אהבת עולם רצד

מדת רחמנות כלל. ואדוננו דוד קיים הפסק הזה. כמ"ש ויהי רעב בימי דוד שלש שנים ויבקש דוד את פני ה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים נאמר שם והגבעונים לא מבני ישראל המה. ואמרו חז"ל שהיה דוד מפייס אותם בכל מיני פיוס ולא רצו להתפייס עד שיתנו להם שבעה בנים מבני שאול להוקע אותם. וכאשר ראה דוד את גודל אכזריות האנשים האלה גזר עליהם ואמר והגבעונים לא מבני ישראל המה אינם ראוים להדבק באומה זו ונתנם לחוטבי עצים ושואבי מים. נמצא שגם אצל אדוננו דוד הוחלט שמי שאין בו מדת רחמנות אינו מזרע ישראל. לכן כשמוע אדוננו דוד את גודל האכזריות והרשע של העשיר הזה. כי היה לו צאן ובקר לרוב ולא לקח מהמה כי אם הכבשה האחת שהיה אל העני שכנו. גזר אומר שהעשיר הזה אינו מזרעו של אברהם אבינו. וא"כ הוא בן נח. וידעת בני שבן נח נהרג על גזל. לכן אמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת

אבי ע"י דבריך הנעימים אני מבין שני כתובים הבאים כאחד בתורתנו הקדושה וז"ל ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש. והנה לי בהם שלש ספקות א' שהיה די שיאמר הכתוב אבל אשמים אנחנו על אחינו. ובלי ספק כל אדם יבין שכונתם הוא על אחינו יוסף. ואח"כ כל הכתוב אשר ראינו צרת נפשו וכו' עד סופו הוא אך למותר. הספק הב' שהנה באמת כאשר יראה חכם את איש א' מאוהביו יעשה דבר, והוא החכם למראה עיניו ישפוט. אשר אם יעשה אוהבו הדבר הזה מרה תהיה אחריתו. הנה חובה על החכם ההוא שימחה ביד אוהבו ושיזהרו לבלתי עשותו. אולם אם לא ישמע האיש בקול החכם. ויעשה את הדבר. והנה בוכה כי רע עליו המעשה. הנה עוד חובה על החכם שיאמר אל האיש הלא הזהרתיך לבלתי עשות הדבר הזה. וזה בכדי שישמע לעצתו מן היום והלאה. אבל אין צורך אל החכם לאמר הלא הזהרתיך לבלתי עשות הדבר הזה ואתה אעפ"כ עשית הנה מה שיאמר ואתה אעפ"כ עשית הוא שפת יתר כי הרי בוכה ומתחרט ובודאי עשה. ואין מן הראוי לחכם שיאריך בדברו ללא צורך. וכמו כן לא היה לראובן לאמר לאחיו רק הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד. אבל מ"ש ולא שמעתם הוא שפת יתר. הספק הג' מ"ש וגם דמו הנה נדרש אינו מובן שהול"ל והנה דמו נדרש. ורש"י ז"ל הרגיש בזה ואמר ז"ל אתין וגמין רבוין דמו וגם דם הזקן. וזה הוא דרך דרש. אולם לפי דבריך אבי יבוארו הכתובים כמין חומר. ונקדים מ"ש השל"ה בענין מכירת יוסף שהקשה מה זה היה לצדיקים שבטי יה שיעשו נבלה כזאת למכור את אחיהם ולא עוד אלא שרצונם להרגו כמ"ש ועתה לכו ונהרגהו ואמרו חז"ל ששסו בו את הכלבים. ותירץ הוא ז"ל אדרבא בעבור שהיו צדיקים לכן רצו להרגו. כמ"ש וסביביו נשערה מאד הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. כמו כן הצדיקים מדקדקים עם חבריהם כחוט השערה. והנה יוסף סיפר לשון הרע כמ"ש ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. והיה אצלם מן הראוי לשסות בו את הכלבים כמ"ש כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. נמצא שלא נתחרטו על גוף המעשה אשר עשו ליוסף כי היה בעיניהם כהיתר. והנה כאשר שם אותם יוסף במשמר. התנהגו עצמם כדרך הצדיקים לפשפש