אגודת אזוב מדברי עג

אחד י"ל דאסור למכור לו ג' בתים שגם שכונת בתים אסור ולענין שלא לדור בשכונת גרושתו נראה דאסור אפי' רחוק יותר ממבוי שגם יותר ממבוי הרי הוא בכלל שכונה ותמיד אזלינן לחומרא ואמרינן דג' בתים נקראים שכונה וכן אפי' גדולה ממבוי הרי הוא בכלל שכונה: אמנם בנ"ד אין בזה שום נ"מ דלכל הדיעות כיון שהוא בקירוב ג' בתים ודאי צריך לשפוך המים ומה שרה"ר מפסיק לא מהני לן הכי מידי כיון שהוא בקירוב ג' בתים ויש לשפוך המים שבבתים הסמוכים: ולדברי הטו"ז יש להסתפק אם הג' בתים היינו בהצטרף הבית שיש בו המת לכל צד ג' בתים היינו ב' בתים לכל רוח והבית שיש בו המת הרי הוא באמצע ובכללן הרי הן ה' בתים או ג' בתים לכל צד זולת הבית שיש בו המת היינו הכל ז' בתים עם הבית שיש בו המת או ג' בתים ולא יותר דהיינו לכל צד בית אחד והבית שיש בו המת ה"ה באמצע בין אלו ב' הבתים שוב ראיתי בספרים שמחשבים הבית שיש בו המת וב' בתים לכל צד היינו בין הכל ה' בתים

והנה חקרתי בטעם של שפיכת המים כדי שידעו שיש שם מת ולא יצטרכו להוציא הדבה בפה מה נפקא לן בזה שידעו או לא ידעו ולמה זה תיקנו כן לשפוך כדי להודיע ולא יצטרכו להודיע בפה מי שיהיה חכם לא יודיע ולא ידעו ולמה זה תיקנו להודיע ע"י שפיכת המים להצילם שלא יודיע בפה מי מכריחם להודיע בפה ונ"ל עפ"מ דאיתא בב"מ (דף פה:) ר"ל הוה מציין מערתא דרבנן פירש"י כדי שלא יכשלו כהנים לעבור עליהן והה"נ בכדי שלא יכנסו כהנים לתוך הבית שיש בו המת או לתוך הבתים הסמוכים יצטרכו להודיע שיש שם מת תיקנו לשפוך המים וא"כ נ"ל דוקא כל שבנוי בסמוך ורצוף שהכהן מוזהר שלא לכנוס לתוכו הוא דבעי' לשפוך המים אבל בית שהכרו מותר לכנוס לתוכו אין לשפוך המים שבו אפי' הוא בקירוב ג' בתים וכל שהוא סמוך ואסור לכהן ליכנוס לתוכו ואפי' הוא רחוק הרבה מ"מ צריך לשפוך המים לפי טעם זה וצ"ע. ושמעתי שכ"כ בס' בל"י ובנ"ד הוריתי לשפוך המים

ועיין בשו"ת בית יהודא למוהר"י עייאש (חיו"ד סי' מו) בנילוש במים הנשפכים עיסה ונאפת העיסה כבר ועיין מה שהביא בשם הפר"ח במים המגולין דאין הארס כלה באור. ולענ"ד במים של מת משום טפת דם המת אמרי' נורא מישאב שאיב דמא ומה שהעיר שהמי' מתבטלין בעיסה והביא ראיה מסוגיא דביצה (דף לח) לענ"ד בלא"ה היה הדין שיתבטלו המים כיון שאין איסורם מחמת עצמם רק מכח טפה של מרה המעורבת בהן

ובמ"ש בס' זכור לאברהם ח"ג בחיו"ד הל' אבל אות מ' אות קטן כ"א בענין אם בשלו במים שבבית הג' בשם ס' ירך אברהם שהעלה דליכא ספיקא ואינו עושה מ"ה דברים כאלה לדלג על הבתים מאחר דימצא מים בבית המת לא ידלג על השכן לענ"ד יש מקום לומר שצריך לשפשף סכינו בג' מימות מחולפים דוקא כמו באו"ח (סי' ד סי"ב) דיש להסתפק דשכשוך בג' מימות מחולפים מהני להעביר הרו"ר. וי"ל דמ"ה צריך ג"כ ג' מימות מחולפים ולא סגי ליה בחד מיא להעביר הרעה של טפת המרה. ותו די"ל שצורך שפשוף הסכין של מ"ה הוא למה דאי' בע"ז (דף כ:) אמרו עליו על מ"ה כו' וחרבו שלופה בידו וטפה של מרה תלוי' בו כו' וזורקה לתוך פיו ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות: והנה זולת אותם הצדיקים המתים בנשיקה כל בני האדם כולם מתים בחרבו של מ"ה גם הגדולים והטובים ועי' כתובות (דף עז:) גבי ריב"ל ור"ח בר פפא ובמ"ק (דף כח.) בעובדי דכמה אמוראי שמבואר שמתו ע"י מה"מ: ואמנם הרבה גדולים וטובים אף שלא מתו בנשיקה לא הסריחו ולא הוריקו פניהם. ואולם הענין ע"פ ביאורם על מ"ה שכולו מל עינים שממעשים של האדם מתוספים לו העינים וכ"כ חוזק הטפה של מרה שתלוי בחרבו באה ממעשה האדם אשר הגיע זמנו ליפטר מן העולם ומי שהיו מעשיו מקולקלים הרבה הטפה בחוזק רב ומי שמעשיו לא נתקלקלו הרבה אין הטפה חזקה כל כך ומי שלא קלקל מעשיו כלל רק שאדם אין צדיק שלא יחטא בעשותו הטוב הטפה חלושה מאוד מאוד ואין בכחו רק כדי להמיתו במיתה קלה כעין רבדא דכסלותא ומשחל בניתא מחלבא ולא להסריחו ולא להוריק את פניו ומש"ה משפשף המה"מ סכינו אחר כל מת כי לכל או"א לפי מעשיו צריך להיות הטפה חזקה או חלושה וי"ל כיון שיש לטפת המרה ג' כחות ע"כ צריך דוקא שפשוף בג' מימות מחולפין שבכל שפשוף מים יבוטל כח א'

סימן כט ביו"ד (סי' רכ"ח סעיף טו) בהג"ה ואם יש מכשול כו' מתירין לכתחלה ועיין ש"ך ונלע"ד דוקא בנדר של יחיד מתירין כשיש לחוש שיעבור אבל בנדרי הרבים אפי' כשיש הרבה עוברים אין להתיר נדרים של גדרי איסור ומה"ט א"ש (שבסעיף כח) באם היתה ההסכמה גדר לרבים לא כתב הרמ"א שבמקום מכשול מתירין לכתחלה ובד"מ הארוך נמי לא הביא דברי ר' טובי' רק בדין נדר של יחיד ולא בנדרי הרבים וטעמא שאי אפשר לומר ברבים שכולם יכשלו ממילא בשביל המעט מן המעט שעכ"פ לא יכשלו אין לנו לחוש על תקנת הנכשלים לחטוא בשבילם גם לשיטת הר' טובי' והרמ"א וכעין מה שחילקו בהא דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין דאם ישמעו מיעוטא דמעוטא כבר אינו בגדר מוטב שיהיו שוגגין ונתנה שמחה שמחה בלבי שמצאתי לחלק כן בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' כה) ושוב מצאתי שכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' פ"ד) ומהתימא שבשו"ת שמש צדקה (סימן ל"ב) הביא דברי מהרשד"ם (ובסי' כ"ה) לא זכר שקדמו מהרשד"ם (בסי' פ"ד) לחלק בין נדר של יחיד לנדרי הרבים עוד נלע"ד דדוקא בדבר איסור שאינו נודע לרבים כמו בשחוק דלאו כ"ע ידעי דרשת אל תפנו אל האלילים אל תפנו אל מדעתכם בשבת (דף קמט) בזה סובר הר' טובי' והרמ"א שיש להתיר באם שיש מכשול עבירה אבל בנדר של איסור הידוע לכל גם לר' טובי' ורמ"א אין להתיר משום חשש מכשול וטעמא דבמכשול בדבר עבירה דלא משמע לאינשי כל כך עבירה יש למתירין לחטוא בהתרתו כדי שלא יכשל באיסור הנדר בכל ימיו דחיישינן שיעבור ולעולם לא ישים לב לשוב ממנה אבל בעבירה ואיסור הידוע לכל אין למתירין לחוש כל כך ולחטוא להתיר לו בכדי שלא יכשל דכיון דהעבירה והאיסור ידוע לכל מסתברא שאפי' כשיעבור ישוב בסוף מהעבירה ובשביל עברתו לזמן שלא לעולם אין למתירין לחטוא בשבילו דמה אולמי' עברתו על זמן מעברתם בהיתר נדר של איסור ובזה יש להסביר החילוק של מהר"מ מ"ץ שהביאו הב"ח והדרישה לחלק בין נדר של שחוק דמיפסל בי' לעדות ובין נדר של שחוק דלא מיפסל בי' לעדות משום דהיכא דנפסל לעדות ע"י השחוק כבר נודע לרבים מכשול עונו וסופו לשוב ממנה דבזה אין לנו לחטוא להתיר לו משא"כ בלא נפסל לעדות ע"י השחוק דלא נודעה החטאת לרבים ויש לחוש שלא ישוב מעברתו יש להתיר לר' טובי' והרמ"א ויובן בזה מש"כ בס' בית לחם יהודה דבנודר שלא לשחוק בשביל שהי' רגיל לשחק עם נשים אין מתירין לו שמשמע אפי' בשוחק לפעמים דלא מיפסל לעדות שעמד בזה בס' עצי לבונה ולפמ"ש הטעם דכיון דרגיל הי' לשחוק עם נשים ועברתו מודעת לכל ושע"י השחוק יוכל לחזור להרגלו ובשביל מניעת השחוק סופו לשוב ממנה אין נזקקין להתיר לו אפי' במשחק לפעמים ומה"ט בקהל שנכשלו באכילת בשר טרפה וגדרו לעצמם שלא לקנות בשר מחוץ לעיר ועוד גדרים בזה אע"ג שעתה רובם ככולם עוברים ומעט מזעיר שעוד לא פרצו אין להתיר הגדרים שגדרו להם ובפרט שכל האחרונים בעלי התשובות חולקים על הוראת הרמ"א ז"ל וע"ד הב"ח והדרישה שהביא הש"ך ומי זה יקל ראשו לפרוץ בהיתר נדרים של גדרי איסור טרפות: