אגודת אזוב מדברי פא

אמנם המשל"מ דחה דבר זה משום דהוה ספק בדאוריי' וע"י גלגול נעשה דרבנן והביא דברי המוהרי"ן לב (ח"ג סי' קי"ג) והש"ך בכללי ס"ס (אות יט) בשם הד"מ והפר"ח תמך ידיו דבכה"ג לא אמרי' ספק דרבנן לקולא. ועיין בס' באר יעקב שצידד להביא ראי' להסוברים דאפי' נעשה ספק דרבנן ע"י גלגול אזלי' בי' לקולא ובס' שעה"מ הל' מקואות בכללי ספקא דרבנן ובפרמ"ג יו"ד במ"ז (סי' פ"א ס"ק ה) דבלא נודע הספק בהיותו איסור דאורייתא עד שנתגלגל לדרבנן יש להקל בהפסד מרובה [וצ"ע מדבריו במ"ז (סי' ס"ו ס"ק ה) דהא לא נודע שיש דם בביצה זו קודם התערובות]

איברא שיש לי מקום עיון ע"ד המשל"מ שי"ל דוקא בנידון המוהרי"ן לב שנולד הספק הראשון בדאורייתא לא מהני מה שנתגלגל לדרבנן אע"ג שלא נודע בעת היותו איסור דאורייתא אבל בנידון המשל"מ שהספק שנולד אם הבהמה של ישראל או של כותי לא נולד לענין איסור כלל דלענין איסור גזלה לגבי אינש אחרינא מה לי אם בהמה זו של ישראל או של אחר לא מיבעי' למ"ד גזל אחר אסור מה"ת אלא אפי' למ"ד דמותר מה"ת מ"מ כיון דמדרבנן אסורה גזלתו ממילא לא נפקא לן מספיקא דידה מידי ונהי דנפ"מ לענין דין השבת אבדה גם לפירוק משא וטעינתה דנפ"מ לדאורייתא לדעת של מי הבהמה הזאת ונפ"מ נמי היכא שקידשו בעלי' אשה בבהמה זו או שהקדישוה בעלים מ"מ אין לומר שהספק נולד בדין תורה דהא הא תינח היכא שנקרו כבר הדברים ההם אבל כשלא נקרה שום אחד ממקריים הללו אין לומר שנפל הספק בבהמה זו אלא בדין ממון אם הבהמה חשיבה ממון ישראל או ממון כותי רק שכשילדה בכור נתגלגל לדאורייתא [ודכוותה נ"ל דאפי' נקרו בבהמה המקרים שכתבתי י"ל שעיקר הספק נולד בדין ממון ונתגלגל לדין המקרים ההם] וכל זמן שעומדת בגלגול הספיקא דאורייתא בעינן להחמיר אבל כשחוזר לבסוף ומתגלגל לדרבנן י"ל דכולהו רבוותא מודים בה דאזלי' להקל דמהיכי תיתי לא ניזול בתר השתא שנתגלגל לדרבנן ולא בתר מעיקרא שלא נולד בענין איסור כי אם בדין ממון ואזלת בתר שעתא מציעאי שנתגלגל לאיסור תורה ההיא שעתא לאו שעת לידת הספק ולאו שעת עמידת הספק הואי דאין זה דומה להא דספק א' בגוף וספק א' בתערובות שממנו נלמד דין נתגלגל מדאורייתא לדרבנן במוהרי"ן לב ומסתבר דעכ"פ בלא נודע הספיקא דאורייתא עד שנתגלגל לדרבנן גם למוהרי"ן לב והש"ך ופר"ח אפי' בלאו הפסד מרובה אזלינן להקל וי"ל שהמשל"מ ג"כ ראוי לו להיות מודה בזה אלא דבנידון של המשל"מ נודע הספק כשנתגלגל לדאורייתא היינו כשילדה הבכור ולא נתגלגל לדרבנן כי אם הבעלים בהטלת המום הביאוה לאיסור דרבנן

והנה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף מתחלת השחיטה עד סופה נעשית בעל מום כמ"ש רש"י בחולין (דף ל.) ד"ה מדמי פסח ותוס' ב"ק (דף עו.) ד"ה שחיטה. והנה התוס' שם על המום של סוף השחיטה למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף דאליבי' קיימא הסוגי' שם כמ"ש התוס' שם ד"ה ור"ש הא אמר] שפיר כתבו דמום דלאחר מיתה לא חשיב מום ואף שיש לדון על ראייתם ממתו תמימים יקברו. אבל על המום שמתחלת השחיטה עד סופה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף אין ליישב דחשיב מום שלאחר מיתה ואינו מתיר וצ"ל רק דאסור מדרבנן כיון שנעשה מום זה בידים כמש"כ התוס' שם ואף שכתבו שהוא דוחק היינו כדי ליישב קו' שם במה שיהי' אסור לפדות ע"י כן מדרבנן ויפטור מטעם שחיטה שאינה ראוי' אבל מ"מ ע"פ האמת ל"מ מום זה מדרבנן. ממילא הדרינן לדברי המשנה למלך דבנמכר בספק כיון דמהני מה שהבעלים הטילו בו מום בזה"ז. ה"נ דמום דתחלת השחיטה. עד סופה יש להועיל בספק מכירה

והנה לכאורה גם למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף נמי יש מקום לומר שנעשי' בע"מ בשחיטה משום דחתיכת העור בלבד הוה מום כמש"כ התוס' חולין (דף כח:) ד"ה אתא כי ממסמס. אמנם טעות הוא דודאי חתיכת העור לא הוה אלא מום עובר וממילא שפיר כתבו התוס' בחולין דאי אפשר לבדוק הסימנים בקדשים על ידי חתיכת העור הצואר דהוה מטיל מום בקדשים דאסור אפי' במום עובר עיין רמב"ם (פ"א ה"ח והי"א) מאיסורי מזבח אבל שיהי' ניתר לפדותו ע"פ מום זה לא מהני מום עובר ובעינן דוקא מום קבוע ובחתיכ' סימנים הוא דנעשה בע"מ קבוע ודוקא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נעשה בעל מום קודם התחלת דין שחיטה ולא למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והוה מום שלאחר מיתה כיון שהתחיל בשחיטתה ואין להשיב ע"ז דחיוב שוחט בחוץ היכא משכחת לה הא מתחלתה נעשי' בע"מ קבוע למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף ובבע"מ שאין ראוי לפנים אין חייבין משום שחוטי חוץ דשאני חיוב שחוטי חוץ דגזה"כ הוא דאע"ג שנעשה עתה בע"מ חייב עלי' כיון דמקודם הי' תם והי' ראוי לפנים. ותדע דהא אפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כבר נעשית בע"מ עובר משעת חתיכת העור וחייבין עלי' אע"ג דבשוחט בע"מ עובר פטור משום שחוטי חוץ. ואיסורא הוא דאיכא בבע"מ עובר

שוב נתתי אל לבי שדברינו לא העלו שום ארוכה דודאי מרן המשל"מ שפיר צידד להקל אחר שעשו בו בעלים מום שע"י המום יותר ע"י מומחה או ג' בני הכנסת משא"כ מצד המום שנעשה מתחלת השחיטה עד סופה אע"ג דחשיב מום מ"מ הרי נשחט בלא התרה. עי' רמב"ם (פ"ג ה"ד) מהל' בכורות ועדיין י"ל כיון דאיסור נשחט בלא התרה הוה רק מכח גזרה או קנסא ממילא בספק מכירה לכותי לא קניס וגזר ר"מ מכיון שהשחיטה הי' בשוגג וצ"ע בגטין (דף נ"ג נ"ד) בענין קנסו שוגג אטו מזיד והרמב"ם (פ"ב ה"ז) מהל' בכורות לא ביאר דין השוגג

אמנם כיון שכבר כתבנו דמצד איסור שחוטי חוץ לא מהני מה שנעשה בעל מום בשחיטה והתורה אוסרתה. ממילא בנ"ד אין הספק במילתא דרבנן כנידון המשל"מ כי אם במלתא דאורייתא איסור קדשים בחוץ ואין להקל כלל ועיין בתשובה הקודמת מש"כ לענין פטור מבכורה בספק שנולד במכירה מטעם הפקר במה דאסחי בעלים דעתם וסברי דנקנה לנכרי. ועיין בשו"ת שער אפרים (סי' ע"ט) מה שהאריך להצדיק דברי המ"ב דר"ל דמקילין בספק בכור משום שיטת הרמב"ם דבכור בח"ל דרבנן והוה ספקא דרבנן והביא ג"כ דעת הרמב"ם שהעכו"ם קונה בין בכסף בין במשיכה בכל אחד לבד אמנם מי זה יקל נגד כל המחברים דנקטו דספק בכור גם בח"ל הוה ספקא דאוריי' והעיקר כר"ת דבעינן משיכה דוקא ולהחמיר חוששין לשיטת רש"י להצריך גם כסף ובמשיכה הוא דהקילו הרמ"א והאחרונים בדיעבד נגד הב"ח והש"ך ולא בכסף לבד ע"כ ראוי להצריך הבשר והעור הנמצאים קבורה והכלים שאפשר להגעיל יש להגעילם ושאינם בני הגעלה יש להקל לאחר שהיית מעל"ע משנשתמש בהם ורגע אדבר אשר לא זכיתי לעמוד ע"ד המשל"מ שהבין במה שבא בשאלה שמינה שליח למכור הבהמה לנכרי ונתן לו פרוטה שהי' זה לקנין כסף או חליפין ודן ע"ז דלר"ת אין כותי קונה בכסף ואין מטבע קונה חפצים בחליפין וק"ל שהיכן נמצאים קנינים כאלה של כסף שהמוכר יתן כסף להקונה הבהמה והיכן נמצא קנין חליפין שבעל החפץ יתן עוד כסף או כלי להקונה כמו שהי' בנ"ד שבעל הבהמה נתן לשליח שימכור הבהמה עוד פרוטה שנאמר בזה שהי' נתינת הפרוטה לקנין כסף או חליפין שיתן השליח להקונה הא הקונה הו"ל ליתן לשליח

ולענ"ד שנתן לו פרוטה על שכר שליחותו שימכור הבהמה לאינו יהודי בכי היכא דלא ליהדר בי' עד אשר