה גם השטן כי היה לו חלק במצוה ההיא ע"י, איזה מחשבה זרה או ע"י פנייה לשם כבוד המדומה שעשה המצוה שלא לשמה, אבל העושה מצוה לשמה יש לו סנגורים ושכרו כפול. לכן ראוי הוא לאדם שישתדל לעשות המצות לא לשום פניה, ואפי' אם עושה המצוה כדי לקבל שכר המצוה או מיראת עונש ג"כ אינו מן המובחר והוא גרוע והוא בסוג עושה שלא לשמה כאשר חשבו חז"ל (במס' סוטה דף כ"ב ע"ב) שבעה פרושין ובתוכם חשיב פרוש מאהבה ופרוש מיראה, ומפרש רש"י שם פרוש מאהבה לאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות בוראו, פרוש מיראה מיראת עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש"י כאשר צוונו ה' אלהינו וסוף השכר לבא עכ"ל רש"י ז"ל, הרי דאפי' העושה מצוה מיראת עונש רוצה הגמרא שם לכלול אותו בכלל מה דתני במתני' שם מכות פרושין הם מבלי העולם ואף שמסיק שם אמרו אביי ורבא לתנא לא תתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר ר"י אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשניה בא לשמה עכ"פ אינו עולה בידו שכר המצוה כי אף לדברי ר"י אמר רב זה העושה המצוה שלא לשמה אינו חשוב כי אם נתיבה ודרך לבוא לקיום מצוה לשמה דע"י ההרגל שעושה שלא לשמה יגיע לעשות לשמה מצד הרגל שיהיה רגיל לעשות מצות, ועל זה קאמר שם במס' סוטה (דף ל"א ע"א) מה בין עושה מאהבה לעושה מיראה איכא בינייהו הא דתני רשב"א גדול העושה מאהבה מעושה מיראה שזה תלוי לו לאלף דור וזה תלוי לו לאלפים שנאמר שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור וכתיב ועושה חסד לאלפים לאוהביו וכו' הרי כאן שסמוך אצל שומרי מצותיו דהיינו מיראה נאמר לאלף וכשסמוך לאוהביו נאמר לאלפים הרי ששכר העושה לשמה כפול מעושה שלא לשמה

ובזה אמרתי בדרוש שבת תשובה תק"כ לפ"ק שזה כוונו חז"ל במדרש קהלת אין אדם מת וחצי תאותו בידו (ויש ספרים שגרסי וחצי טובתו בידו), ויש לדקדק אם על תאות וטובת עוה"ז להרבות הון ועושר ולאכול מעדנים וללבוש מלבושי השרים ולבעול צורות נאות אשר בעוה"ר הם אבי אבות כל טומאת עוה"ז שזה חשקו ותאותו של האדם כל ימי הבלו של אדם א"כ איך אמר אין אדם מת, וחצי תאותו או טובתו בידו הלא לא ישא את כל מאומה בידו וערום יצא מבטן אמו וערום ישוב אל האדמה אשר לוקח משם. ומי יוכל להעיד על זה יותר מבני החבורה קדישא העוסקים בגמילות חסדים עם המתים המה רואים כל סתרי בני אדם המצאתם את כל מאומה ביד מי מהם כסף או זהב, ועוד איך שייך תאוה וטובה באותה שעה הלא אז ימאס האדם בכל עסקי עוה"ז ותחשך השמש ותפר האביונה ומתוק מר לחכו ואז יכיר כל פחיתות עסקי עוה"ז כי הכל הבל ועל אותה שעה נאמר ונהמת באחריתך. ולכן נראה דזה באמת מוסב על טובתו ותאותו באותה שעה אשר באותה שעה הוא מתאוה לקבל שכרו על מעשה טוב שעשה ואפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרמון ולכן אמרו רז"ל והנה טוב מאד זה המות. ועל זה אמר שאינו מת וחצי בידו בחשבון מדוקדק כחוט השערה ודוקא בשעת מותו ממש אבל כל ימי חייו יש חצי בידו בצמצום ועתה בשעת מותו יחסר אחד מאלף דהנה אף שכל אדם מישראל יש לו זכיות מעשיות מצות אבל בעוה"ר מיעוטא דמיעוטא אשר עושים מצוה מאהבה על צד המובחר ובעוה"ר רובם לא די שאינן מצד גדר האהבה אלא הם שדופות קדים ויש בהם סיגים פניות זרות שלא לשמה ושכיח הרבה