אגודת אזוב מדברי עט

דכיון דאין הברכה יוצאה מפי' לבטלה לא חמירא כולי האי א"ש דנקטו חכמים על הטבילה דודאי נדה או זבה שאסורה ביום הז' משום שלא תבוא לידי ספק ולא נקטו שלא תבוא לידי ודאי ברכה לבטלה אפי' אחר שתיקנו לברך על הטבילה וניחא טפי ועיין פסחים (דף ז:) דלא חיישינן דלמא מיקלקלא תקיעה שחיטה ומילה שיברך עליהם לאחר עשייתן אלא עובר לעשייתן וטעמא כמו שכתבתי משום שאין הברכה יוצאה מפיו לבטלה ועי' באשר"י יומא פ' יוהכ"פ (סי' כד) שהביא דעת ר' עמרם שמברכין על טבילת ערב יוהכ"פ. והרא"ש ז"ל חלק עליו שאין טבילה זו אפי' יסוד ומנהג נביאים. והובא בטור או"ח (סי' תר"ו) ומבואר דלא חיישינן לחשש שמא יחזור ויטמא אחר הטבילה ותהי' ברכת הטבילה לבטלה והיינו מטעם שכתבתי

סימן לו איש אחד היו לו ב' עזים מעוברו' שלא בכרו ומכרם לא"י בעד ל"ב זהו' והא"י הי' חייב ממון להאיש ישראל המוכר מבלעדי דמי העזים ולוה עוד יו"ד ג"פ מן הישראל ובעדם קנה יי"ש לאיינקויף וכל הדמים היו זקופים על הקונה במלוה. והא"י הקונה לקח העזים לרשותו והלכו עם צאנו איזה שבועות וביכרו אצלו והאחת ילדה זכר אחר זה נתהוה איזה סיבה שהומתו כשבעים צאן של הא"י ע"י רוח סערה אז בא הא"י להאיש המוכר בהיות שהשעה דחוקה לו לשלם מה שחייב לו גם קשה עליו הטיפול במעט הצאן שנותר לו ע"כ יואיל נא לקחת על החוב שלו השני עזים עם הולדות בעד הל"ב זהובים כפי שנמכר לו והתרצה האיש לקחת אותם מן הא"י עתה בא לשאול אותי משפט הבכור זכר שנולד ברשות הא"י

ביו"ד סי' ש"ך סעיף ו') והקנין יהיה שיקבל פרוטה ויקנה לו המקום כו' שיקבל מעות וימשוך הבהמה כו' דאז משיכה קונה לו עם המעות ועיין ש"ך (ס"ק ח) דמשמע דאפי' דיעבד לא נפטר ע"י קנין א'. אמנם הט"ז (ס"ק ח) הביא תשובת הרמ"א (סי' פ"ז) דבדיעבד קיי"ל כר"ת דהעיקר תלי' במשיכה. והנה בס' בית לחם יהודא הביא בשם מוהר"ם מינץ דלא חשיב דיעבד אלא אחר שנשחט או שיש בו מום שנעשה ע"ד ישראל אבל כל זמן שלא נשחט והוא תם חשיב לכתחלה דשחוטי חוץ בכרת והיכא יכניס א"ע לכתחלה לידי ספק כרת אמנם מדברי האחרונים שדרכו במסלת הרמ"א ז"ל לחלק בין לכתחלה לדיעבד וגם מדברי הרמ"א ז"ל לא משמע לחלק בהכי אלא שדברי המוהר"ם מינץ נכונים בסברא. ולדעת הב"ח והש"ך גם בדיעבד אין להקל ומי יקל באיסור כרת.. ולשיטת הרמ"א והאחרונים שס"ל שאפי' תם שלא נשחט חשיב דיעבד ומקילין. צ"ל דבכור בזמן הזה דהוה שעת הדחק חשיב תמיד כדיעבד. וכעין מש"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' ק"י) וכעין מה שהבאתי שכתב בשו"ת חוט השני (סי' פ"ו) ועיין בזה בשו"ת נחלת שבעה (סי' כ"ט) ומש"כ הגאון אמונת שמואל (שם בסי' למ"ד) והוא בשו"ת אמונת שמואל (סי' מ"ה א') ומש"כ עוד הגאון נחלת שבעה (סי' למ"ד) ויש לי מקום עיון הנה מאחר שנאמר בבכור לשון המורה על בהמה שיש לה בעלים דבפרשת בא נאמר אשר יהיה לך. ובפרשת כי תשא וכל מקנך ובפרשת ראה בבקרך ובצאנך נראה לי דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה דכי היכא דאיסור קידוש זריעת כלאים אין נוהג בהפקר מדכתיב כרמך עי' כלאים (פ"ז מו) ובחמץ דכתיב לך ממעטינן של הפקר ונקטינן נמי דסגי בביטול משום דביטול מטעם הפקר ה"ה נמי לענין בכור בעינן שיהיה לבהמה בעלים ועיין ב"ק (דף יג:) דשור הפקר שהזיק פטור דלא הוה שור רעהו ושם (דף מד:) דבהמית שור הפקר את האדם פליגי ת"ק ור"י ולת"ק מכח ריבוי' הוא דמחייבינן לשור הפקר שהמית את האדם. אבל בנזקי ממון פטור עיין רמב"ם הל' נזקי ממון (פ"ח ה"ד ופ"י ה"ו) ושוב מצאתי שמפורש כן בתוספתא בכורו' (פ"ב) בהמת המדבר ובהמת הקדש ובהמת גר שמת ואין לו יורשים פטורה מן הבכורה וכפל בהמת המדבר ובהמת גר היינו להפקר אחר שנתעברה קודם שילדה עי' ב"ק (דף מד:) ותמהני הרבה שברמב"ם גם בטור ומחבר ביו"ד (סי' שכ) לא נמצא מדין הפקר שפוטר. ואמנם מכח הסברא ומהמבואר בתוספתא נראה דפטור ונהי דבתוספתא איתא בהמת ארנונא חייבת ואנן קיי"ל דפטורה כבר נתבאר זה בפסחים (דף ו.) ובתוס' שם. אבל בפטורה דהפקר לא מצאתי חולק על התוספתא בזה ועיין בס' דברי חיים חיו"ד סי' נ"ו בהערה. ועפ"ז צ"ע במש"כ האחרונים דבנמכר בקנין כסף או משיכה וחצר לבד לא נפקעה הקדושה מכח ספק בקנין הנכרי וק"ל דנהי נמי שהנכרי לא קנה עוד בקנין שהקנה לו מ"מ הישראל שסבר שכבר הקנה אותה להנכרי בקנין המועיל אסחי לדעתי' מיני' והי"ל כהפקר ותיפטר. לא מיבעי' היכא שמשעת הקנין עד אחר שילדה היתה ברשו' הנכרי לגמרי כמו בנ"ד אלא דאפי' בחזרה קודם שילדה לרשותו של ישראל צ"ע שהרי לא נתכוין הישראל לזכות בה בתר דאסחי לדעתי' מינה והיה סבור שהנכרי כבר זכה בה ע"פ קנינו דאע"ג שלא הועיל הקנין ע"פ הדין תפטר מטעם הפקר. ועיין תוס' ע"ז (דף עא.) סוף ד"ה ר"א שכתב שא"צ שיתן הנכרי מעו' כפי מה ששוה הראש וסגי בפרוטה אע"ג ששוה הרבה דאנן סהדי שהישראל גמר ומקני כדי להפטר מן הבכורה והביאם הב"י והש"ך (סי' ש"ך ס"ק ז) ואע"ג שהמקח מתבטל באונאת הדמים מהני מה שהישראל גמר ומקני לסלק נפשו לפוטרה. ה"נ י"ל בהקנה בקנין א' אע"ג שע"פ הדין אינו קונה מ"מ כיון שהישראל כדי לפיטרה מן הבכור' גמר ומקני לי' וסלוקי מסלק נפשי' והו"ל כהפקר עכ"פ ופטורה. וצ"ל משום דלא הוה כהפקר לכל העולם כי אם לזה האינו ישראל ועיין ב"ק (דף קטז.) אדעתא דארי' אפקרי' אדעתי' דכ"ע לא אפקרי' וכריתו' (דף כד) מקבל מתנה שלא רצה לקבלה דהרי הוא של בעלים. ובכה"ג אפי' לב"ש דריש פ"ו דפאה לא מהני הפקר היכא שלא הפקיר אלא לזה ועי' נדרים (דף מג.) במשנה וכל הסוגי' וכעת אין הזמן להאריך ולברר במה שיש להפליג דברינו מדברי התוס' בע"ז שכתבנו: אמנם בנ"ד שלוה מהמוכר יו"ד ג"פ וקנה מהם יי"ש לאיינקויף הרי זה בכלל נתן מקצת דמים ולא עייל ונפיק אזוזי דנהי שהיי"ש היה זולת דמי העזים ל"ב זהו' ולא נתן עליהם כלל. מ"מ כיון שהדרך של הקונים לקנו' עכ"פ יי"ש לאיינקויף הוה כאילו השוו על הדמים עם האיינקויף. ואע"ג שפעמי' כשפורעי' הכל תיקף קונה המוכר יי"ש ואין לומר דחשיב כאילו השוו בזה ביניהם על היי"ש והדמים דהא פעמים שאין הלוקח קונה היי"ש דמ"מ כשהקונה אינו פורע וקונה היי"ש הרי הוה קניית היי"ש כעין שכר על המתנת המעו' ומה לי דמים שבשביל גוף המכר ומה לי דמים שבשביל המתנת המעות של המכר או דהוה כהשוו על שניהם על היי"ש ועל הדמים ונתן הא' דהוה כנותן מקצת דמי המכר

סימן לז איש אחד היה לו בהמה מבכרת ומכרה לא"י וקיבל מקצת דמים ושום קנין אחר לא הי' רק מכח קנין ערבון והבהמה ילדה זכר. והאיש היה סבור שבקבלת העירבון כבר נפקעה קדושת הבכורה מהולד ושחטוהו ומכר הבשר ורובו ככולו נאכל. ועתה לשאול באו מה משפט העור ומעט הבשר הנמצאים עוד והכלי' שנתבשלו בהם בתוך מעל"ע וקודם מעל"ע משעת שנודע שקדוש' הבכורה אינה נפקעת כי אם בקנין כסף ומשיכה או העמדה בחצר הא"י כדאיתא ביור"ד (סי' ש"ך סעיף ו) ובאחרונים ומחברים בשו"ת

בחולין (דף כט:) אר"ש בן לקיש משום לוי סבא אינ' לשחיטה אלא בסוף ור"י אומר ישנה לשחיטה מתחלה עד סוף ועיין תוס' ד"ה אר"ל והרמב"ם (פ"ד משחיטה ה"יג ופ"א מפסולי המוקדשין הל' יח) פסק כר"י