אגודת אזוב מדברי מט

לקולא מיהו דלזה צריך חקירה אם לא נכתב שנעשה בשבועה דאורייתא או בת"כ שדינו כשבועה דחיילי אפילו ע"ד שאין בו ממש כמבואר (בסי' רלט)

ג ואין להקל מכח מה שתלה לאסור שחיטתו כאכילת חזיר דהא מבואר (בסי' ר"ה ס"ב) דבע"ה ובזה"ז צריך התרה אלא שיש להסתפק נהי דקיי"ל, (בסי' רכ"ח ס"ך) דהנשבע לחברו בשביל שעשה לו טובה אין מתירין לו כי אם מדעת חבירו מי נימא דהיינו דוקא בנדר שצריך התרה מדינא אבל בנ"ד שמדינא א"צ התרה כי אם כדי שלא יקיל ראשו בנדרים קא מחמרי' עליו להצריכו התרה לא בעי' דעת חברו כלל או דלמא כל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וצ"ע אם רשאים ב"ד להזדקק לו להתיר את קבלתו

הנה במה שאסר ע"ע להורות הוראת או"ה נהי נמי דכל ת"ח שהגיע להוראה וליכא דעדיף מיניה אסור למנוע מלהורות כמבואר ברמב"ם (פ"ה ה"ד) מת"ת וביו"ד (סי' רמ"ב סעי' יד) שהרי זה מונע תורה ועליו נאמר ועצומים כל הרוגי' מ"מ חיילא עליו איסור הוראה דהא נדרים חלים אפי' על דבר מצוה כדאי' (בסי' רטו ס"א) ואפי' לפ"מ שהעירותי לעיל (אות ב) דמשום נדר א"א לחול דהו"ל דבר שאין בו ממש ומדין שבועה הוא דחיילא אפי' על דבר שאין בו ממש אין לומר דלא ליחול עליו איסור ההוראה דהוה כנשבע לבטל את המצוה דהא לא עדיפא מצות הוראה דליכא כי אם סמך דרשה מקרא דולהורות את ב"י וגו' ואסמכתא דועצומים כל הרוגיה ממצוה דרבנן או מדרש חכמים דשבועה חלה עליהן כדאי' (בסי' רלט ס"ו)

ה אמנם מלשון שקיבל לאסור עליו משמע שהתחייב לאסור אח"כ ע"ע ולא שכבר אסר דהו"ל לומר אזי אסר עליו או אזי קיבל ואסר עליו לשון עבר אבל קיבל לאסור עליו לישנא דלהבא משמע שהתחייב לאסור אח"כ על עצמו

גם מלשון התחייב ליסע לכאן עד זמן המוגבל כו' ואם יתרחיש שאנשי מקומו כו' אזי קיבל כו' נראה קצת דעלי' דידי' הוה קא סמכו בחיובא שהתחייב א"ע בלחוד ובטחו בו שיעשה כמה שהבטיח ונתחייב אלא שחששו לנפשם אולי אנשי מקומו לא יתנוהו לקיים כפי שנתחייב ויהי' אנוס שלא לקיים ע"כ המציאו שיאסור ע"ע וא"כ בנ"ד שעקר דירתו משם בלי אונס אנשים אחרים כי אם. מדעתו דנפשי' ליכא איסורא וחיובא הוא דרמי עליו להשאר אצלם וכיון דקיי"ל פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום ואע"ג דהוה דבר האבוד יכול לחזור בו אלא שחייב לשלם מה שגרם להם הפסד ע"י חזרתו ובנ"ד צ"ע אם חייב לשלם אפי' נימא דהוה דבר האבוד מכ"ש היכא שאפשר להשיג שו"ב ומו"צ אחר ולא דמי בזה למלמד דאיכא חשש פסידא לנער וצע"ג לענין זה בחו"מ (סי' שלג) ואכ"מ

ז והנה השואל העיר שנראה משמעות הדברים שהאיסור הי' רק לשיסע לשם לזמן המוגבל ולא על שלא יוכל לעזוב את העיר בטרם כלות הג' שנים אלא שנסתפק כיון דבנדרים ושבועות הולכין אחר הענין ולא אחר הלשון כמבואר (בסי' רי"ח ס"א) ובהג"ה שם כ' וכ"ז בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחברו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח ומשמע דאפי' אין הלשון כולל הולכין אחר אומדנא ובנ"ד נהי נמי שאין הלשון מוכח מ"מ אומדנא איכא שדעת אנשי העיר היה שיקבל ע"ע על כל הג' שנים עכת"ד ולענד"נ דליתא דהא בס' בית לחם יהודא (סק"ב) הוכיח מדברי הר"מ מטראני דאפי' בתר אומדנא דמוכח לא אזלינן לעשות ממנו נדר היכא שאינו סובל בלשון השטר

איברא שצ"ע לפום רהיטא במה שפסק דלא אזלינן בתר הכולה והוכיח כן מדקיי"ל דהולכין אחר לשון שבשטר וקיי"ל נמי המע"ה די דהא תינח לענין חיוב ממון הולכין רק אחר משמעות השטר ואמרי' המע"ה משום דספק ממון לקולא לנתבע אבל היכא שנשבע או נדר לעשות דבר לחברו י"ל דלא אזלינן לקולא משום דספק נדר ושבוע' לחומרא כמבואר (בסי' ריז סעי' ג) מיהו דלזה י"ל עפמש"כ הבל"י (בסי' רח סק"ח) בשם המור"ם מטראני דבספק אם נדר אם לאו אזלינן לקולא וי"ל דהה"נ בספק במשמעות הנדר אזלי' לקולא ונהי דקיי"ל (בסי' רח) סתם נדרים דהיינו ספק במשמעות הנדר לחומרא צ"ל דהיכא שאין לשון השטר סובל גרע מסתם נדרים ואזלי' ביה לקולא

ואכתי צ"ע דלא יהא אלא ספק ממון ג"כ ראוי להחמיר בנ"ד דהנה המהר"י באסין נתן טעם להא דספק ממונא לקולא ולא אמרי' דספק איסורא דגזל הוא וניזול לחומרא משום דגם לגבי התובע הוה ספק איסור גזל ובנ"ד לגבי הנתבע הו"ל ספק איסור מזיק לחברו שלא כדין אבל המשביע לא יעשה שום איסור כשלא יעשה הנשבע מה שלבו חפץ וא"כ בספק ממון כה"ג ג"כ הוה אזלינן לחומרא לנתבע וצ"ל דס"ל כשיטת האחרונים שכ' הטעם משום דספק ממון התורה התירה ואפי' היכא שגבי השני לא יהי' שום צד איסור ומה שנוגע לספק נדר כיון דהוא דומה לספק בעיקר הנדר נמי אזלינן ביה לקולא

מבואר בדבריו דלא אזלינן בתר אומדנא דמוכח היכא שאינו סובל הלשון ומה שנראה בדברי הרמ"א דאזלינן בתר אומדנא דמוכח אפי' כשאין הלשון כולל האומדנא. הנה דבריו זצ"ל גם בלא"ה אין להם הבנה לפום רהיטא והעיקר דכונתו כמו שביאר הט"ז (סק"ב) אלא שקיצר בדבריו הקדושים והוא דהריב"ש (סי' קצה) כתב דאפי' נימא שכונת הקהל הי' שיהיה הא' נטפל להשני לא אזלינן בתר כונתם כי אם אחר משמעות הלשון משום דליכא אומדנא דמוכח ודברים שבלב אינם מבטלים הקנין ונהי דבנדר ושבועה אזלי' בתר אומדנא היינו דוקא בנדר לחוד אבל בנודר לחבירו לקיום הקנין כיון דלענין הקנין לא אזלי' בתר שום אומדנא כ"א היכא דמוכחא טובא ממילא לענין הנדר נמי לא אזלי' בתר אומדנא. ועפי"ז ביאר הטו"ז את דברי הרמ"א דהיכא שנודר לחבירו לקיום הקנין והלשון מבורר רק שמכח שום כונה בעינן לבטל הלשון לא אזלי' בתר אומדנא לבטל הקנין כדאזלינן בכה"ג בתר אומדנא לבטל הנדר דכיון דלענין ממון אין הכונה מבטלת הקנין ה"נ אינה מבטלת הנדר שנתלה בקנין. אבל היכא שהלשון עצמו סובל ב' משמעות ולא בעי' לבטל הקנין מכח האומדנא כי אם לפי שלא נתברר כונת לשונו ובזה מצד הקנין י"ל שלא קנה דהא הברירה ביד הנותן לפרש לשונו והמע"ה ממילא אפי' איכא נמי נדר לקיום הקנין לא אזלינן לחומרא לנתבע

אמנם נלע"ד דבכה"ג אזלינן בתר אומדנא לא מיבעיא היכא שנדר ג"כ לקיום הקנין דמצד הנדר אזלינן בתר האומדנא אלא דאפי' בעניני ממון לחוד נמי אזלינן בתר אומדנא כל דהוא לברר כונת הלשון

והנה עפמש"כ בכונת הטו"ז בביאור דברי הרמ"א ושכן מבואר להמעיין בתשו' הריב"ש מוכח כתשו' המבי"ט הובא בש"ך (סק"ב) דדוקא בנדרי' דאית בהו דררא דממונא אזלינן בתר הלשון ולא בתר הכונה כי אם באומדנא דמוכח דלפי שהנדר הי' לקיום הקנין ולענין ממון קונה היכא דליכא אומדנא דמוכח אבל בנדר דלית בי' דררא דממונא לא אזלינן בתר הלשון כי אם בתר האומדנא אפי' לא מוכחא כולי האי ודלא כהש"ך שחולק שם על המבי"ט

העולה מדברינו בכונת הרמ"א דאזלי' בתר אומדנא כל דהוא לגלות מה הקנה ועל מה נדר היכא שהוא לפרש כונת הלשון כשסובל ב' לשונות ודאזלי' בתר אומדנא דמוכח אפי' היכא שסותר הלשון לבטל הקנין והנדר אבל למיזל בתר אומדנא אפי' היכא דמוכחא טובא לעשות ממנה נדר כשאינו סובל בלשון כלל. לא למדנו דבר זה