אגודת אזוב מדברי נב

שעשה לו טובה היינו דוקא בשטובת ב' הצדדים הי' בזמן א' אלא דשל נשבע גדולה משל משביע. אבל בנ"ד דהש"ץ ומו"ץ כבר עשה טובה לבני הק"ק במה שכתב פטורים על זכיית שירותו שע"פ חוקי הממשלה והוא לא נהנה עדיין בשעת החתימה ממה שקבלוהו על שנה א' דבזה חשובה טובת בני הק"ק שקיבלו מן הש"ץ ומ"ץ עיקר וקבלתו לא הוה בשביל שעשו לו טובה ועיין בשו"ת טוב טעם ודעת (שם) שפלפל על עיקר דברי הריב"ש ז"ל אלא שלא מלאו לבו לחלוק על הריב"ש ז"ל

והנה תחלת לשון השטר שהתחייב לקבל לו שאם יתרחיש כו' שהוא קיבל לאסור עליו איסור על שחיטתו ועל הוראתו משמע שהתחייב וקיבל לאסור על עצמו לאחר שיעבור אתנאו אבל עדיין לא אסר ע"ע כלל ולשון ושחיטתו ובדיקתו אסורה ואסור לעבור לפני התיבה נמי לא משמע שכן אסר ע"ע דהו"ל למיכתב יאסור בלשון עתיד אלא משמע שממילא אסורי' עליו דברים ההם ואין זה ריח נדר ושבועה. ובכל לשון זה לא נאסר עליו שום דבר כלל וכלל כי אם שמוטל עליו ע"פ לשון הכתב לאסור ע"ע באם שיעבור אתנאו ומצי הדר בי' דחיוב דברים בעלמא הוא: וגם מה שכתוב לבסוף כ"ז קיבל הרב. לאו על קבלת האיסור קאי כי אם על קבלת החיוב לאסור על עצמו כשלא יקיים התנאי וכיון שאפשר לפרש לשון השטר דלאו על קבלת איסור קאי לכ"ע לא נאסר ע"י שבועה ונדר בכתב בכה"ג: כיון דלא מוכח כלל דעל קבלת שבועה או נדר נתכוין. ואפי' נפרש לשון כ"ז קיבל עליו שרצ"ל שכן קיבל עליו באיסור והרי הודה שאסר ע"ע אכתי יוכל לטעון שע"פ אונס הודה כן כמבואר (בסי' רלב סוסי"ב) בהג"ה בשם תה"ד דהא יש כאן אמתלא על מה שהודה. ואפילו יאמרו האנשים שכנגדו שנשבע ואסר על עצמו בפי' דכתב הש"ך (ס"ק כ"ח) דלא מהני לי' אמתלא מ"מ כיון שאין כאן הודאה ברורה דהא אפשר לפרש לשון כ"ז קיבל על מה שנתחייב לאסור על עצמו לאחר שיעבור על התנאי ובהוראת תחלת לשון השטר ודאי. דגם לדעת הש"ך מהני לי' אמתלא שעל פי אונס כ"כ

ולמה שנוגע לטענת אונס הנה קודם שעבר על השבועה נאמן כמבואר (שם) בהג"ה ומה"ט בנ"ד אפי' לאחר שנשא ונתן נאמן דהא לא נאסר במו"מ כ"א בשו"ב והוראה והוה קודם שעבר. וי"ל עוד דגם לאחר ששחט ובדק והורה נאמן דלא נאסר לשחוט ולבדוק ולהורות דיהיה איסור עליו כי אם דהשו"ב והוראתו אסורה והיינו שהמעשה נאסר שיחשב כאילו לא נעשה אבל הוא לא עבר כלל זולת בעבר לפני התיבה לכאורה תו לא מהימן ונהי דכתב הש"ך (סקכ"ה) דבנשבע לחברו לא מהימן בטענת אונס מ"מ בנ"ד דהוה אונס ידוע גם להש"ך נאמן כמבואר בדבריו

ויש לחקור כיון דבנ"ד הוה אונס ידוע אם לא מהימן גם לאחר שעבר על השבועה או דלמא אמרי' דאע"ג שידוע האונס אולי נתרצה ונשבע בלב שלם ומדברי הש"ך משמע דבידוע אונסי' לא חיישי' שהתרצה לישבע בלב שלם דאלת"ה גם בנשבע לחברו לא יועיל טענת אונס אפי' בידוע שמא התרצה אח"כ

והנה הגאב"ד מלונטשיץ כתב דכיון שיש לו טובה מבני העיר במה שקבלוהו מחדש על שנה א' לא חשיב אונס והביא דברי התוס' ב"ב (דף מח:) ד"ה קידש דכיון שמתחייב בשאר כסות ועונה לא חשיב אונס. והנה מה שלא הביא ראיה מדברי הרמ"א (שם) קודם לדין זה דבנשבע בשביל שיהי' לו טובה לא הוה אונס והביא ממרחק לחמו הוא כדי דלא נחלק ונימא דדוקא כשקיבל הטובה תיכף לא הוה אונם אבל טובה דלאחר זה אינה מחלקת האונס מש"ה הביא ראי' מדברי התוס' דחיוב שאר כסות ועונה דלאחר הקידושין נמי מסלקת האונס וה"ה טובת הקבלה במה שיהי' לו הכנסה לאחר זה ודפח"ח

אולם כבר כתבתי לעיל דמה שקבלוהו מחדש לאו טובה היא אלא סילוק נזק לפי שכבר זכה במינוייו וע"פ דתוה"ק וחוקי הממשלה יר"ה אין לסלקו ושטובת אותן הד' אנשים לא ישוה לו כולי האי וגם שטובתו נגדם גדולה וקדומה על טובה שלהם ומש"ה אינו מבטל האונס

עוד פלפל הגאב"ד מלונטשיץ עפ"ד דלא חשיב הכא אונס שאם קראו לפניו הכתב והסכים לדבריהם י"ל דין תקנת ציבור. ולענ"ד כיון שלא נזכר בכתב איסור המו"מ כי אם שכשיעסוק במו"מ יאסור שו"ב והוראה ועברה לפני התיבה א"כ נהי דלענין מניעת המו"מ במקומם מצי מתקני מ"מ לאסור השו"ב ואינך דברים בזה לא מהני תקנתם דלא אלים כח הציבור אלא במה שהוא לתקנתם כמו לענין שלא ישחוט כ"א שו"ב שלהם או שישחטו ב' ביחד אבל במה שאינו נוגע להם לא מצי מתקני כלל ואף שי"ל דגם מזה יהי' להם טובה וכמש"ל מ"מ נלע"ד דלא מצי מתקני בכה"ג משום דלא אלים כח הציבור במקומם ממה דקיי"ל דינא דמלכותא דינא ששוה מדותיו על כולם. וה"נ גם הציבור צריכים להשוות מדת תקנתם על כל בני מקומם ולא למנוע עסק המו"מ מאיש אחד ואע"ג שהסכים אין לו דין תקנת הציבור ותו דד' אנשים לאו ציבור נינהו

עוד פלפל דאם קראו לפניו הכתב או קיבל ע"ע זולת החתימה י"ל דהוה שבועה ונדר על דעת רבים כמו בארבעה שנשבעו לעשות דבר א' דהוה על דעת רבים (בסי' רכח סכ"א). נלע"ד דלא דמי דהתם הי' שבועת כולם על דבר א' והו"ל שבועת כולם עד"ר משא"כ בנ"ד דעל מה שנשבע הש"ץ ומו"צ לא נשבעו בני הק"ק ועל מה שנשבעו בני הק"ק לא נשבע הש"ץ ומו"צ וכיון דאין לומר דשבועתם היתה עד"ר כי אם ע"ד יחיד גם הוא לא נשבע ע"ד כן שיהי' שבועתו על דעת רבים כל זמן שלא פירש

והנה אם אמנם גם לענ"ד ליכא שום ריח איסור בנ"ד ויש להתיר בלי שום שאלה משום שלא קראו לפניו הכתב ולא קיבל ע"ע שום דבר בע"פ כי אם שבא עה"ח. ועל כולם אנוס הי' ועל סמך זה התרצה לחתום עכ"ז לבל יקילו הע"ה ראשם בנדרים ולבל יתחלל ש"ש שיאמרו הע"ה שרו לן עורבא לא ירד בני עם המקילים כי אם ע"פ היתר ג' הדיוטות דמיגמרי להו וסבירי כדין נדר ושבועה גמורה

אמנם יש לי מקום עיון עפ"מ דאיתא (בסי' רכח סעיף יז) דבתלה נדרו בתנאי אין מתירין עד שיתקיים התנאי ויחול הנדר ובש"ך (שם סק"ל) כתב דאפי' בדיעבד לא הוה התרה וא"כ א"א להתיר עד אחר שיעסוק במו"מ

והנה לדברי שו"ת טוב טעם ודעת שהשאלה הוא ע"מ דאחשבי' לכתיבתו וחתימתו כדיבור י"ל דלא בעינן חלות האיסור דהא לאו על האיסור קא מיתשל כי אם ע"מ דאחשבי' כדיבור וצ"ע ע"כ לענ"ד צריך לדקדק עוד בעיקר קבלה זו אי חיילא מדינא משאר צדדים אולי עי"כ יהי' מקום להקל ולהתיר קודם חלות האיסור

והנה בנ"ד דאפי' נימא שאסר ע"ע שו"ב והוראה והעברה לפני התיבה כיון דכל אלו הוה דברים שאין בהם ממש דמבואר (בסי' ריג) דאין צריך שאלה אלא מדרבנן ובש"ך (שם סק"ב) כתב דנ"מ בין צריך שאלה מה"ת ובין צריך שאלה מדרבנן להא (דסי' ר"ה סק"ב) ושם הביא דברי הב"י בשם התשב"ץ שכתב דבנאנס לאסור ע"ע אשה אחת ותלאה בדבר האסור דבמקום אונס לא הצריכו רבנן שאלה אפי' בע"ה. ונראה מזה שהב"י והש"ך הבינו בדברי התשב"ץ דרצ"ל דנהי דבתולה נדרו בדבר האסור הצריכו רבנן שאלה בע"ה ובזה"ז שווינהו לכ"ע כע"ה היכא שהיה באונס אפי' בע"ה ובזה"ז לא הצריכו שאלה דכולי האי לא גזרו רבנן במקום אונס ועפ"ז דן הש"ך דה"ה בדבר שאין בו ממש דא"צ שאלה מן התורה כשהי' במקום אונס לא הצריכו רבנן שאלה. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דבנאנס למה לי טעמא שהתפיסו בדבר איסור ותיפוק לי'