אגודת אזוב מדברי נו

מזה נראה ברור שכן הי' הכונה בתחלת עשיית הכתב. ועתה שלא חשב הג' כבשים להעלים ונעבור על השבועה נתכוין

ולענ"ד אין בזה דיחוי דודאי מכח המנהג י"ל שניכרת מחשבתו שלהעלים נתכוין אבל המנהג שלאח"כ אינו מגלה על שעת השבועה שכללה ג"כ שמחוייב להודיע תיכף בשעת החשבון ועדיין אפשר לומר שע"ז לא הי' השבועה שיגיד לו תיכף רק שיתן לו ולעולם יש בידו ליתן ולא עבר על השבועה. עוד כתב תדע דהכוונה והקפידא הי' העלות הכל ביום החשבון דאל"כ אם יאריך הזמן יטעון השו"ב שכחתי ויהי' נאמן לזמן ארוך כסברת הר"ן ז"ל ולפ"ד הרב המתיר נאמן אף בזמן קצר ולא להועיל יהי' כל עשיית הכתב אלא ע"כ שהי' הקפדה והכונה להעלות הכל ביום החשבון תיכף. ולענ"ד גם בזה לא מוכח כלל דכבר כתבתי לעיל אות א' ע"ד הרב המתיר די"ל דהכתב נעשה לזכרון דברים ועיקר הבטחון הי' על חומר השבועה ואע"ג שאיסור השחיטה יהי' לאין תועלת כיון שאי אפשר לברר שעבר י"ל שבשביל שאר העניינים שיהי' תועלת מאיסור השחיטה משום שאפשר לבררם. גם על זה נכלל איסור השחיטה אבל עיקר הבטחון הי' על חומר השבועה. ותו דגם על מה שידע השו"ב בנפשו שאסור לשחוט שם מבטחו. דחמירי לאינש הרבה איסורים מאיסור אחד

ותו דנלע"ד דאפי' נשאל לחכם ועבר והתיר לו שבועתו להסוברים דמהני ההיתר מ"מ איסור השחיטה במקומו עומד כיון שלא נתלה באם יעבור על השבועה שנוכל לומר כיון שהותרה ליכא עבירה אלא נתלה בשיעבור על החיוב ולא מהני לי' היתר עיקר השבועה. וממילא כיון דכל ימיו איסור השחיטה מיתלי תלי וקאי באם יקיים החיוב אי אפשר לחכם להתירו ומכ"ש איסור אכילת שחיטתו דאין לו היתר עד אחר שישחוט א"כ הועיל הרבה באיסור השחיטה לענין שיחוש השו"ב אולי לבסוף לא יקיים וישא עונו בדיני שמים אע"ג שאין מתיירא מדיני אדם כלל

עוד כתב דמלשון הכתב גבי החיוב ליתן מכל מה שישחוט כתוב מלת וכן ולמטה בעניין גביית ההכנסה כתוב לשון גם מורה שחיוב הנתינה הי' כמו פרעון הששה זהו' היינו שישולם בכל שבוע ושבוע תיכף כאשר יבואו לחשבון לא יעבור ולכל הפחות מידי יד מוכח לא נפיק שחיובו שוה לפירעון הששה זהובים שזמנם בכל שבוע ושבוע כדמצינן בנזיר וקידושין

ולענ"ד הא נמי ליתא דלאו מבני יהודה הוה השו"ב דדייקי בלישנא ולא העלה בלבו בשעת השבועה שיש שום הבדל בין הלשונות ולומר שע"ד לשלם בכל שבוע הוא מתכוין לישבע ולענ"ד גם הכותב שלא בכוונה כתב כן ואל לבו לא שם שלא הי' סותם כי אם מפרש באר היטב ובמש"כ נדחו ג"כ דברי, הגאון המחזיק ידו דמכיון דאין הולכין בנדרים אחר הלשון כי אם אחר הכונה וכיון שלא האמין החוכר להשו"ב רק בכתב איסור ושבועה ואם לעולם יוכל השו"ב להתנצל ולקיים מה הועיל במש"כ אם אעבור אהי' אסור לשחוט אלא ע"כ שהי' הכונה על החשבון הראשון ולענ"ד הסמיכה י"ל שהי' רק על השבועה ולזכרון נכתב בספר והתועלת ממה שישא עונו ויענש ביד"ש אם לא יקיים הן על השבועה והן על השחיטה והכשלת אכילת הבשר

אמנם שכ"ז כתבתי לפ"ד הרב והגאון המחזיק ידו דיש ללכת אחר הכונה אמנם זה לי כי"ב שנים העליתי בתשובה לעיל (סי' טז) דלא אזלינן בתר הכונה לעשות נדר כשאין סובל בלשון ויש למצוא שיחול עכ"פ הנדר ע"פ הלשון ובנ"ד שאין במשמעות מעות הלשון על החשבון הראשון וי"ל שחל על שיתחייב לפרוע בשום זמן אין לעשות נדר ושבועה מכח הכונה

ה והנה לשון הכתב ובאם שאעבור על שום דבר מהנ"ל אזי אני מקבל עלי שלא לשחוט אינו במשמע שקיבל בח"ח ובשד"א שלא לשחוט כמו שהבין הגאון נ"י בסתירת היתר הג' שלא נזכר כאן ח' ושבועה וקבלה בעלמא הוא דהוה ולא קאי מהני כלל לענין דינא

אמנם מה שאמר ובאם שאשחוט תהי' שחיטתי אסורה דומה להאומר אם אעשה כך יהא פתי פת כותי וייני יי"נ (שבסי' ר"ה ס"ב) דלרמ"א בע"ה בעי' שאלה ובזה"ז לכ"ע כע"ה דיינינן כמ"ש הש"ך שם (סק"י) ויש לחלק כיון שלא פי' בשר שחיטתי כי אם שחיטתי דהוה דבר שאין בו ממש דמבואר בסי' רי"ג דא"צ שאלה אלא מדרבנן והראה הש"ך למ"ש (בסי' ר"ה סק"ב) והיינו שהבינו הש"ך וב"י מדברי התשב"ץ דבתלה נדרו בדבר האסור ובמקום אונס אפי' בע"ה א"צ שאלה ומינה דן הש"ך לדבר שאין בו ממש במקום אונס וי"ל דה"ה בדבר שאין בו ממש והי' רק בדרך קנם ובלשון איסור הוציאו דלא בעי' שאלה מן התורה. ולי"א אפי' בע"ה א"צ שאלה עיין (סי' ר"ה ס"א וס"ב) ובש"ך שם דלא כתשב"ץ ועמש"כ לעיל בתשובה (סימן יז) דבאומר דרך קנס ע"ד שום איסור הוא דבעי' שאלה בע"ה ובזה"ז לכ"ע אבל בקנס ע"ד רשות לא בעי' שאלה. דנקטינן דעת הריב"ש המכרעת בין דעת הרשב"א לדעת רא"ש ודרשב"א מכח מנהג אתי עלי' ונראה שנשתקע המנהג א"כ בנ"ד שלא אמר ובאם אעבור תהי' שחיטתי אסורה כי אם ובאם שאשחוט. וקבלתו שלא לשחוט לא הי' בשום חומר איסור כי אם קבלה בעלמא נ"ל דלא חייל הקנס שקנס לאסור מה שישחוט כיון דעל דבר הרשות הוה הקנס ולא בעי' שום שאלה עליו אפי' בזה"ז ובע"ה. גם חיוב הנתינה מכל בהמה שאמר וכן אני מקבל עלי באיסור כנ"ל ור"ל באיסור בח"ח ושד"א. הוא שלא בדקדוק דעל שוא"ת יתכן לומר שמקבל עליו מניעת המעשה באיסור כחרם ושבועה אבל להתחייב ליתן הי' צ"ל אני מקבל עלי בח"ח ושד"א או כנ"ל בלבד. ועיין (סי' רלט סעי' ט) בש"ך וט"ז בטעם דמתפיס בשבועה לא הוה כי אם איסורא בעלמא וממילא בנ"ד שהחיוב על גופו לא הוה מתפיס בח"ח ושד"א כ"א אסורא בעלמא

וארווחנא בזה דאפי' להסוברים דבשבועה דלהבא נפסל אע"ג שהעברה בשוא"ת לא מיפסל בנ"ד דלא הוה אלא איסור בעלמא ושיש להקל בספיקו. ובצירוף כל הנ"ל נראה לע"ד שאין שחיטת השו"ב אסורה. ולרווחא נלע"ד לומר שיתירו לו ג' אפי' שלא מדעת החוכר. אמנם באשר בעו"ה הרבה שוחטי זמנינו מקילים ראשם בנדרים ושבועות ומפריזים על מדת חז"ל בכל ענייני השו"ב הן בבדיקת הסכין בי"ב בדיקות הריאה ומיעוך והשו"ב הזה נוסף ע"ז נראה בו מקלות ראש שהרי זה בכלל מה שדרשו ע"פ אישה הפרם וה' יסלח לה שדומה למי שרצה לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שהוא לא אסיק אדעתיה שיש צדדים להקל שאינו פוגע בח"ח ושד"א. ומי זוטר איסור בלבד לאיש שצריך להיות ירא ה' מרבים וחרד על דברו ואם שלענ"ד גם על איסור לא עבר עוד שיש לו עת וזמן לפרוע עוד איהו נראה למיעבד איסורא איתכוין. ע"כ לדעתי עד שיקבל עליו דברי חבירות בפני הרב אב"ד מסאכטשין על כל הדברים אשר זכרתי בזה יש לכל בעל נפש וירא שמים למנוע את עצמו מאכילת זבחו

האמנם דקיי"ל לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול בכ"ז הרב אב"ד בכל עיר ועיר אשר יראת ה' ראשית חכמתו יתכן שמחוייב למנוע א"ע. ואין בני העיר יכולין לכוף את הרב אב"ד שיהיה במקומו שו"ב אשר הוא מחוייב להמנע מאכילת שחיטתו ע"פ תורת הירא' אשר על פניו

עוד זאת אחוה דעי באשר השו"ב טען בפני הרב המתיר ששכח לחשוב הכבשים והי' זה שמהערב עד בוקר נשכח ממנו דבר המוטל עליו בח"ח ובשד"א ובמילתא דתמוה כהאי ובמקום שיש לחוש שיהא נתפס כעובר שבועה וח"ח