אגודת אזוב מדברי נה

דה"ה צ"ל דה"מ. ואכתי י"ל לענין מלקות דנקיט רמ"א הוא דבעי' התרו בו אבל לענין פסלות מדין עובר על השבועה י"ל לאחר שעבר א"נ אפי' לא הי' מותרה מקודם וצ"ע בזה דלמה הביא הרמ"א דין מלקות שאינו נוהג בזה"ז ומסתמא ללמוד מיני' לענין פסלות ועלי' כתב הש"ך דהיינו מילי בהתרו בו. ועיין טור או"ח (סי' שמח) ובקונטרס הסמיכה שבתשו' הרלב"ח אם שייך מלקות בזה"ז ועיין בס' נר תמיד ח"י כריתות (דף כא) שדין מלקות שבפוסקים נזכר לענין קנם מ' זהי' שהזכיר הרמ"א בחו"מ (סי' ב')

אולם במ"ש הרב המתיר דאע"ג דא"נ לומר אנוס הייתי בנשבע לחברו חשיב הכא רגלים לדבר מכח מנהג החוכרים עם השו"ב. והרב מסאכטשין דחה דבריו שאין כדאי לדחות דין מפורש בסברות בדויות בלי שום ראי'. ואין דבריו נכונים דבמקום דאיכא רגלים לדבר כבר פי' הש"ך דנאמן ודן מסברא דחשיב רגלים לדבר ומש"כ עוד ובפרט לפי דברי החוכר לא הוה כי אם בשביל טובה שעשה לו הי' כעין פשר

הנה מכח טענת החוכר אין לפסול השו"ב ובודאי מתבייש החוכר לומר שאנס השו"ב לכל זה ואם ע"פ הדין נאמן לומר אנוס הייתי לא יוגרע טענתו בשביל דברי החוכר

גם מה שהביא ראי' מאשר לא גילה אנסו לשום אדם ולכל הפחות להרב שהצילו כמה פעמים מדברים כאלה שמכל זה נראה שלא הי' אונס י"ל שכ"ז הי' מאונס שירא אולי יתודע להחוכר וירדפנו ע"ז הן מה שלא גילה בשעה שנעשה הכתב הן במה שלא גילה אח"כ

ובזה נדחה ג"כ מה שהעירותי דא"צ לומר אנוס הי' מכיון שכ' שנעשה בנפ"ח ובלי שום טענת אונס וכפיי' כלל ובביטול כל מודעא די"ל דלא מהימן תו לומר אונס הייתי כמו לענין כתב שטר והודה שנשבע דהכא שאני שי"ל שע"פ אונס הוצרך לכתוב כן ונסתר ג"כ מה שמוכיח שלא הי' אנוס שהכתב כפי ההעתק נכתב פ' תרומה תר"ך וא"כ עד חשוון שנה זו כשלש שנים קיים כפי הכתב וגם למה שנראה מהעתק טענת החוכר שהכתב נעשה אשתקד תרכ"ב עכ"פ עברו ט' חדשים שקיים הכתב בו מוכיח מזה שלא באונס הי' די"ל שהכל הי' באונס וע"פ יראה שתק ועתה שנודע בבירור מביטול הכנסה זו אינו ירא עוד לגלות אונסו

גם מ"ש הגאון המחזיק ידו דאינו בגדר אונס משום דמדינא דמלכותא יר"ה יכול החוכר לעכב שלא למנות שו"ב שלא בהסכמתו. ע"ז יש לדון אם אין החוכר צריך לברר טעם עכבתו ואמתת החשד

אלא דבפשיטות י"ל שיכול לעכב שלא לשחוט בכפרים ומה שהבטיחו ליתן משחיטתו בכפרים אינו בגדר אונס

שוב יש להעיר דבשבועות אונסין בעי' שלא יהא דעתו לקיימה כנראה מדברי מהרי"ק שהביא ד"מ (אות י) דאפי' גילה את דעתו שאין חפץ בשבועה לא מהני היכא דלא אנוס והביא ראי' לזה מדברי רשב"א דלמה לי טעם אנוס כיון דמסר מודעא דאין חפץ בשבועה אלמא דבלא אנוס לא מהני ומשמע דאונס בלי גילוי דעת לא מהני. דאל"ה אין להביא ראי' די"ל הרשב"א נקיט לה מתרי טעמי מטעם מודעא ומטעם אונס אלא ע"כ דלטעם אונס בעי' נמי טעם מודעא ומוכח שפיר דמודעא בלא אונס לא סגי ממילא י"ל בנ"ד נהי דאיכא רגלים לדבר לא מהני כיון דליכא רגלים לדבר שלא הי' חפץ לקיים הא י"ל משום האונס חפץ הי' לקיים וכעין אונס מיתה לכמה פוסקים. תדע שעד שנולד ביטול ההכנסה קיים מכח האונס וביטול ההכנסה נולד היא ובדברי הש"ך דברגלים לדבר נאמן אפשר להסביר דעל הכל איכא רגלים לדבר ותו שי"ל הא דמהני רגלים לדבר על האונס אע"ג דליכא הוכחה שחישב בלבו היום ושלא הי' חפץ בשבועה היינו היכא דטעין הכי בפירוש אבל באומר אנוס הייתי בלבד אע"ג דאיכא רגלים לדבר לא מהני כיון דליכא עדיין הוכחה שלא הי' חפץ בשבועה וחישב היום משא"כ בדברי הרשב"א הא מסר מודעא גם שם כיון שאחותו התירה עצמה למיתה י"ל דדמי לאנסוהו בגופו ולא בעי' שיחשב בלבו היום

ומ"ש הרב המתיר כיון שקיבל ע"ע בח"ח ובשד"א לקיים האיפנים ואם יעבור אסור לשחוט ומלבד איסור שחיטה הוא עובר שבועה ממילא אין אדם משים עצמו רשע וב"ד אומרים ששילם ולמה שיודע בנפשו שעבר ואסור לשחוט כתב דפשוט דעברה נקראת כשהיא ע"פ הדין בבירור לב"ד ולעדים ולא בנ"ד שלא אסר שחיטתו כי אם כשיעבור באמת וכיון דלא מהימן אין הודאתו בכלל עבירה ולית דן צריך בשש. והרב מסאכטשין כתב לדחות דלא שייך בזה אין אדם משים עצמו רשע כיון שע"פ דבריו מעולם לא הרשיע ואע"ג דלא מהימן לן בדבריו לא שייך בזה אין אד משים עצמו רשע והביא ראי' מתוס' רפ"ק דבבא מציעא נכונים דבריו

אמנם מ"ש הרב לדחות בשניי' דאיזה שייכות לעבירת השבועה עם איסור השחיטה שנתלה בתנאי ההעלמה דאם יעבור לא קאי על עבירת השבועה רק על תנאי ההעלמה וחומר השבועה שנכתב בתחלה הוא רק לתוקף וחיזוק ותדע דאם נבוא לפרש תיבת דאם יעבור דקאי על עבירת השבועה הא שבועה דלהבא הוא והעבירה בשוא"ת ולא נפסל ע"פ הכרעת הריב"ש. כ"ז אינו נכון חדא דאם יעבור לא משמע כשיופסל עי"כ דוקא כ"א בעבירה בלחוד נאסר לשחוט להבא ותו דכיון דעבירת השבועה שלתוקף וחיזוק הוא מכח ההעלמה שתלה בה איסור השחיטה אי נימא דאין אדם משים עצמו רשע לשעבר על השבועה הי' אפשר לומר דליכא בירור על ביטול התנאי שתלה בו איסור השחיטה

אולם הגאון המחזיק ידו יפה דחה דנהי דלענין לעשותו חשוד אין אדם משים עצמו רשע מ"מ למה שהתחייב להחוכר שלא לשחוט אח"כ מתחייב בהודאתו כמו בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון

איברא דכשאני לעצמי אתמה על הרב המתיר שכתב ולית דין צריך בשש ולדעתי שום צורב וחבר לא יאמר כן דכי עבירת השבועה ממנו נתבררה לנו והא הכשבים שחוטים והפנקס שלא נחשבו לחוכר פתוח לפנינו והחוכר עומד וצוח. וע"א שלא בהכחשה מהימן ומה דמצי מכחיש לחוכר במידי דלא חציף לא חשיב משים עצמו רשע בהודאתו. ותו דפלגינן דיבורי' מצינו ולא להוסיף על דבריו ששילם להחוכר. ועיין תוס' כתובות (דף יח:) ד"ה ואין אדם שכתבו דלרצונו ובא על אשתו הוה דיבור אחר ופלגינן דיבורי' אבל מחמת ממון או נפשות הוה פירושא דאנוסים היינו ולא פלגינן ור"ל דאין להוסיף פי' על דבריו וה"נ אין להוסיף על דבריו ששילם ולתי' האחרון נמי דהיכא שאינו מעיקר הענין שבא להעיד לפנינו פלגינן. אבל באנוסים העיקר שלא ראו המלוה ונעשו רשעים אם לא יעשו פי' מחמת ממון או נפשות לא. שייך פלגינן דיבורי' וה"נ מיד עפ"ד החוכר והמבורר לב"ד אם לא יאמר שפרע הו"ל עובר שבועה ולא שייך בזה שהב"ד יאמרו שפרע

ד ומ"ש הרב המתיר דהשו"ב לא עבר על השבועה כיון שלא נזכר תיבת העלמה שי"ל שמחוייב לו להגיד לו בפעם הראשון רק שמחוייב ליתן לו מכל מה שישחוט. ומקמי שבועה לא הוה עליו חיוב כלל ויש לו זמן ליתן עוד דהא אפי' בנדר דקאי בבל תאחר גוף הנדר מתקיים כל ימיו אלא דקאי בבל תאחר ובנ"ד ליכא בל תאחר ואפילו הוה קאי בבל תאחר לא אסר שחיטתו כי אם על עבירת השבועה ולא על עבירת בל תאחר והרב מסאכטשין דחה דבריו מכח שמשעה שנעשה הכתב נהגו השו"ב והחוכר לחשוב בינם והי' על השו"ב לפרט שם האיש ומקום ששחט