אהבת עולם רצ

השופר של איל להזכיר הענין הגדול שיצחק היה אצלו כמו האיל. ובזה תבין מ"ש ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. והכתוב הזה אין מובן כלל. אמנם יאמר שאמר הכתוב ראה ההפרש וההבדל אשר בין אבינו אברהם ובינינו זרעו אחריו. שהנה אברהם אחרי עשותו דבר נפלא כזה לעקוד את יצחק בנו אהובו ויחידו. לא היה הדבר נחשב בעיניו לכלום. והתפלל ה' יראה. כאילו היה מסופק אם הדבר יהיה חשוב בעיני ה'. לא כן אנחנו אשר יאמר היום בהר ה' יראה. ר"ל אצלינו מוחלט הדבר שמעשה העקידה יראה תמיד בהר ה'. ובזה נשלם הדרוש השביעי: דרוש ח'

אבי אמרו חז"ל אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה מאי אחר. אחר שתפש הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל חזור בך. ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע. א"ל מי בראש א"ל בן ישי בראש א"ל אי הכי לא בעינא עכ"ל. וקשה מאד מה היה לו לירבעם שהיה עבד לשלמה בן דוד שלא רצה לילך אחרי דוד. גם קשה שהנה לכאורה יפלא על ירבעם ששמע קול אלהים חי מדבר אני ואתה ובן ישי למה שאל מי בראש הלא שמע בן ישי בסוף. אמנם אפשר שירבעם היה מסופק אם הקב"ה מדייק בלישני' לומר אני מקודם ואח"כ בן ישי. או אפשר שאין קפידא אצל הקב"ה מי בראש רק שאמר שהם שלשתם יטיילו יחד בג"ע אולם ירבעם היה רוצה דוקא לידע מי בראש לכן שאל. אבל קושיא לאלהינו מאחר שהשיב בן ישי בראש מדוע באמת לא היה מדייק בלישני' והול"ל אני ובן ישי ואתה

בני ידעת שהתשובה מאהבה מהפכת זדונות לזכיות. וזה אצלי הטעם על מ"ש חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כי בלי ספק לא יוכל הצדיק לעשות כ"כ מצות הרבה. כמו שיוכל הרשע לעשות עבירות. וכאשר הרשע שב מאהבה ומהפך את כל העבירות לזכיות הנה הוא גדול מן הצדיק. ואמרו ז"ל ירבעם חטא והחטיא את הרבים. ואמרו דוד בשתים וכו' ר"ל שלא היו כ"א ב' עבירות. וזאת היתה טענתו של ירבעם שאמר א"ה לא בעינא. ר"ל אם אני אעשה תשובה מי דוד ומי בן ישי אשר יבוא עד הלום כמוני היום אשר אהיה מהפך אלפים זדונות לזכיות. ולי נאה לישב בראש. הנה זאת דעתו של ירבעם. אמנם ה' הוא הצדיק כי אתה ידעת שזה שאמרו חז"ל שתשובה מהפכת זדונות לזכיות הוא רק בתשובה מאהבה. אבל תשובה מיראה מהפכת זדונות לשגגות. נמצא בתשו' מיראה הצדיק גמור עדיף מן הבעל תשובה. כי השוגג ג"כ לחטא יחשב. שהרי אמרה תורה הבא קרבן. ודע בני במה שאמרו חז"ל מאהבה ומיראה אין הכונה כמו שההמון סוברים שמיראה הוא מיראת עונש. לא כן בני אבל כל זמן שהעובד יש לו איזה יחול ותקוה לשום גמול על עבודתו הן בענין עשירות והן בענין בריאת גופו או בענין בניו וקרוביו ואפי' לאיזה כבוד ויקר. זה ג"כ נקרא מיראה. כמ"ש אל יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני רבי כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וכו' גדולה מזו אמר החסיד ח"ה בשער עבודת האלהים פ' ד' וז"ל והמדרגה השביעית אנשים התברר להם כל מה שהקדמנו זכרו אלא שהיתה כונתם בעבודתם לאלהים תוחלת הגמול בעוה"ב ולא ידעו אופני עבודת ה' לשמו לגדלו ולכבדו ולרוממו למה שיאות לו בלבד. ועליהם אז"ל אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו'. הרי אמר בפירוש