אהבת עולם רפג

שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח והיינו דא"ר אלעזר מ"ד עושה נפלאות גדולות לבדו וברוך שם כבודו לעולם אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו עכ"ל. ירצה כמ"ש חז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. והטעם שהאדם אינו יודע מה היא הטובה באמת ומה היא הרעה באמת. רק אל אלהים הוא היודע באמת כמ"ש אתם חשבתם עלי רעה והאלהים חשבה לטובה. ובזה פי' מהר"ש אוזידא מ"ש לה' הישועה על עמך ברכתיך סלה. ר"ל בעבור שלה' הישועה האמתית ולא לאדם. לכן מוטל על עמך ברכתיך סלה כלו' סלה לברך אותך. כי אפשר שהרעה תהיה לך לישועה. וז"ש רבי אלעזר עושה נפלאות גדולות לבדו ר"ל לפעמים שה' לבדו עושה נפלאות דהיינו ששולח על האדם רעה ועי"ז תהיה לו ישועה. כמו במשל השני בני אדם שישב לו קוץ לא' מהם כנ"ל. ולא היה יודע הנפלאות זולת הבורא לבדו. לכן מסיים ר' אלעזר ואמר וברוך שם כבודו לעולם שחייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כנ"ל. וזאת היתה כונת יוסף שהשיב אל אחיו כשנפלו לפניו ואמרו שא נא לפשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. וכה אמר אל תיראו כי התחת אלהים אני אתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה. והנה מ"ש התחת אלהים אני משמעותי' הוא שמאד הי' רוצה לעשות עמהם רעה אלא שאין ביכלתו. גם מ"ש חשבתם עלי רעה הם דברי קנתור. ולא כך היה ראוי ליוסף הצדיק להתנהג עם אחיו עת נופלם לפניו והתחננם אליו. אבל ראוי לו שיפייסם וידבר על לבם דברים טובים ונחומים. שמה שדיבר אתם קשות בעת ביאתם למצרים. בעת ההיא היה מתנכר עליהם עדיין. אמנם מיד כאשר נתודע אליהם דיבר על לבם דברים טובים. אולם לפי דברינו הנ"ל יאמר. שהנה יוסף אמר אל אחיו אל תיראו אמנם חשב שהמה מ"מ יהי' להם מורא כי מ"ש אל תיראו אמירה בעלמא היא. לכן אמר הנה אביא לכם ראיה חזקה שאל יעלה שום מורא על ראשיכם. שהנה אף גם לו ארצה לנקום מכם. הנה אני מלך ומלך במשפט יעמיד ארץ. ואין מן הראוי ממני לעשות עמכם רעה יותר ממה שעשיתם אתם עמדי. והנה רעה כזאת אשר תהיה רעה בהחלט לא אוכל לעשות עמכם. כי אתם חשבתם עלי רעה והאלהים חשבה לטובה. ומן הראוי שאעשה גם אנכי עמכם רעה אשר אח"כ תהי' טובה. וזהו אין בידי לעשותה. כי התחת אלהים אני. כי רק אלהים הוא היכולת בידו לעשות כן ולא אדם. וכן עשה הלל שאמרו עליו מעשה שהי' בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר אמר מובטח אני שאין זה בביתי. ויפלא מאד על עניו מפורסם כהלל שיתפאר עצמו לאמר שמובטח שלא תבוא עליו שום צרה. אבל הענין הוא שהלל היה רגיל לומר על כל צרה שהיתה באה עליו. גם זו לטובה. ולא היה צועק על צרה מעו'. אדרבא היה שמח ע"כ מה שבא עליו. כי האמין שהבו' הרחמן כמ"ש טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. עושה זאת לו לטובה. ולא היה די לו בזה שהוא היה רגיל לומר כן. אלא אף גם את בני ביתו הרגיל לומר תמיד גם זו לטובה. לכן כאשר שמע קול צווחה בעיר והיה משער שהצווחה היא על איזו צרה בעיר. אמר מובטח אני שאין זה בביתי. כי אילו היתה הצרה בביתי לא היה נשמע קול צווחה כמדובר. וכמעשה שהיה איש צדיק עני מאד דר בעיר א' והיה לו אשה ובנים. והיה מסתפק בלחם צר ומים לחץ. ובכל זאת לא מש מתוך אהלה של תורה. והיה תמיד שמח