אגודת אזוב מדברי נא

כונה ובתר לשון בני אדם וזה לא נתכוין לכתיבה דלא מיקרי דיבור בלשון ב"א. ולעולם לדינא י"ל דכתיבה כדיבור ועיי' בחו"י (סי' קצד) ושבות יעקב (ח"א סי' קנו) ושו"ת מוהר"ץ חיות (סי' מג) ולפ"ז הוה ספיקא דדינא

איברא דכ"ז כשכתב ענין הנדר והשבועה בכתב ידו ממש אבל ע"י שבא עה"ח על מה שכתבו אחרים ולא קראו בפיו לכ"ע לא הוה כמוציא השבועה והנדר בפיו ומצאתי שכ"כ בשו"ת חתם סופר (סי' רכ) ושו"ת טוב טעם ודעת (סי' ט) והוסיף בזה דאפי' כתבו בכתב ידו ממש אם נכתב בלשון עבר אין בו ממש [ובאמת צ"ע דאכתי נימא הרי הודה בכ"י שנאסר בדבר זה וכמבואר (בסי' רלב) והתם לא הוה באונס שיהיה אמתלא על הודאתו וצ"ל דעיקר דבריו לא קאי אלא לענין דלא הוה הכתיבה כשבועה ומדין הודאה לא מיירי די"ל שהמשביע מודה דלא נשבע מקמי הכי. וצ"ע במ"ש בשו"ת טוב טעם ודעת (שם) לאח"ז דנראה קצת דלא איירי בהודאת שכנגדו] ואפי' קרא מה שכתוב בו בלשון עתיד לא איכפת לן כשלא נתכוין לקבלת נדר ושבועה כי אם לקרות מה שכתוב בשטר בלבד

והנה לצאת ידי כל הפוסקים לענ"ד ראוי להתיר נדרו ע"י ג' וראיתי שכ"כ בשו"ת שמש צדקה (סי' לב) וז"ל ואפי' את"ל שלא ביטה בשפתיו אפ"ה לע"ה מתירין כדי שלא יקלו בנדרים וקיי"ל דבזה"ז הכל נידונין כע"ה לענין זה עכ"ל ואע"ג דקאי בשיטת המקילין בשבועה בכתב וה"ה לדידן היכא שחתם על מה שכתבו אחרים דיש להתיר בזה"ז ונהי שבשו"ת טוב טעם ודעת (שם) צידד מתחלה להתיר בג' ואח"כ כתב דבחתימה בלבד לא בעי התרה היינו ע"פ הדין אבל לרווחא דמילתא מודה שנכון להתיר

אמנם מה שיש לעיין דהנה מבואר (בסי' רכח ס"ך) דהנשבע על דבר שהוא לטובה לחברו בשביל שעשה לו טובה א"א להתיר לו כי אם מדעת חברו ושאם עברו והתירו קמיפלגי רבוותא אם הותר ובנ"ד במה שקבלוהו על שנה אחת עשו לו טובה ואין להתיר בלא דעתם

איברא דכבר חקרתי די"ל דוקא היכא שצריך התרה מדינא הוא דבעי' דעת חברו אבל כשההתרה בשביל שלא יקלו בנדרים בלבד י"ל דמתירין אפי' שלא מדעת חברו או דלמא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון והדבר נשאר אז לענ"ד בצ"ע. ומדברי הב"ח הביאו הש"ך (סי' רי"ג סק"ב) ודברי הש"ך (שם) אין להכריע דלא אמרי' בזה כל דתיקון רבנן דאכתי י"ל נהי דבשאלה דרבנן הקילו באיזה עניינים מ"מ לענין נשבע בשביל טובת חברו לא הקילו חז"ל ותדע דהב"ח וש"ך ז"ל לא כתבו דנפ"מ לענין נשבע בשביל טובת חברו וצ"ע

והנה לטעם חשדא שבירושלמי י"ל עפ"מ שפלפלתי במק"א והלכתי בזה בדרכי אאמ"ו הגאון ז"ל, אי חשדא דאורייתא או דרבנן.. דאי חשדא דאורייתא אפי' בצריך התרה מדרבנן י"ל דחיישי' לחשדא אבל אי חשדא דרבנן י"ל דוקא בצריך התרה מה"ת חיישי' לחשדא ולא בצריך התרה מדרבנן

אמנם לטעם זה עכ"פ סגי בהודעה ולא בעי' שיסכים להתיר. ולטעם בושה על שמתחרט עד שיסכים חברו כמ"ש הט"ז (סי' רכ"ח ס"ק כ"ח) י"ל היכא שצריך התרה מה"ת דבכה"ג כבר סמך חברו על הבטחתו שיקיים דברו בזה חשה התורה להצריך התרה באופן שעכ"פ יתבייש עד שיתרצה חברו. אבל כשא"צ התרה כי אם בכדי שלא להקל בנדרים י"ל כיון דבכה"ג לא סמך חברו כ"כ על נדרו לא בעי' שיתבייש עד שיתרצה חברו להתיר. וסגי בהודעה לחוד ועדיין צ"ע

אמנם נלע"ד בנ"ד דנהי דאיסור המו"מ הוא נוגע לטובת בני הק"ק מ"מ כיון שלא נאסר במו"מ כלל רק שאם יעסוק במו"מ יאסור עליו השו"ב והוראת או"ה ועברה לפני התיבה שמכל הדברים שיאסרו עליו לא' יהיה שום תועלת לבני הק"ק בזה מצינן להתיר דעתם. דהא במה שיתירו ליכא טובה להמשביע ואע"ג שיש להם טובה מן הדברים שגורמים האיסור. וגדולה מזו כתב בשו"ת טוב טעם ודעת (שם) דאפי' להסוברים דשבועה ונדר בכתב מהני מ"מ כיון דלא הוה אלא משום דאחשבי' לכתיבתי' מצי מיתשל על מה דאחשבי' גם בלא דעת חברו דדוקא בשאלה בעיקר השבועה בעי' דעת חברו ולא בשאלה במה שגורם את חלות השבועה וכ' דמה"ט אפי' לרווחא דמילתא קיי"ל דלא בעי' דעת חברו המשביע. וה"נ י"ל דוקא להתיר השבועה שלטובת חברו בעי' דעתו אבל אם באנו להתיר דבר שאינו נוגע כלל לטובת חברו אע"ג שעי"כ יערב בנפשו לעשות דבר נגד טובת חברו לא בעי' דעת חברו האמנם שבש"ך (ס"ק מ"ג) כתב דכל שקיבל טובה אפי' בשאין תועלת למשביע אין להתיר בלא דעתו אולם בט"ז (ס"ק כח) משמע קצת כמ"ש דבעי' שיהי' איזה תועלת למשביע. וכן משמע קצת בדין שלא יזוז מהעיר דמתירין לו אחר שעבר דנקטינן טעמא כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר. ובמק"א כתבתי דהרשב"א בתשו' ח"ג (סי' שכ"א) משום דאין תועלת למשביע ולא משום שכבר עבר על השבועה ס"ל דמתירין שלא מדעת המשביע ולענ"ד מהא דילפינן ממשה יוסף וצדקי' דאין להתיר בנדר לחברו לא שמעי' אלא בדאיכא תועלת לחברו דבכולהו הכי הוה

ולכאורה נראה מכל התשו' שהביא הב"י וגם מדברי הריב"ש דבעי' תועלת לחבירו. ובלא"ה מתירין שלא לרצונו אפי' לטעמא דמפני הבושה שלא כדברי הש"ך ז"ל ולדינא צ"ע עוד ובפרט שי"ל שגם איסור שו"ב והוראה הוא טוב לבני הק"ק שעי"כ יקבלו עליהם ש"ץ ומ"ץ אחר והוא ישא בעול כאחד האנשים או יניח המקום שם ועי"כ לא יעסוק במקומם וירחב להם

אמנם כיון דעיקר ההיתר הוא בשביל שלא להקל בנדרים ומדרבנן. ואיכא ב' טעמים מפני החשד ומפני הבושה ומספקא לן איזה טעם עיקר הו"ל ספק דרבנן דלקולא וי"ל דסגיא בהודעה בעלמא בלא הסכם דעתו. [מיהו לענין כתב בכתב ידו ממש י"ל דלא חשיב ס"ס דהוה כספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות] וכמה רבוותא מהראשונים והאחרונים נקטו דטעם חשדא עיקר. ולענ"ד נ' כיון דפלי בירושלמי הטעמים דמפני הבושה ומפני החשד בפלוגתא דריב"ב ור"ע ביומא (דף פו:) אם צריך לפרט מעשיו ביוה"כ הובא בתוס' גטין (דף לה:) ד"ה ליחוש וקיי"ל כר"ע דא"צ לפרט מעשיו דהלכה כר"ע מחברו מסתברא דטעמא דחשדא עיקר ואף שאינני כדאי להכריע באתי להעיר את המעיין ובעיקרא דמילתא נלע"ד דבנ"ד לא מיחשיב עשו לו טובה כלל דכיון שהי' מקובל לג' שנים ואח"ז התרצו לעכבו עוד כחמש שנים הרי זכה במינויו ע"פ דתוה"ק וע"פ חוקי הממשלה יר"ה ועיין בשו"ת הריב"ש (סי' רע"א) שזוכה מכח חזקה שהחזיק מעצמו והובא ביור"ד (ס"ס רמ"ה) בהג"ה ואאמ"ו הגאון ז"ל האריך בתשובה א' דרב וה"ה מו"צ אף שנתקבל לזמן זכה לכל ימי חייו והכל בו שהובא ביו"ד (סי' רנ"ז סעי' ב) קאי אשאר מינויים גם שלענ"ד י"ל דהכל בו מיירי כשבאים לסלקו בכלות הזמן שקצבו לו דליכא חשדא ולא בהחזיק זמן רב אח"כ דאיכא חשדא אם יסלקוסו. וכן משמע מדברי הכל בו שנתן טעם שכן נהגו שבכלות הזמן אלו יוצאין ואחרי' נכנסים והובאו בד"מ ובש"ך (סק"ד) וא"כ לא עשו לו טובה במה שהתרצו לעכבו עוד שנה אחד כי אם סילוק נזק היה. וגם שטובת הד' אנשים לא ישוה לו לקבל ע"ע איסור המו"מ כי אם טובה כל בני העיר. ואולי כל בני העיר לא דחקו כל כך ועלה על סבילת צימצום פרנסה במניעת המו"מ ועיין בריב"ש הביאו הב"י והט"ז (סק"ל). עוד י"ל נהי דכתב הריב"ש הובא (בסי' רכ"ח ס"כ) בהג"ה ג' דאפילו קיבל המשביע טובה יתירה מהנשבע הוה בכלל נשבע בשביל