אהבת עולם רעח

אין זה נסיון ראוי להפליגו. אבל למי שיראה בעין רואה. נמצא בו דבר אשר אין ביד כל אדם לעשותו. שהנה דע בני שעיקר חשיבות המצוה היא לפי רוב השמחה אשר בלב העושה אותה. כמו ששמעתי מ"ש ע"פ אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ר"ל שבעת אשר יעשה המצוה יהיה חי וזריז ושמח. ואמרו חז"ל ולא שימות בהם ר"ל שלא יעשה המצוה בעצלות ובעצבות כאילו מת. וכבר נאמר עבדו את ה' בשמחה. והשכל מחייב שראוי לעבוד את ה' בשמחה. ראה בני כמה מהזריזות והשמחה יהיה לאדם כאשר יבוא לידו עסק להרויח בו ממון. הנה כאיל ידלג שור ישים ההרים למישור והרכסים לבקעה. לא יאכל ולא ישתה לא יישן לא ישקוט ולא ינוח לא ישגיח על הטרחא העצומה והסכנות הגדולות בדרכים רחוקים ובאניה בלב ימים לא יעצרנו הגשם והשלג. לא ישמע לקול הרעם המרעיד ארץ ומלואה. לילה כיום יאיר לו כחשכה כאורה. אפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו מדעתו עד יעשה אשר זמם ויבצע אמרתו. ואם האדם עושה זה בעבור ממון שהוא חיי שעה. מה ראוי לו לעשות בעבור מצוה שהיא חיי עולם. אם בעבור דבר שאפשר הוא לרע לו כמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו. מה ראוי לו לעשות בעבור דבר שהוא בלי ספק לטוב לו. אם בעבור עונג מעט ועובר ושמחה בלתי שלימה כמ"ש אדם לעמל יולד.. מה ראוי לו לעשות בעבור נחת ועונג נצחי ורב מאד כמ"ש יפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. אם בעבור דבר שאינו שלו כי סוף יעזוב לאחרים חילו. מה ראוי לו לעשות בעבור דבר אשר יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו עוד כל ימי עולם. ועם כל זה עת תבוא מצוה ליד האדם. הנה בכבדות ינהג ויהיה כמו חולה ויהיה עצל. ותפול שינה על עיניו. והמעט מן הקור והגשם והרוח יעצרהו לשבת בית. והנה זה היה הנסיון של אברהם. כי לא די שעשה את אשר צוהו ה' אבל עשה בשמחה ובזריזות ובחשק נמרץ. ולא לחנם סיפרה התורה וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו. להורות הפלגת הזריזות מזקן בן מאה ושבע ושלשים שנה. ובאמת למדו חז"ל מזה זריזין מקדימין למצות. ואין דבר אשר יורה ויעיד על השמחה כמו הזריזות. וכמ"ש בתנחומא אברהם אברהם למה ב' פעמים לפי שהיה ממהר לשוחטו. והנה כל זה מורה על רוב שמחתו. וזהו עיקר גבורתו של אברהם. שבאמת אדם אחר ג"כ היה עושה את אשר צוהו ה'. אבל היה בוכה ומתעצב על מיתת בנו והיה מתעצל מאד

אבי דבריך הם טובים מאד וז"ש ועשית כאשר נדרת ר"ל שהנה הנודר איזה דבר. בלי ספק שהיה לו אז איזה חשק שידור הדבר הזה. אמנם עפ"י רוב יקרה שאח"כ תתקרר דעתו ויתחרט על מה שנדר. ואף אם אמנם יתן את מה שנדר אבל בעצלות בלי חשק הזה שהיה לו בעת שנדר. אולם אין דעת המקום נוחה מאיש כזה אלא צריך שיהיה לו בשעת מעשה החשק ההיא עצמו שהיה לו בעת שנדר. וז"ש מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת. ר"ל אמרה תורה ידעתי שמוצא שפתיך תשמור ותעשה את אשר נדרת אמנם אני שואל ממך ועשית בחשק הזה כאשר נדרת. וזה כונת הכתוב ג"כ שאמר איש כי ידור וכו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ר"ל איש כי ידור וכו' ידעתי שלא יחל דברו ויעשה את אשר נדר. אמנם אני מבקש ממנו שככל היוצא מפיו יעשה ר"ל שיעשה עם החשק הזה עצמו שהיה לו בעת שהנדר יצא מפיו. ובזה מתורץ דקדוק עצום.