אגודת אזוב מדברי סא

השו"ב שהי' תנאי בשעת השבועה נ"ל דאינו נאמן כמבואר (בסי' רלב סי"ב) בהג"ה ונהי דכ"ז שלא הי' במקום השני בקביעות אפשר לצדד להקל על גוף השחיטה מ"מ איכא לספוקי לענין הנאמנות אחרי שהוא בעצמו לא הודיע כלל עד שנודע הדבר מפי אחרים

ד איברא דהיכא שבא לישאל על שבועתו לכאורה הי' נראה דנשאלין לו עלי' אפי' שלא מדעת בני המקום הראשון. ואע"ג דנשבע ונדר לטובת חברו אין מתירין לו נדרו אלא מדעת חברו מ"מ בנ"ד שאנשי המקום הא' לא עשו לו טובה דאפי' להסוברים דפועל מיקרי עשה לו טובה בש"ך (סי' רכח סק"מ) מ"מ הטובה של הקבלה הראשונה לא היתה בשעת השבועה ובשעת השבועה טפי הוה ניחא לי' להניח המקום הא' ולשבת במק"א. ומעתה שהם לא עשו לו טובה אפשר להתיר שבועתו ולהודיע מזה לבני המקום הראשון כמבואר (בסי' רכח סעי' כג) בנדר שהודר ברבים בש"ך (ס"ק עה)

אלא שלענ"ד הוא קרוב לודאי דאחרי שהרב אב"ד כתב השטר שבועה זו בודאי נוסח השבועה הי' שנשבע ע"ד רבים דאין לו הפרה בלי דעתם כי אם לדבר מצוה. ובנ"ד ליכא מצוה במה שישב בעיר אחרת ומבואר נמי בספר בית לחם יהודא (סי' רכח סק"ל) דלהרווחת מזונותיו ליכא דבר מצוה ועוד דכיון שהשביעוהו שלא ירחיק מהם הרי שלא חשו להרוחת מזונותיו וא"כ א"א להתיר שבועה זו בלי הסכמת ורצון כל בני העיר כמבואר בבאה"ט (שם סקמ"ג) בשם הריב"ש דלאו ברובא תליא מילתא ולכמה רבוותא וכפי מה שהכריע הרמ"א זצ"ל (בסי' רכח ס"א) לכתחלה אין מתירין לדבר הרשות אפי' מדעתם לפי שאין כולם מסכימין להתיר מדיעה אחת

אמנם מבואר בחו"מ (סי' שלג סעי' ג) בהג"ה דאסור להשכיר עצמו על יותר מג' שנים ונהי נמי דשבועה חיילא עליה דלא עדיף מאיסורא דרבנן דחיילא עלי' שבועה כדאי' (בסי' רלט סעי' ו) מ"מ אפי' היכא דנדר כן עד"ר אית לי' התרה כמבואר (בסי' רכח סעי' כא) בהג"ה בנדר ע"ד הקהל כשיש בו נדנוד עבירה וה"נ נדנוד עבירה עכ"פ מיקרי ובשלמא אם הי' לשון השבועה שבמשך הששה שנים לא יהא שו"ב במקום אחר אפשר לומר כיון שבלשון השבועה ליכא עברה אע"ג שכונת המשביעי' הי' כדי שיהא ש"ץ ושו"ב אצלם ששה שנים מ"מ כיון שבעיקר השבועה ליכא צד עבירה ליכא להתיר לדבר הרשות ומכ"ש בלי דעתם אבל אם הי' לשון השבועה שיהא שו"ב במקום הראשון ששה שנים לכאורה י"ל דאיכא עכ"פ נדנוד עברה

ואפ"ל דוקא כשמקבל פרס ידוע אסור להשכיר עצמו יותר מג' שנים אבל כשאין שכרו ידוע לא שייך טעמא דעבדות וי"ל שדומה קצת לקבלן דר"י בב"מ (דף עו:) ועוד דלכאורה צ"ע דכיון דהטעם דלדבר מצוה אית ליה התרה דניחא להו מסתמא א"כ מה מהני לן נדנוד התרה והא חזינן דלא פרשי משום הכי וצריך לחלק דכשהאיסור בשעת השבועה אין להתיר מה"ט וכשאח"כ נולד הצד איסור יש להתיר מש"ה ולומר דניחא להו לציבורא (ואין זה תלוי בפותחין בנולד לפי שגרם רק לזה שרבים יסכימו להתיר) א"כ בנ"ד אין להקל מה"ט ועיי' שו"ת חית יאיר (סי' ק"מ) שהעיר מדין זה ודחאו מטעם שאין לו פרנסה ממק"א

והנה חכם אחד העירני מדברי הרשב"א שהובא במש"ל (פ"ו ה"ח) מהל' שבועות דהיכא שכבר עבר על השבועה מתירין לו בלי דעתם אפי' לדבר הרשות וס"ל בטעמא דהרשב"א דכיון שכבר עבר איכא דבר מצוה להתיר לו כי היכא דלא ליקום באיסור עובר שבועה. ובנ"ד ה"נ כיון שכבר עבר יש להתיר נו בלי דעתם: אמנם לענ"ד י"ל דוקא היכא שכבר עבר אשבועתו ואין שום תועלת מהשבועה אלהבא בכה"ג מתירין אפי' בלא דעת הרבים. אבל היכא שגם אלהבא יש תועלת בשבועה זו מהיכא תיתי נתיר לו שבועה שע"ד רבים בלי דעתם משום שכבר עבר ואולי לא יתרצו הרבים לזה למחול זכותם מכח שבוע' זו בשביל מה שכבר עבר: ועיינתי בדברי הרשב"א זצ"ל והנה בח"ג (סי' לה) במקום אשר הראה המש"ל לא מצאתי שום זכרון מדין זה. אמנם (בסי' שכח) כתב ז"ל מי שנשבע לפרוע ליום פלוני ועבר אותו היום ולא פרע אפי' רע מחרתו כבר עבר על שבועתו כו' ואם הי"ל שום דבר לבע"ח שאז חל עליו הנידוי באותו יום יש לו להתיר נידויו בג' ובהכי יותר לו. והיתר זה יוכל להעשות אפי' שלא מדעת המלוה. כי אע"פ שכל שהוא חייב לפרוע מחמת הנידוי אין החכם יכול להתירו שלא מדעת המלוה עכשיו שאין הנידוי לא מעלה ולא מוריד בכפיית פרעון החוב אחר שעבר הזמן כמ"ש אין להתעכב מחמת רצון המלוה ופריעת החוב ההוא שאין לו עסק בזה כלל עכ"ל אלמא דאע"ג שכבר עבר על שבועתו ונידויו דוקא משום שאין הנידוי מעלה ומוריד מעתה בפרעון החוב הוא דהקיל הרשב"א זצ"ל להתיר שלא מדעת המלוה אבל בלא"ה לא היינו מקילים כן ואע"ג שכבר עבר על השבועה אין להתיר בלא דעתם ויותר מתבאר כן בדבריו זצ"ל בח"ג (סי' שיט) דאע"ג שכבר עבר על שבועתו לאכול בשר ולשתות יין אפ"ה לא התיר רק משום מצוה. וע"כ צ"ל דמשום שהשבועה היתה להבא כמו לשעבר מש"ה אין להתיר בשביל שעבר עליו ובעי' טעמא דמצוה אבל (בסי' שכח) שנוגע רק לשעבר והיכא שכבר עבר מתירין לו בלא ידיעתם ומשום דתו לא איכפת לי' וכמו שהובא ביור"ד (סי' רכח סעיף כו) דאין לומר (דבסי' שי"ט) הוצרך הרשב"א לטעם מצוה ולא משום שכבר עבר כדי שיהיה ההיתר מקודם שעבר ולא תהיה אכילתו למפרע בעבירה. דהא בלא"ה חכם עוקר נדר מעיקרו ותו דהא בלא"ה ההוא שעתא כשאכל אכתי לא נשאל לחכם ואחר האכילה הוא שבא לישאל לחכם וליכא למימר שלא יהי' אכילתו באותה שעה בעבירה ועכצ"ל דטעם מצוה לא מעלה ולא מוריד לענין שעת האכילה כי אם לענין גוף ההיתר שיהי' לדבר מצוה

וראיתי בס' בית לחם יהודא (סי' רי סק"ד) דבספק אם נדר ע"ד רבי' הו"ל ס"ס המתהפכת ודבריו סתומים ולענ"ד איירי כשהרבים מסכימים להתיר לדבר הרשות דהו"ל ס"ס המתהפכת שמא לא נדר עד"ר ושמא מסכימין לדיעה א' ויש לעיין היכא דאיתנהו קמן ואפשר לברר ולשאול איתם כמו בנ"ד אולם ב' הספקות א"א לברר ועיי' בס' בית יצחק בדיני קבוע וס"ס להגאב"ד סובאלק נ"י. ומיהו בנ"ד לאו ספיקא בעלמא הוא שנדר עד"ר כ"א קרוב לודאי מכח חזקה על חבר וכמש"ל. עוד י"ל שכיון להסוברים דע"ד רבים סתם אין לו התרה כשלא ייחד אותם ונהי דלא קיי"ל הכי מ"מ איכא ס"ס שמא בעי' לייחד הרבים ושמא לא נדר כלל עד"ר וצ"ע אם מיקרי ס"ס כיון דשם נדר שלא עד"ר הוא ודמי' למ"ש התוס' כתובות (ד' ט.) ד"ה איב"א דשם אונס חד הוא ובנ"ד נ"ל דלכ"ע הרי הוא כאילו ייחד הרבים שהרי זה ידוע שנשבע לטובת בני העיר ובודאי על דעתם נשבע וע"כ לא פליגי הר"ת ושאר פוסקים כי אם היכא דאין לרבים שום הנאה משבועתו. וצ"ע כעת ודו"ק בכל דיבור זה כי קצרתי להסביר מה שנוגע לדינא לנ"ד

והנה אחר זה חזר השו"ב למקומו והביא אתו היתר לשבועה זו אלא שראיתי בה תרתי ותלתא תיוהא בראשונה נאמר בה שנגשו לפנינו בד"צ ח"מ אלופי הקהל דפה בכח והרשאה מכל תושבי פה דהיינו רוב פורעי המס יח"ס ודרשתי וחקרתי על מש"כ שבאו בכח והרשאה והוא שקר גמור שלא הי' להפו"מ שום כח והרשאה לדבר זה גם בתחלה כתבו שנגשו לפניהם הפו"מ ובסוף דבריהם כתבו אכן ענו ואמרו כולם ובראשם הפו"מ המשגיחי' דפה דמשמע שכל בני הקהלה אמרו כן לפני הבד"צ והם דברי'