אגודת אזוב מדברי עד

סימן ל לולא דמיסתפינא הייתי אומר במה דקיי"ל באיסור הדבוק בחתיכה דבעי' בחתיכה עצמה ס' נגד האיסור ובליכא ס' בחתיכה עצמה בעי' ס' נגד כל החתיכה שיש בזה ב' טעמים. א' משום דממהר לבלוע. ב' שמא יצא פ"א לחוץ עיין פרמ"ג במ"ז (סי' ע"ב סק"י וסי' צב ס"ק י"ב) נלע"ד דלטעם ממהר לבלוע דוקא שאר כל החתיכות אין מצטרפות עם החתיכה שהאיסור דבוק בה לבטל האיסור הדבוק אבל הרוטב שבקדרה הוא מצטרף עם החתיכה לבטל האיסור הדבוק דנגד הרוטב אין לומר שהחתיכה שהאיסור דבוק בה תמהר לבלוע מהאיסור ביותר מהירות מהרוטב דכיון דהרוטב מקפת את החתיכה ואפי' בחתיכה שסמוכה לדופן הקדרה עכ"פ הרוטב מחלחל בין הקדרה לבין החתיכה ומקודם מתחמם הרוטב ואח"כ מתחממת החתיכה באמצעות חמימות הרוטב ממילא אי אפשר לומר שהחתיכה ממהרת לבלוע קודם להרוטב דהא טבע הרוטב להוליך ולפעפע הבליעה והבליעה באה בסיבת הרוטב או השומן וממילא א"א לומר שהחתיכה גופה תמהר לבלוע מהאיסור הדבוק בה קודם להרוטב ומסתברא שע"פ טעם זה הרוטב עכ"פ מצטרף עם החתיכה לבטל האיסור אנא דשאר החתיכות אין מצטרפות עמה אבל לטעם החשש שפ"א יצא נחוץ גם הרוטב אינו מצטרף עם החתיכה לבטל האיסור הדבוק והא דבמונח ואין דבוק נסבי' לי' טעם משום שהרוטב מקיפי מכל צד עי' פרמ"ג במ"ז (סי' צ"ב ס"ק יב) היינו לענין צירוף שאר החתיכות ג"כ אבל לצרף את הרוטב לבד גם בדבוק מצרפי' לטעם דממהר לבלוע אמנם דעת הפוסקים ז"ל לא משמע כן ולא מצאתי במחברים ז"ל שיחלקו בזה ובטלה דעתי הקלושה. וחתני הרב מ' חיים ישכר נ"י הראה לי דברי התוס' חולין (דף קיב:) ד"ה הלכתא הובאו בט"ז (סי' צה סק"ח) שהקערות הנוגעות במחבת נפלט טעם מזה לזה והוה טעם שני באיסור אף שאין בלוע יוצא מקדרה לקדרה בלא רוטב עיין ש"ך (סי' קה ס"ק כב) ואין מזה סתירה לדברי דנהי שי"ל שבולע בלא אמצעות הרוטב מ"מ א"ל שממהר לבלוע קודם להרוטב

סימן לא ראובן ושמעון היו שותפים בבית והיו חייבים ללוי על ריוח בצד ה"ע כתיקון מור"מ ראובן ט' מאות רו"כ ושמעון ה' מאות וביקש לוי לגבות מהם אשר נשה בהם והמה נצרכו למעות עוד זולת המעות אשר היו חייבים מכבר והתפשרו שיוסיף לוי להלות עוד שש מאות רו"כ עד תשלום ב' אלפים רו"כ ויבטיחו לו דמיו במה שיכתבו שטר בערכאות שמוכרים ללוי את ביתם בעד שני אלפים חמש מאות רו"כ ע"פ זכות החזרת הקניי' בכלות שלש שנים ושבאם לא יחזרו לקנות הבית מלוי בכלות ג' שנים ישלים הוא להם החמש מאות רו"כ שנשארו והשוו ביניהם שהם יתנו ללוי מדי שנה בשנה שלש מאות רו"כ בעד שכירת הבית לרווחים מן הב' אלפים רו"כ. אמנם בשעת מעשה לא נתן לוי להם כל השש מאות רו"כ רק נשאר חייב להם לפי שעה ע"ה רו"כ וחשבם אחר זה לרווחים לשכרו מהבית על רבע שנה גם מעות בעין נתנו לו אח"כ מ"ה רו"כ. ושוב מכר שמעון זכותו לראובן ונסתלק משותפות הבית וראובן לבד נשאר בעל הזכות של החזרת הקני' ושוכר הבית וברבות הימים העמיד ראובן שט"ח ע"ש לוי על שכר הבית משנה שלמה על סך ש' רו"כ וריוח ע"פ ה"ע [ולפי דברי לוי הניח אז לפני ראובן את הג' מאות רו"כ שהעמיד לו שט"ח עליהם במזומנים על השלחן בבית לוי וראובן כשהעמיד לו השט"ח השאירם לו לפירעון על שכר הבית משנה] באופן שבכלות הג' שנים היו מגיעים ללוי משכר הבית זול השט"ח על ש' רו"כ עוד ת"פ רו"כ וע"כ התחכם ראובן בטרם כלו אותם הג' שנים וכתב בערכאות זכות החזרת קניית על שם גיסו למען אשר לא יוכל לוי לעכב החזרת הקניי' עד שיפרע לו את הת"פ רו"כ המגיעים לו ואת השי"ן רו"כ המגיעים לו ע"פ השטר שהעמיד לו ראובן גם סך שש מאות רו"כ שהי' ראובן חייב ללוי ג"כ ממק"א. לפי שהי' ירא שיוחלט הבית ללוי בשביל שאין בכחו להמציא כל כך מעות לפי שעה. ואחר זה השתדל יהודה לפשר ביניהם שלוי ירחיב הזמן לגיסו של ראובן על החזרת הקניי' עוד לג' שנים ונגד זה יתן ראובן לשכר הג' שנים הנרחבות הבאות לכל שנה במקום ש' רו"כ סך ת"נ רו"כ ושלשים רו"כ גם שכר הבית מן חמשים יום יוותר לוי נגד ראובן וזולת זאת ישלם ראובן ללוי כל המגיע ללוי בעד השט"ח של ראובן עם הריוח העולה מהם ע"פ ה"ע ותקעי כפם זה לזה לקיים כן. ולוי הרחיב בערכאות לגיסו של ראובן זכות החזרת הקניי' של הבית עוד לשלשה שנים וכעת שליי תיבע מראובן שיפרע לו בעד השט"ח ט' מאות רו"כ עם ריוח העיסקא משיב ראובן שאין עליו שים חיוב לית ללוי כי כל אותן המעות הן מעות של רבית כפי מה שנודע לו אח"כ. ואל ישים אשם נפשו ליכנוס באיסור רבית ח"ו ותובע שיחזיר לו לוי השט"ח שיש לו ממנו

ביו"ד (סי' קעד ס"א) מכר שדה לחברו וא"ל לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע לא קנה וכל הפירות שאכל ריבית קצוצה היא. ובש"ך ס"ק א' כתב שלדעת האומרים דמשכנתא בלא נכייתא הוה רק אבק ריבי' ה"ה הכא ולדינא קיי"ל דאין מוציאין את הפירו' ועיין באחרונים ובחו"ד (ס"ק א) ושי"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד (סי' עה) ויש לדון על הע"ה רו"כ שנשארו ביד לוי מתחלת ההלואה גם על השט"ח שבידו מראובן על שי"ן רו"כ גם על השטר ערכאות שהוסיף לו במקום ש' רו"כ סך ת"נ רו"כ לכל שנה על משך ג' שנים חוץ מה שיש לדון בדבר שכירת הבית על הג' שנים הנרחבות לכל שנה ש' רו"כ. אמנם נלע"ד לחקור בדין זה

א בהיות שלפי דברי ראובן הנה מכירת הבית היה המדובר ביניהם לפנים בעלמא לבטחון החוב ב' אלפים והעיקר הי' הלואה על ט"ו למאה ומסתמא הי' מדובר על צד ה"ע כי ראובן ושמעוו הלוים גם לוי המלוה אינם לוים ומלוה כי אם בצד היתר ובפרט שלפ"ד היו בסך ב' אלפים אלו הלואות ישנות על צה"ע ערך אלף ות' והשאר הוסיף להם הלואה מחדש מסתמא כי היכא שמתחלה הי' בצה"ע ה"נ גם מחדש עשו בצד התיר ולא באיסור דבשלמא אם המכירה הי' באמת רק שעפד"ת היא בטלה י"ל שטעו כולם בדין. משא"כ בנ"ד כיון שמעולם לא הי' שום ענין מכירת הבית באמת רק לפנים בעלמא על בטחון ההלואה פשיטא שלא טעו בזה לקציב ריבית על ההלואה ט"ו למאה לכל שנה אם לא שנדברו ע"צ ה"ע

ב כיון שבסך ב' אלפים כלולים הלואת אלף ות' הקודמים שהיו בצד היתר [ובל"ס היו ביותר מט"ו למאה] אפי' נימא שלא הי' מדובר מחדש מצד ה"ע והנעשה מחדש אינו עפד"ת מ"מ הצד ה"ע הראשון נמשך עד היום [וממילא אין נפחת מט"ו למאה] ולא מיבעי' לדעת הט"ז (סי' קעז ס"ק ל"א) שסובר כן בפשיטות אלא אפי' להחולקים לקים שהביא הלבושי שרד בליקוטים שבסוף ספרו נלע"ד דדוקא היכא שנשארו המעות ביד המקבל בסתם פליגי על הט"ז. אבל היכא שנשארו ביד המקבל ע"ד שיקבל הניתן חלק בריוח רק שהי' המדובר ביניהם בטעות עפד"ת ומתברר שיש צד איסור בדבריהם אמרי' דמה שנדברו ונעשה מחדש בטעות בדין הוה כמא דליתא ולא נגרע הצד היתר שנעשה מקודם [וחכם א' השיב לי דכיון שקרעו השט"ח הראשונים ושינו קצבת חלק העיסקא נתבטלה העיסקא הראשונה לגמרי. ולענ"ד קריעת השטר כל שאינו בשביל פרעון אי מחילה אינו מגרע זכותי של שטר כלל כדין מי שנקרע שטרו גם שינוי הקצבה אינו מגרע כלל במה שנתחסד עמי להוסיף ליתן בידו מעות ע"ד שיקבל מכולם בזול כפ"מ שיש לו לקבל מן המעות שנתן בתחלה ולעולם כפי זכיתו מן העיסקא הראשונה יש לו לקבל גם עתה. ולענ"ד אין להתעקש כלל ולומר דגם לדעת הט"ז היכא שנשארו המעות ביד המקבל ע"פ מדובר