אגודת אזוב מדברי נד

לנו להוסיף על הכרעת הרמ"א ודוקא בע"ה בעי' התרה ולא בצורבא מרבנן בזה"ז

וראיתי באשל אברהם (סי' ר"ה ס"ק א) שהביא תשו בני יעקב בשו"ב שחתם שקיבל בנדר שלא לשחוט יחידי וכשיעבור שחיטתו פסולה וטען דלא חייל הנדר מדלא הוציאו בפיו ורצה להתיר לפי שתלה דרך קנס אך פסלו לפי שעבר על תקנת הקהל והו"ל כחשוד לאותו דבר שמתשובה זו יש להתלמד להקל בנ"ד. מכ"ז נלע"ד דמדינא לא בעי' שום התרה בנ"ד ולרווחא דמילתא יתיר לעצמו בג' הדיוטות ואע"ג דאכתי לא חל האיסור וה' יאר נרי במאור תוה"ק ויצילני משגיאות

סימן יט ע"ד השו"ב מעיר אחת שהתקשר נגד חוכר הכנסת בשר כשר דשם באיזה ענינים וקיבל ע"ע כפי העתק הכתב שקרא בפיו בטרם שבא עה"ח וזאת נעשה ברשיון הממשלה יר"ה וע"פ הי' מחוייב ליתן להחוכר ה' קאפעקען מכל בהמה שישחוט גסה או דקה והנה בליל ה' שחט ג' כבשים אחר שנחנק א' מד' כבשים והוליכו הג' שנשארו אל מחוץ לעיר וביום וי"ו באו לחשבון ולא. חשבם לו וכעת טוען ששכח לחושבם לו ושמתחלה הי' אנוס על קבלת השבועה והנה רב מורה א' התיר זבחו מד' טעמים והרב מעיר הנ"ל הציע לפני טענת החוכר שכל ענייני הכתב היה עיקר קבלתם בתחלה בקגא"ס ובאלה ונדר ומהם על פי שט"ח בשביל טובות שעשה החוכר עם השו"ב למנותו בקוחאר. ואח"כ בשביל התחדשות והרחבת זמן השט"ח שעבר זמנו נעשה הכתב התקשרות ביניהם ושאר טובותיו ושמתחלה כיחש בפני הרב ובמעמד איזה אנשים מהכבשי' ואח"כ יצא בדברי ריב עם החוכר ולא טען ששכח ואנוס הי' כ"ז שהי' בפני הרב וסתר כל דברי הרב המתיר ואחריו החזיק הגאון מ' שלמה ישכר דוב נ"י לסתור דברי המתיר ונדרשתי לחות דעי בדין זה ולא יכולתי למנוע עצמי ע"כ אגלה דעת נוטה שלי וה' ינחני בדרך אמת

א מה שכתב הרב המתיר דנאמן ששכח לא מיבעי' לרש"ל שבש"ך חו"מ (סי' לד סק"ח) אלא אפי' לרשב"א ואע"ג שהי' זמן קצר משום שי"ל מיגו דקיימתי ואע"ג דהוה העזה כי היכי דליפטור מממון אמרי' דמהני ה"נ להנצל מפסלות ודברי הש"ך יו"ד (סי' רלב ס"ק כה) הסיע דרך אחרת

והנה מה שסתר דבריו הרב הנ"ל דלא חציף להכחיש הוא סברא אלימא טובא מאין אדם מעיז והביא ראי' מאשה שאמרה לבעלה גרשתני דנאמנת משום דאין אשה מעיזה בפני בעלה והיעלה על הדעת שנאמנת להציל נפשה מפסול ועונש בטענת גירושין שלא בפני בעלה במיגו שהי' אומרת בפני בעלה גרשתני ובפי' מצינו דשלא בפני בעלה אין נאמנת ואף במיגו שהיתה טוענת בפני בעלה משמע דא"נ

ולענ"ד קשה לחלק בין אין אדם מעיז לבין לא חציף. ולפ"מ שהביא ראי' מאשה שאמרה כו' שם נמי א"א מעיזה נקטינן ומשוהו לדין לא חציף והראי' שהביא לא ירדתי לעומק כונתו גם מ"ש בסוף דבריו כיון דאין לדון מכח מיגו אלא אחר יישוב גדול שאין לדחותה אין להכשיר השו"ב מכח המיגו לא נתבררו לי דבריו דאדרבה לפסול איש צריך יישוב גדול וכ"כ מש"כ מטעם מיגו במקום חזקה ומאן לימא לן דלא אלימא שלא יועיל מיגו לא נתחוור לפסול איש בשביל מאן לימא לן

אמנם במש"כ לדחות דירא להכחיש את החוכר שירדפנו מלא באשר שמכיר בשקרו ובמש"כ דליכא מיגו להכחיש הפנקס ושאין לתלות בשכחה בזמן קצר כזה ובפרט במלתא דתמוה כעובדא דידן בכל אלה יפה כתב הרב ודברי הגאון המחזיק ידו שירא להכחיש החוכר שיפסידו ממון להבא שרירין ואינם צריכים הסכמתי

אמנם בעיני יפלא עליהם שלא הרגישו שכל דברי הרב המתיר בהיתר זה אינם עולים כראוי דהנה מש"כ דתחלה צידד הש"ך לומר דאי נימא דנאמן שוגג או אונס לא שבקת חיי והביא לסתור מדברי הר"י בן הרא"ש דנאמן קיימתי ויצא לחלק דלענין שוגג ואונס נכנס ע"ד שלא יהי' נאמן כשעשה הכתב בשבועה. משא"כ קיימתי לא אסיק אדעתי' שיעיז. אבל שלא יהא נאמן שוגג ואונס במיגו דקיימתי לא עלה ע"ד הש"ך

וטעה בזה כמה טעיות: (א) העתיק מה שלא כ' הש"ך דתחלה החליט דלחבירו אין נאמן בטענת אונס. והק' מהר"י בן הרא"ש ותי' דקיימתי שכיח אבל אונס לא שכיח ועוד דטענת אונס שכ"א יטעון לא מהימן אבל קיימתי דלא חציף נאמן

והנה בדברי הש"ך המסודרים לפנינו שלא כאשר העתיקם אין שום התחלה לפרש כדבריו: (ב) במה שהבין דהש"ך קאי על כתב בהתקשרות שבועה והסביר בזה חילוק שהעלה מדעתו וליתא דהש"ך אשבועה בלחוד קאי ולדוגמא נקיט בשט"ח וכה"ג ועל מ"ש הרמ"א ששבועתו כו' קאי. ואם לדברי הש"ך נאמן אונס בשבועה בלחוד ק' מה הק' מדברי רשב"א שבב"י (סי' רכח) דנאמן בטענת אונס והוצרך לתרץ שידענו באונסו ותיפוק לי' משום שלא הי' שם כי אם שבועה (ג) גם בכתב בהתקשרות שבועה לא שייך לומר דאם נאמן יהי' ללא יועיל דהא מהני למה שנכנס בחיוב שבועה בדבר שגלוי לשמים ואם יעבור עונו ישא ועי"כ יחוש ומה שנכתב בספר היינו לזכרון דברים ושידע ולא ישכח מה מוטל עליו: (ד) ע"ד הש"ך האמורים לענין אונס הוסיף ענין טענת שוגג דדמי לשכחתי כמ"ש הרשב"א הביאו הסמ"ע (ס"ק יג) ומבואר ברשב"א דאין נאמן שוגג הייתי ומשמע אפי' יש לו מיגו ותו נלע"ד כיון דמעיקרא טען בפני הרב ואנשים להכחיש כל הענין אפי' נימא שיכול לחזור מהודאתו ולטעון כעת טענה אחרת מ"מ אין לו מיגו דקיימתי שהי' מכחיש דבריו הראשונים משא"כ שכחה וטענת אונס אינו מכחיש דבריו שי"ל שהיו דבריו הראשוני' באמת לפי מיעוט זכרונו

ב מה שכתב עוד הרב המתיר דנאמן אף שכבר עבר שהי' אנוס כיון שלא הי' מותרה מעדי' כמ"ש הש"ך

הנה בחו"מ (סי' לד סק"ח) מבואר דהש"ך בשם הרשב"א הוסיף כן אבל הש"ך לא חילק בזה וי"ל דאינו תופס על הרמ"א כ"א במה דכתב דאין נאמן לומר אנוס הייתי על המעשה אבל באומר אנוס הייתי על השבועה י"ל דמודה הש"ך לרמ"א דבלא מותרה בשעת מעשה נמי אין נאמן והיינו משום שאין זה מוכרח כ"כ ברשב"א שהביא הב"י יו"ד (סוסי' רכח) שמתחלה כתב אם התרו בו ולא חשש לומר להם שעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ ודאי אין נאמן. משמע דבלא"ה נאמן ובסוף דבריו כ' אבל בבא לב"ד ואמר כך וכך נדרתי ואנוס הייתי אי נמי ששאלוהו קודם מעשה ואמר אנוס הייתי נאמן משמע דבלא"ה אפי' לא התרו בו אינו נאמן

האמנם שדברי הש"ך ביו"ד (סי' רלב ס"ק כז) ע"ד הרמ"א אבל אם כבר עבר א"נ אין להבין שז"ל כ' בתשו' רשב"א שם מבואר דה"ה בהתרו בו כו' ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ וצ"ע דהא הרשב"א חולק על הרמ"א דלרשב"א בעי התרו ואכל ולרמ"א באכל לחוד א"נ ולא שייך לומר דה"ה: וראיתי בבאה"ט שכ' בשם הש"ך ה"ה התרו בו כו' והשמיט תיבת ואכל וי"ל דמיירי בהתרו בו כו' ואח"כ קודם שאכל אמר שאנוס הי' א"נ ובזה שייך שפיר לומר דהוא הדין משום דכי היכא דבלא התרו בו ועבר א"נ. ה"נ בהתרו בו ולא עבר א"נ אלא שא"א לומר כן דכיון דהש"ך לא כתב זה מדעת עצמו כי אם הביא מה שמבואר ברשב"א. ושם בהתרו בו ואכל קאי ותו דאח"כ כתב וכ"ה ברמב"ם (פ"ב מהל' שבועות דין י"ב) ומבואר שם דבאומר אחר האכילה לא הי' בלבי שלא לאכול ה"ז אינו לוקה. ולענ"ד יש להגיה שבמקום