אגודת אזוב מדברי צח

אפי' אם נשאת תצא משא"כ במים שאל"ס: אולם למהרי"ו א"א לומר כן עי' בב"ש (ס"ק ק"ב) ומה דשינה בלישני' הוא משום דמתני' דלעיל וברייתא לקמן לא אתי עלה מכח מעשה נסים ולגבי רבים נמי אין מעידין אבל במים שאל"ס דביחיד הוא דאסורה ולא ברבים מש"ה נקיט אשתו אסורה בלשון יחיד לשלול נשי רבים ואין זה סותר להאי דק"ע (סי' בע"ר) דהתם עכ"פ כבר יצאתה מחזקת א"א מדאורייתא ואין לומר דבמשאל"ס דליכא תקנה תני אסור' אבל לעיל במשנה דאיכא תקנה שיעידו שראוהו מת תני אין מעידין דוגמא לזה בריש עירובין וסוכה סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא דהא במשאל"ס נמי איכא תקנה שיעיד עניו מי שימצאנו מת ויכירנו בטביעת עין או בסימנים

ואילה"ק היכא בעי למיפשט לעיל מעובדא דב' ת"ח משום דמים כמלחמה דמי' והיינו משאל"ס [זולת להראב"ד כמש"ל אות ב'] ופרכי' נמי ותסברא מים שאל"ס אשתו אסורה והא כיון דהתם בב' ת"ח הוה עובדא לית ביה דין משאל"ס דודאי כל הצד קולא בשני נטבעים היינו משום דאיכא לדמויי לב' שהלכו בב' שבילין דבנשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע שניהם טהורין ובבת א' שניהם טמאים וה"נ דכוותה כיון דמשאל"ס דרבנן וי"ל שהפשטן והמקשן הוה פשיטא להו מלישנא דברייתא והתיר רבי נשותיהן דב' הנשים הותרו בב"א והשתא מאן דפשיט שפיר פשיט ומאן דמותיב שפיר מותיב דבבת א' אפי' בב' נטבעין שייך דין משאל"ס ואיכא למימר נמי דאמר בדדמי (וכי היכא שכתבו התוס' פסחים (דף י.) ד"ה בב"א שטמאין עכ"פ מדרבנן אע"ג דמה"ת ספק טומאה ברה"ר טהור בין בא' בין בב' בבת אחת ה"נ כיון דמשאל"ס אסורה מדרבנן בחד ה"ה בב' בבת אחת הוה דרבנן] ועי' שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רנ"ח) ובשות ב"י במה שמפלפל ע"ד המבי"ט בק"ע (סי' רי"ז) ובשו"ת ר' בצלאל אשכנזי בק"ע (סי' ר"נ) דמשמע מדבריהם דאפי' נטבעים רבים שייך דין משאל"ס דלא כמ"ש גם במהר"ם אלשקר (סי' כ"ה כ"ו) בנטבעו ל"א אנשים מיירי ועכ"ז החמיר וצ"ל דס"ל דלא דמי לב' שבילין דיש לדין על הא' בלבד מש"ה בב' בפ"ע מקילין אבל הכא בעי' לדין על שנים מנין להקל אפי' בנשאלו בפ"ע

ולפ"מ שתפסו במוחלט דאין להקל מכח דהוה נטבעים רבים מקום אתי ליישב הקו' שהבאתי לעיל (חות ב') דדלמא רבי שהתיר נשי הת"ח ס"ל כדהוה ס"ד דר"א ור"נ דצ"מ וגברא רבה אי איתא דסליק קלא אי"נ די"ל דטעמא דר"א ור"נ בס"ד הוה דסמכינן בזה ארובא שי"נ קול כיון דבלא"ה איכא רוב נטבעין למיתה ונא דמי לגוסס דרובא למיתה ולא אזלינן בתר רוב וכמש"ל (אות א') אבל הא ליכא למימר דלס"ד דר"א ור"נ הוה ס"נ דכולהו צ"מ וגברא רבה, יש להן קול דא"כ הוה פלוגתא במציאות וכיון דלס"ד דר"א ור"נ נמי מטעם רובא דצ"מ וגברא רבה שי"נ קול הוא דמתירין. י"ל לאידך גיסא דוקא בנטבע ת"ח א' יש מקום להקל ולומר עליו שהוא מהרוב שי"ל קול. אבל בב' ת"ח שנטבעו אין לומר דשניהם אי איתא דסלקי קלא אית להו כיון דאיכא מיעוט שאין להם קול וי"ל שאחד מהם הוא מהמיעוט איברא דלגבי כל חד וחד הו"מ לומר שהוא מהרוב שי"ל קול. אמנם כ"ז היכא שהיו דנין ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע אכן לשון והתיר רבי נשותיהן דמשמע דשניהם הותרו בבת א' ע"כ הוה פשיטא ליה דלאו מצד שיש קול לצ"מ וגברא רבה אתי עלה וא"כ שפיר פשיט ופריך עליה דהא הוה בכלל משאל"ס ודלא שייך בה טעמא דצ"מ וגברא רבה אם איתא דסליק קלא אי"ל

ד ודע דהא דקיי"ל במשאל"ס לא אסירא אלא מדרבנן ואם נישאת לא תצא כמבואר ביבמות (דף קכא:) היינו היכא דשהה עליו כדי שתצא נפשו והביט לכל סביביו דתו ליכא אלא חששא שמא הוליכוהו המים מתחת למקום שלא ראהו העד ומשם צף ויצא. אבל בנפל למשאל"ס ולא שהו עליו כשיעור שתצא נפשו אסורה מה"ת ואפי' להסוברי' דלא חסורה אלא מדרבנן כמו שהובא בשו"ת ברית אברהם מ"מ כ"ע מודו שאפי' נישאת תצא כמ"ש הריב"ש (סי' שע"ט) ובשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן (סי' קכ"ח) ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רנ"ח וח"ד סי' רע"ג). ובהכי ניחא מה שדקדקתי על ר"ג ור"ע ורבי שאמרו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת ושאין להם סוף אשתו אסורה דלמה הלכתא נקטו התירא דמים שיש להם סוף איסורא דשאין להם סוף הוא דהו"ל למינקט

ולכאורה אמרתי דהנה יש לדקדק עוד בשלמא לענין איסור מים שאין להם סוף שייך לשון שאמרו כיון דמדרבנן בעלמא הוא אמנם לענין התירא דמים שיש להם סוף היכא שייך שאמרו והא ע"כ מה"ת שרי' והנלע"ד עפמש"כ הטו"ז ביור"ד (סי' קי"ז סק"א) ובחו"מ (סי' ב') דדבר המפורש בתורה להתירא אין כח לחכמים לאסור: וכ"כ בפ"י פסחים (דף כ"ג) ד"ה אי הכי וב"מ (דף ע:) ע"ד תוס' ד"ה תשיך לא סגי ולפ"ז אם היה מפורש בתורה היתירא דאשה שנטבע בעלה במים לא הוו מצי חכמי' לאסור בנטבע במשאל"ס אמנם לפי"מ דאיתא בקידושין (דף יג:) דילפינן דמיתת הבעל מתרת מקראי לא רמיזא התירא דאשה שנטבע בעלה. איברא דחז"ל גילו לנו דאין לחלק בין מיתה למיתה ומיתה של טביעה נמי מתרת וכיון דלח נתפרש התירא דמיתה של טביעה בתורה יש כח לחכמים לאסור בנטבע במשאל"ס והיינו דקאמרי כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת רצ"ל דמשו' שחכז"ל אמרו דנטבע במים שיש להם סוף אשתו מותרת אבל בתורה לא נתפרש כן מש"ה שפיר מצי אמרי דמים שאל"ס אשתו אסורה

אמנם לפמש"ל בפשיטות א"ש דנקטו הכי כי היכא דלא תימא דכל היכא דנפל למים שאין להם סוף איסורא דרבנן בעלמא הוא דרביע עלה ואם נישאת לא תצא אפי' בדלא שהה עליו כדי שתצא נפשו שהרי כבר נפל עכ"פ למשאל"ס מש"ה השמיענו במתק שפתיהם התירא דמים שיש להם סוף ג"כ ודכי היכא דבמים שיש להם סוף בעי' שישהא כדי שתצא נפשו ואז אשתו מותרת הה"נ לגבי איסורא דרבנן דמים שחנ"ס בעי' דוקא שישהא בכדי שתצא נפשו דבלח"ה מה"ת חסורה. ואפי' נשאת תצא וכעין זה כתב הרדב"ז (ח"א סי' רנ"ח) דמים שחנ"ס הוה דכותה דמים שיש להם סוף

ועם האמור זכיתי להסביר דברי התוס' יבמות (דף קטו.) ד"ה והא מים שכתבו השתא ס"ד שראו הנשים שטבעו אבל לא ראוהו שהעלום המים ולכך אמרה בדדמי. והנה דבריהם הקדושים מרפסין אגרין שנראה שהק' להתוס' דהיכא מדמי מים למלחמה והא במלחמה י"ל שאומרת מת משום דמחי ליה בגירא או ברומחא ואמרה מת בדדמי אבל במים שראה שנטבע וה"ה אומר כן מה אית ביה דנימא דאומר בדדמי וליישב קו' זו באו בדבריהם אמאי דקאמר גמ' והא מים כמלחמה דמי וסיימו דלכך אמרה בדדמי. ואכתי קשה כיון דהפשטן לא אסיק אדעתי' דבאסקינהו קמן איירי וכמ"ש המהרש"א הדרה קו' דלסברת הפשטן היכא שייך במים בדדמי

והנה בספר קהלת יעקב לרבינו הגאון חו"ד זי"ע כתב דבמעיד שטבעה הספינה איכא בדדמי ודבהכי הוה עובדא דב' ת"ח אמנם דבריו הק' נכונים למה דגרסי' בגמ' וטבעה י"ל הספינה טבעה אבל התוס' שנקטו בדבריהם שראו הנשים שטבעו משמע דמפרשי לה את"ח וקשה מאי בדדמי איכא לסברת הפשטן

וראיתי במהרש"א שביאר בדבריהם ז"ל דלפי' ר"י היה אפשר לומר דהפשטן נמי הוה ידע שהעלום מן