אגודת אזוב מדברי עו

כו'. וצ"ע למה כתב מאני דקוני' ולא כ' סתם כלים ונ"ל דוקא מאני דקוני' כיון שאין להם תקנה בהגעלה דכלי חרס אין יוצא מידי דופיו משום הכי סמכינן להתיר כשניכר בו המאכל אבל בכלי ברזל שאפשר להכשירו בהגעלה לא סמכינן אפי' בניכר בו המאכל וחיישינן שמא הוסיף לתוך המאכל דבר איסור דכל כמה שאפשר לתקן לברר ההיתר בעי' לתקן ול"ד להא (דסי' קב ס"ג וס"ס קכב) דמה שאפשר להכשיר ל"מ דבר שיל"מ דמ"מ כיון שאפשר להכשירו טפי עדיף להכשירו וצויתי להגעיל הכלי

ולענין המאכל שבשלו בו קודם הגעלה התרתי. ובפרט שהרי הר"ב אומר כן בהג"ה (סעי' ט) שבמקום צורך יש להקל בדיעבד היכא דעבר ונשתמש בלא הגעל' באין המאכל ניכר בו או שנשתהה ריקם בבית הא"י

והנה מה ששינה המחבר וכתב קערות הי' נ"ל ג"כ שלא התיר רק בקערות שאין מבשלין בהם ולא נאסר כי אם ע"י עירוי וכ"ש: והנה כ"ז ששיורי המאכל ניכר בהם ליכא למיחש שהוסיפו לתיכו דבר איסור ע"י עירוי. דהא התתאה מיקר לי' כמו בכל חם לצונן וליכא חששא רק מחום כלי שני ומש"ה מותר אבל בקדרה שיש לחוש שהוסיף בחום כלי ראשון אסור

אמנם מלשון המרדכי פ' אין מעמידין (סי' תתל"ד) הובא בב"י וכשישראל נותן כו' בקדרה או בקערה כו' משמע שאין חילוק בין קערה לקדרה. ובאמת צ"ע שאין חוששין שמה עירה התבשיל לכלי אחר ובה השתמש באיסורים ואח"כ החזיר לתוכו המאכל הכשר. או שהוסיף א"י לתוך המאכל ואסרו ושפכו לתוך הקערה באופן שנאסרת ונראה שטעמם דל"ח להכי לפי שדוקא כשאין בכלי שום דבר אין לחשוב ס' שמא לא השתמש בו כלל משום דזה הוא דבר הרגיל שישתמש בו. אבל כשניכר בתוכו שיורי מאכל הכשר ליכא דבר הרגיל שיערה ממנו המאכל וישתמש בו דבר איסור או שיוסיף לתוך המאכל דבר איסור או שיחממנו בכלי איסור דאין זה רגיל. והו"ל תו ס"ס ספק לא נשתמש כלל וספק נשתמש בפגום ומותר. אכן מ"ש טעם דסתם כלי אינו ב"י משום ס"ס ספק אינו ב"י וספק פגום ק"ל דהא שם פגום חד הוא ולא הוה ס"ס כמ"ש התוס' כתובות (דף ט') ד"ה ואבע"א דשם אונס חד היא ומצאתי שכן הק' הכו"פ עי' בס' בית יצחק בשער הספיקות (סי' יז)

סימן לד מניקה שעברו עליה י"ח חודש משנולד הולד ושב בעלה מצבא המלחמה שהלכו בקרב אחר שהוגד עליו שמת במלחמה והנה במשך שנה תמימה שנשתהא בעלה לא חששה ליבדק עצמה כל עת היותה גלמודה מבעלה ונשאלתי אם טהורה היא לבעלה והנה מצד שלא שמה לבה ליבדק עצמה כל העת ההוא אין לחוש לענ"ד כיון שהיא מניקה בתוך כ"ד חודש ללידתה שהיא בחזקת מסולקת דמי'. אך מה שעלה ספק בלבי מכיון שבעלה ירד במלחמה ועתה שב לביתו בשלום שמא מחמת חימוד חדוה ראתה טפת דם כחרדל כי היכא דחשו חז"ל בתבעוה לינשא ונתפייסה אפי' במעוברת ומניקה במחזיר גרושתו וזקנה וקטנה. עי' שו"ת גבעת שאול (סי' ס"ה) משום דמחמת חימוד מחזקינן לה כרואה ודאית ולא מהני' לה אפי' בדיקה ה"נ מחמת חימוד חדוה שיצא בעלה מסכנת מות יש לחוש ולהחזיקה ברואה דם [וכ"כ מסתפק אני בהולכי מדברות ויורדי ימים וחולה שהגיע לשערי מות ונתרפא] ומסתברא לי שי"ל דמחמת רוב שמחה שיצא בעלה יש מסכנת מות לחיים עלולה לראות כמו שעלולה לראות מחמת חימוד דתבעוה לינשא גם במחזיר גרושתו ובזינתה ונתעברה ונתרצה לישאנה וה"נ חיישינן ומחזקינן לה לרואה דם אע"ג דקיימא בימי מניקתה

ויש להעיר בעובדא דאורי' החתי (בשמואל ב' יא) שחזר ממלחמת רבה ואמר לו המלך דוד ע"ה רד לביתך וחזר וא"ל הלוא מדרך אתה בא וגו' והא לפמש"כ היה צריך לפרוש הימנה עד שתשב ז' נקיים

איברא דעל גוף המעשה שהיה יש להעיר דהי"ל להצריכה ז"ל אע"ג שעתה זה התקדשה מטומאתה אמנם לפמ"ש הה"מ הובא בט"ז (סי' קצב ס"ק א) ניחא שי"ל שלא נגזרה עוד בימיהם [והט"ז הו"ל להרגיש שיש להקשות גם מעובדות הללו כמו שהקשו מתמר ורות]: ואולם התי' השני של הט"ז לא יעלה לתרוצי הנהו עובדי: ואיברא שעל דעת הה"מ הוה ק"ל דאע"ג דשלא בהרגשה טהורה מן התורה כל זה רק בידוע שלא הרגישה אבל הכא מחמת חימוד ורוב חדוה י"ל דארגשה ולאו אדעתה כי היכא דחיישי' להרגשת עד ושמש ובאיסור נדה דכרת גם לרמב"ם ז"ל ספקא דאורייתא מה"ת לחומרא כמ"ש המחברי' ז"ל ומסתברא לי שחיוב ז"נ בשביל חימוד הוא מה"ת דלא כדברי הה"מ. גם על התי' הב' של הט"ז עמד בס' חו"ד ודחאו. ואיברא שעפ"ד החו"ד ל"ק ממעשה שהי'. אכן בחי' למס' סוטה מתחלה כוונתי לדברי החו"ד מסברא דנפשאי ושוב דחיתי דבריו ז"ל דק"ל ביומא (דף יח:) ברב ור"נ דהוו מכרזי מאן הוה ליומא דפריך הש"ס דהא תבעוה לינשא צריכה ז"נ ומאי פריך והא י"ל כיון שהכריזו דליומא הוא ליכא חימוד נישואין כי אם דביאה בעלמא שאין חימוד הקידושין והכנסת חופה גורמים הראיי' רק החימוד שתנשא ותשב תחת בעלה כעין יבמות (דף קיח:) גורם הראיי' וכיון שהיו יודעים דלא הוה אלא ליומא ליכא חימוד נישואין וחימוד ביאה אין גורם הראיי' וכדמוכח מהכא: והנלע"ד ליישב דלעולם חימוד ביאה בלא נישואין גורם ראיי' ומקשה הש"ס שפיר אדרב ור"נ. והכא י"ל דלעולם משהוגד לתמר שחמי' עולה יהבה דעתה להבעל לו וספרה ז"נ מחשש חימוד אולם יהודה שחשבה לזונה גמורה לא הי"ל לחוש שנטמאה ע"י חימוד דבזונה גמורה ליכא תו חימוד ביאה בעלמא רק חימוד נישואין גמורים יכולים לגרום לה ראיית דמים ומה דנקיט תבעוה לינשא ולא נקיט תבעוה להבעל י"ל דלשון צניעות נקיט ובעובדא דרות שהרגיש הט"ז נמי יש לדחוק שאותה הצדיקת לא נכנסה ח"ו למטה ע"ד לבוא לידי ביאה דהא עכ"פ היה בזה ביאה שלא בקידושין כיון שלא היה בה מצות יבום של תורה רק ענין גאולה של קרובים וצריכה קידושין בפני עדים אלא שנכנסה למטתו ע"ד לעורר אותו שיחמול עליה ויבוא לגאול אותה אח"כ בקידושין וסמכה עצמה שאותו צדיק לא יבוא עלי': ואמנם במעשה שהיה מצינו לתרוצי דאע"ג דגם בזנות יש לחוש ודבכל ביאה שייכא חימוד כמ"ש בזה. מ"מ כיון שהיה באונס ליכא חמדה ונהי דמצינו בכתובות (דף נא:) דאחר דאלבשה יצר אפשר שתתרצה ויש לחוש שתראה בשעת תשמיש מחמת חימוד מצינו לומר דאע"ג דאפשר שתתרצה מ"מ לחימוד כל כך ליכא למיחש: ואע"ג דקאמר רבא שם שאפי' אמרה אלמלא נזקק לה שוכרתו אמרינן יצר אלבשה דמשמע שגם בשעת תשמיש דאונס אפשר שתחמוד הרבה מ"מ שייך באונס התי' הב' של הט"ז דעל זמן מועט כזה אין לחוש שתראה מחמת חימוד

וביישוב דברינו ממעשה דאורי' אפשר לומר דכששב אורי' עדיין לא התחילו להלחם ולא נכנס אורי' עוד בסכנת מות דעד אחר ששב לביתו לא נאמר כי אם וישחיתו את ארץ בני עמון ויצורו על רבה וכיון ששב לביתו בטרם שערכו העמונים מלחמה נגדם לא הי' מקום לחוש עלי' לחימוד ושפיר א"ל המלך דוד ע"ה רד לביתך

גם י"ל שבמלחמות ישראל היו בטוחים להוושע בה' בהיות הארון הולך לפניהם וכל הירא מעבירית שבידו היה חוזר לביתו ע"פ אזהרת הכהן משוח מלחמה במצות התוה"ק ולא היה כל כך בסכנת מות שיגרום חמדה בשובו לשלום מן המלחמה

ודע דלשיטת הר"ת בתוס' כתובו' (דף ט:) ד"ה כל היוצא שהיו גירושין גמורים בלאו דברינו קשיא הא