אגודת אזוב מדברי נ

מתורת משה הרמ"א זצ"ל. כ"א מתורת הר"מ מטארני למדנו דלא אזלינן בתרי'. ובנ"ד נמי כיון שמשמעות לשון השטר הוא שקבלת האיסור על שיבוא לזמן המוגבל ולא על שישב בעיר ג' שנים לא אזלינן בתר שום אומדנא אע"ג דמוכחא טובא כיון שאינו סובל כלל בלשון השטר ואין לעשות ממנו נדר

איברא דאיכא לעיוני בשלמא לשיטת הרמב"ם (שבסי' רי"ח ס"א) דלבישה והעלאה שניהם במשמעות הלשון ניחא מה דמפקינן לשון הנדר מהעלאה לאוקמא ללבישה ומפקי' ליה מלבישה לאוקמיה אהעלאה כפי הכונה דכיון דשניהם במשמעות הלשון אזלינן שפיר בתר אומדנא בין לבטל ובין לעשות נדר אבל לשיטת הרא"ש דלבישה היא דאיכא במשמעות הלשון ולא העלאה בשלמא מה דמפקי' לשני' מהעלאה לאוקמי' ללבישה ע"פ הכונה דניחא דהרי לבישה איכא במשמעות הלשון ועבדי' נדר ע"פ האומדנא דהו"ל פיו ולבו שוין דהיינו משמעות לשון פיו ואומדן כונת הלב. אבל לאפוקי לישנא מלבישה לאוקמי' להעלאה כפי הכונה קשה התינח לאפוקי' לישני' מלבישה לפי שלא נתכוין לה דלבטל הנדר שפיר אזלי' בתר אומדנא לפי שפיו איכא לבו ליכא אבל לאוקמיה להעלאה שאינו כולל וסובל כלל במשמעות הלשון מה מהני לן אומדנא והא לעשות נדר לא מהני אומדנא אפי' היכא דמוכחא כשאינו במשמעות הלשון משום דלבו איכא משמעות פיו ליכא ואנן פיו ולבו שוין בעי'

אמנם אחר העיון ליתא דשאני התם דכיון שע"פ האומדנא ליכא למימר שנתכוין לדבר אחר כי אם להעלאה בלחוד מש"ה אע"ג שאין זה כלל במשמעות הלשון עבדי' מיניה נדר ומוקמינן לדיבורי' להעלאה דכיון דלבטל הנדר אזלי' בתר אומדנא וסמכינן אמה דידעינן בודאי שלא נתכוין ללבישה. וכיון דאפקי' ומבטלים נדרו מלבישה ע"כ בעינן לאוקמיה לדיבורו ולנדרו להעלאה אע"ג שאינו. סובל במשמעות הלשון דאל"ה אמאי תרמיי' ולמה נתכוין ועל מה נדר אבל בנידון דהר"ם מטראני שע"פ האומדנא נראה שהי' כונתו שלא יעשה סחורה זו לא עם אחרים ולא בפ"ע וע"פ משמעות קבלתו נראה שהי' רק על שלא יעשה הסחורה עם אחרים. אבל שלא לעשותה בפ"ע ליתא במשמעות הלשון ומ"מ אין משמעות הלשון סותר לגמרי למשמעות של האומדנא בכה"ג לא אזלינן בתר אומדנא בלבד לעשות נדר דהאי איכא מידי למיחל עליה משמעות הלשון בצירוף משמעות האומדנא דהיינו שלא יעשנה עם אחרים. ומה"ת נעשה נדר מהאומדנא לחוד דהיינו מעשיית הסחורה בפ"ע כיון שי"ל שהלשון מסכים עם האומדנא במקצת ואינם סותרים זה את זה לגמרי ואיכא גונא שיסכימו ויחולו שניהם

והה"נ בנ"ד שע"פ האומדנא י"ל שקיבל על עצמו לבוא לזמן המוגבל ולשבת שם ג' שנים ומשמעות לשון קבלתו הוא שהי' רק על שיבוא לזמן המוגבל וליתא כלל במשמעות לשונו שישב שם ג' שנים ומ"מ אין משמעות הלשון סותר לגמרי למשמעות האומדנא דבכה"ג לא אזלינן בתר אומדנא לחוד לעשות נדר כיון דאיכא מקום למיחל עלי' משמעות הלשון בצירוף האומדנא. והיינו שיבוא לזמן המוגבל מהיכי תיתי נעשה נדר מהאומדנא בלבד דהיינו שישב בעיר ג' שנים אחרי שי"ל שהלשון מסכים עם האומדנא ג"כ במקצת ואינם סותרים זה את זה לגמרי

ולפ"ז אפי' נימא דלהרמ"א עבדינן נדר מאומדנא דמוכח אפי' אינו כולל וסותר הלשון מ"מ להביא ראי' לדבריו מדינא דהר"ם מטראני ולנ"ד דהא איכא לחלק כמ"ש ביישוב שיטת הרא"ש

ז הנה מבואר בחו"מ (סי' של"ג ס"ג) בהג"ה דאסור להשכיר עצמו לג' שנים ונהי נמי דבשבועה חיילא עליה ולא הוה נשבע לבטל את המצוה (כמש"ל אות ד') מ"מ שארית ישראל לא יעשו עולה להשביע על ככה ומה שכתבו כתב התקשרות על ג' שנים היינו שיתחייבו הק"ק להחזיק את המו"צ ג' שנים ולא שיתחייב המו"צ לעמוד אצלם ג' שנים שלימות להכשילו באיסור השכרה בעבד עברי ואפי' תימא שגם לזה נתכונו מ"מ נלע"ד דודאי ציבור איסורא לאינשי לא הוה קא ספי. ואי הוה ידעי דאיכא איסורא לא היו משביעים אותו ע"ז וא"כ י"ל דאיסורא לא ניחא להו לציבורא דליקני ועיי' ביו"ד (סי' רכח) בהג"ה הג' אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה כו' ובפרט בנ"ד שאומר המו"צ שלא הי' כונתו כי אם לקבל על עצמו לנסוע ולבוא לזמן המוגבל ולא שהוא מחוייב לשבת שם ג' שנים ונהי דמבואר (בסי' רלב סי"ב) בש"ך (ס"ק כה) דבנשבע לחברו אפי' קודם שעבר על השבועה אינו נאמן לומר לדבר זה נתכונתי ולא לדבר אחר מ"מ בנ"ד נ"ל שיש להאמינו ובפרט לפמש"כ המהר"ל מפראג בס' נתיבות עולם סוף עמוד הדין דעון גדול הוא לקבל רב לזמן שעי"כ צריך להחניף י"ל כשהרב א"צ להיות הזמן שצריכים הק"ק להחזיקו אינו מחניף כל כך שסומך שיוכל להשתדל לעצמו מקום בעוד שיש לו הספקה מן הק"ק. אבל אם הזמן שוה לשניהם צריך להחניף הרבה שלא יגרשוהו כלה בכלות הזמן והוא לא יוכל להשתדל לו מקום אחר עד שיכלה הזמן הקצוב לשניהם בשוה

ובצירוף כל הטעמים שכתבתי נלע"ד להלכה ולמעשה שיש לסמוך שרשאים ב"ד להזדקק ולהתיר לו נדרו וקבלתו אפי' שלא מדעת בני הק"ק שי' רק להודיע להם מהיתר זה ואין שום סמיכה על הוראתי עד שיסכימו ב' רבנים מובהקים ה"י ולהעתיק להם כתב התקשרו' כולה מרישיה לסיפיה אולי מתוכו ילמדו דברים שלא כמ"ש

סימן יח ש"ץ ומו"צ שנתקבל לג' שנים ואחרי כלותם התרצו בני הק"ק וישב אצלם עוד כחמש שני' ובנתיים ראה שפרנסתו מצומצמת ובחר לעסוק ג"כ במו"מ. וזה מחדש נצמח מחלוקה בין הש"ץ ומו"צ ובין אנשים מבני הקהלה והאנשים העלילו עליו בדיני א"י להביאו בתפיסה וחתרו ג"כ אצל הממשלה להשתדל לסלק אותו ממינויו ושירותו והתרה בהם לדון עמו בדין תוה"ק לפני רב מפורסם ולא אבו שמוע ואח"ז התרצו להעמידו במקומו עוד שנה אחת בתנאי שלא יעסוק בשום מו"מ וכתבו דבריהם בשטר ובאו על החתום ד' אנשים מבעלי המחלוקה גם הש"צ ומו"צ הוכרח לבוא עליו עה"ח וזה תוכן השטר איך שמקבלים את הש"ך ומו"צ על שנה א' מר"ח אייר וקבלו עליהם שלא לדחותו עד כלות השנה באופן ובתנאי שאסור לו בכל איסור שבעולם לעסוק לישא וליתן בשום מו"מ לא הוא ולא ע"י אשתו ולא ע"י שותפו או ע"י שטר היתר עיסקא ע"י אחרי' כו' והש"צ ומו"צ התחייב לקבל לו בנפש חפצה בלי שום טו"מ שבעולם בדעה ישרה דלא כאסמכתא ודלא כט"ד בד"י ובדא"ה שאם יתרחיש שהוא עובר על תנאו הנ"ל ע"י מו"מ שהוא קיבל לאסור עליו איסור על שחיטתו ועל הוראתו ושחיטתו ובדיקתו אסור כאכילת חזיר בכל מקום שהוא הן במקום הן במדינה אחרת ואסור לעבור לפני התיבה ולהורות הוראה איסור והיתר בכ"מ שהוא כ"ז קיבל הש"ץ ומו"ץ הנ"ל ברצון טוב ובנפש חפצה על שנה א' בלי שום טעו"מ ואונס שבעולם בדיעה ישרה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי עכ"ל השטר בקיצור וכעת שואל הש"ץ ומו"צ היות שדחיקא ליה שעתא ולא התרצה לקבל ע"ע שום דבר מעניני של שטר הנ"ל כי הכל הי' באונס ועל סמך המקילין לענין שבועה וקבלה בכתב התרצה לבוא עה"ח אבל לא עלה על לבו לקבל ע"ע שום איסור מו"מ או הנצמח על ידו אם יש מקום להקל ע"פ דתוה"ק

תשובה הנה בדין נדר ושבועה בכתב קמיפלגי רבוותא ועיי' בשו"ת מוהרי"ן לב (ח"א סי' לט) ואמונת שמואל (סי' נט) שהביא ראיה מדברי הרמב"ם דנודר ונשבע שלא לדבר מותר לכתוב דמשמע דכתיבה לא הוה כדיבור ולענ"ד יש לדחות דשא"ה דכיון דבנדר ושבועה אזלי' בתר