אגודת אזוב מדברי סג

תועלת וכשמת ואין לו בנדבתם שום תועלת לא זכה השבוי ומש"ה לא ינתן ליורשיו אבל כל זמן שהוא בחיים י"ל דגם להרא"ש זוכה הוא במה שגבו ובנדבתם שהרי על דעתו התנדבו ואע"ג שהכל נותר לית לן בה דאפושי פלוגתא בין הרשב"א והרא"ש לא מפשינן

ולפ"ז צ"ל דהרא"ש מחלק דדוקא מותר המת שגבוהו לאחר מיתה ונתבזה בו המת וכל היכא שהמת מתבזה גם היורשים מתבזים דנהי דקיי"ל בסנהדרין (דף מז.) הספידא יקרא דשכבי הוא ולא יקרא דחיי וכבוד המתים אינו כבוד משפחתו מ"מ בזיון המת הרי הוא בזיון משפחתו ג"כ ותדע דהא קבורה משום בזיונא דמשפחה הוא וכמ"ש רש"י סנהדרין (דף מו:) ד"ה לאו כל כמיני' וכ"כ שם התוס' ד"ה קבורה אע"ג דהספידא יקרא דשכבי הוא וכן למה דדייקינן מנבזה בעיניו נמאס דהספידא יקרא דשכבי הוא ומש"ה שפיר מנע חזקיה מאביו בלבד היקר ולא מנע כבוד מישראל ואפ"ה קא שבח קרא לחזקיה על שביזה את אביו ולא חש לכבוד עצמו שמזה מבואר דאע"ג דס"ל הספידא יקרא דשכבי בלבד הוא מ"מ בזיון המת הרי הוא גם בזיון משפחתו [ויש להעיר דהו"ל למפשט דיקרא דשכבי הוא מה שמספידין מדהוה סברי דמשום טרחא אמר רבי אל תספדוני בעיירות ואי יקרא דחיי היכא מצי מחיל להספד דעיירות ויש לחלק בין אל תספדוני כלל ובין אל תספדוני בעיירות בלבד וצ"ע]

ואין להקשות היכא דייק מנבזה בעיניו נמאס דהספידא יקרא דשכבי הוא דאי דחיי היכא עביד הכי והא אפי תימא הספידא יקרא דשכבי קשה דהיכא עביד הכי לבזות א"ע ואת כל ישראל דהא בזיונא דחיי ודאי איכא וכמ"ש די"ל דהכי קא דייקי' דבשלמא אי הספדא יקרא דשכבי בלבד הוא וא"כ מנע חזקי' מאביו יקר גדול נהי נמי שחזקי' וישראל נתבזו בבזיון אביו מ"מ כיון שהי' לאביו מניעת יקר ובזיון שפיר עביד אבל אי ס"ל הספידא יקר דחיי בלבד הוא ולא מנע מאביו שום דבר דהא מה"ט לא כייפינן ליורשים ואת עצמו וישראל הוא דביזה קשה דמ"ט עביד הכי ונהי שכ' התוס' ד"ה הספידא דגבי מלך איכא בזיון לגבי' אפי' אי ס"ל הספידא יקרא דחיי [וצע"ג לענ"ד דמה פריך ממה שבישר הנביא לצדקיהו שיספדוהו ואי ס"ל יקרא דחיי והא מלך שאני ושמחתי שעמד בזה הת"ח] מ"מ פריך כיון דעיקר ההספד יקרא דחיי לא הו"ל לחזקי' למנוע הכבוד מישראל ולבזותם בשביל מעט הבזיון שיבזה ויגרום לאביו מניעת כבוד ומשני דאפי' תימא יקרא דחיי דהוה מחלו ישראל וחזקי' ליקרא דילהון כי היכא דתיהוי לאביו כפרה [ועיין שו"ת בית יהודא להר"י עייאש (סימן כב) אם כבוד ציבור ניתן למחול ובלא"ה צ"ע כאן לענין כבוד חזקי' נמי דמלך הוה דלא ניתן למחול הוא ועכצ"ל דמשום לזכות לאביו שפיר עשה כן ועיין בתורת חיים שם ותמצא נועם] ולמסקנא דהספידא יקרא דשכבי בפשיטות א"ש אלמא דבזיון המת הוה גם בזיון היורשים בני משפחתו

וכיון שנתבזו המת ויורשיו במה שגבו לאחר מיתה בין אי ס"ל הזמנה לאו מילתא הוא ובין אי ס"ל הזמנה מילתא הוא ומה דלא חזי הוא דלא תפיס כדאיפלגי אביי ורבא בסנהדרין (דף מח.) מ"מ אין המת מוחל זילותי' אלא ליורשים דהא זילותי' הי' ג"כ זילותא דיורשים ומה"ט מותר המת של יורשיו אבל בגבו לצורך שבוי ומת דליכא כי אם זילותא דחי ויורשיו לא נתבזו עמו ס"ל להרא"ש דליכא למימר שאינו מוחל זילותי' כי אם להיורשים דכיון שהיורשים לא נתבזו עמו מה לי יורשים ומה לי כ"ע וס"ל להרא"ש דטפי מוחל זילותי' לאותן שהתנדבו לצורכו ומש"ה ס"ל להרא"ש דמותר שבוי שמת אינו של יורשים רק יחזירנו להנותנים והיכא דלא אפשר יהי' לשבויים אחרים

וקצת ראי' איכא דמת אינו מוחל זילותי' ליורשיו כי אם כשנתבזו עמו מדאמרינן אי הספידא יקרא דשכבי הוא כופין את היורשים לשכור ספדן דאלמא דאפי' מניעת כבוד אינו מוחל ליורשיו ובמותר המת לא אמרינן שאינו מוחל זילותי' ויעשה לו זילוף ע"ג מטתו או יבנה לו נפש על קברו ועכצ"ל דדוקא במותר המת מחיל זילותי' ליורשיו לפי שנתבזו עמו אבל מניעת ההספד שאינו בזיון ליורשיו לא קא מחיל להו

והיינו נמי טעמא דמסתבר לן לאוקמא למתני' דמותר המתים בגבו לאחר מיתה ולא בגבו מחיים אע"ג דאפשר לפרש דמה דקתני גבו למתים סתם זהו מותר המת למתים גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו דהיינו נמי בגבו מחיים לצורך מי שימות בסתם או במפורש. וקא מוקמי' לה בגבו לאחר מיתה דוקא ופרכינן מינה. לאביי דס"ל הזמנה מילתא הוא משום דבגבו מחיים לא מסתבר שיזכו בו יורשים דכיון שלא הי' להם חלק בבזיונו מם לי יורשים מה לי כ"ע ולא הוה אמרינן דמחיל להו זילותי' טפי מלכ"ע וכיון שהנותנים ג"כ לא התנדבו ע"ד שירשוהו היורשים הי' ראוי שיהי' המותר לצורך שאר מתים או לזילוף על גבי מטתו ונפש על קברו

ודע דודאי לאביי נמי דס"ל הזמנה מילתא אלא דלא חזי לי' לא תפיס צ"ל דמש"ה הרי הוא של יורשים משום דמת אינו מוחל זילותי' כי אם ליורשיו דכמו לרבא דס"ל כולה הזמנה לאו מילתא שזוכים היורשים משום זילותי' דמת ה"ה נמי לאביי דהזמנה מלתא רק דלא חזי לא תפיס דהדר הו"ל בדלא חזי לאו מילתא שזוכים היורשים בשביל זילותי' דמת שאינו מוחלו אלא ליורשיו וצ"ע לענ"ד הא דלר"מ לא יגע בהן לאביי משום דמספקא לי' אי מחיל אי לא מחיל ולרבא משום דמספקא לי' אי תפיס או לא תפיס. והא כיון דבין לאביי בין לרבא זכיית היורשים משום מחילת בזיונא דמת הוא וכיון דמספקא לן והו"ל של המת ודאי ושל היורשים ספק אם מחיל להו ואם מהני מחילתו א"כ נבנה לו נפש על קברו או יעשה לו זילוף ע"ג מטתו דהא של המת הוא ודאי ושל היורשים ספק אם זכו ממנו אם לא

נחזור לעניינו דכל זמן שהוא בחיים אפי' להרא"ש י"ל שזכה במה שהתנדבו דא"ל שאפי' ע"ד לא התנדבו רק לצורך הידוע וכשלא נצרך לדבר זה יחזירוהו להנותנים או ישאר לצורכי אחרים דאם כן במותר נמי נימא הכי ונחזירנו להנותנים שיחלקוהו ביניהם ונימא שלא התנדבו כ"א בערך כפי הצורך ואפילו תימא שהכל התנדבו אכתי ישאר המותר לצורך אותה מצוה עצמה לאחרים ומדאמרינן במותר עני ושבוי שהכל שלהם עכצ"ל דאמרינן דכל או"א מה שהתנדב ע"ד זה העני והשבוי התנדב לא ע"ד צורך ידוע דמהאי טעמא ניחא דהמותר של אותו שנתקבץ עבורו ממילא גם היכא שנתהוה שאין שום צורך במה שנתקבץ נמי אמרי' שהכל שלו דהא ע"ד בלבד התנדבו ולא ע"ד צורך ידוע. ולענין יורשיו הוא דפליגי להרשב"א אמרינן שהתנדבו ע"ד וע"ד יורשיו ואפי' ליורשיו ינתן כשמת השבוי ולהרא"ש אמרי' דע"ד היורשים לא התנדבו אבל לאותו שנגבה עבורו ינתן אפי' היכא שלא נצרך כלל דהא ע"ד התנדבו וכמש"ל

ולפ"ז י"ל דלאו דוקא היכא שגם היום הוא עני ומטעם שעתה זוכה במה שנגבה לצורכו אלא אפי' נתעשר אחר שגבו הרי מה שגבו לצורכו שלו משום שכבר זכה באותן הדמים בעודו עני דכמו דלהרשב"א משעת גוביינא כה לו הגבאי ה"ה נמי לפימ"ש בשיטת הרא"ש שע"ד התנדבו ואע"ג שלא יצטרך דמשעת גוביינא זכה לו הגבאי ואע"ג שאח"כ נתעשר הרי הוא שלו דהא בשעת הגבי' עני הי' ובהכי ניחא דנקיט באיבעי' דשקלים (שם) גבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו ולא נקיט גבו לעני ונתעשר משום דדוקא נמצא שיש לו שהי' גבי' בטעות קא מיבעיא ליה אבל נתעשר אח"כ אפי' להרא"ש הרי הוא שלו: