אגודת אזוב מדברי מח

גאונו נ"י לדון לפניו מה שיש להעיר בזה לענ"ד. דהנה בפי' הר"ש מקואות (פ"ה מ"ה) לא נתפרש שגם בנשתייר מ' סאה פסול רק שהרא"ש הל' מקואות (סימן יא) ובפי' המשנה מקואות כ"כ בשם הר"ש. ודיהיב טעמא למילתיה משום דהשתא מיהו טובל גם במים העליונים שהם זוחלין ודבריו הובאו בב"י (סי' רא) וצריך להבין מאי איכפת לן מה שטובל במים העליונים שהם זוחלין וכי בתחתונים שאין זוחלין אינו טובל ויעלה לו הטבילה בהן ונלענ"ד דגם להר"ש [והמרדכי שבועות סי' תשד"מ דלא נקיט לה טעמא נמי י"ל דכר"ש ס"ל] לא מיפסל אלא מדרבנן משום מראית העין שהרואה אותו טובל במקוה זו כיון שרואה שהעליון של המים זוחלין יבוא לטבול גם בזוחלין בלבד שלא יעלה בדעתו שמקוה זו אין תחתית מימיה זוחלין ויש בה מ' סאה באשבורן. מעתה בנ"ד שאין הזחילה של המים העולין בסילון נראית לעין הצופה במי הבריכה גם להר"ש לא מיפסל בהכי

וזה נלע"ד טעמו של הרשב"א שהביא הב"י ומחבר (סעיף נא) דאם מי המקוה נחסרין מעט מעט דכשר שאין הזחילה ניכרת והטעם דכשאין ניכרת לעין הרואים לא נפיק מינה חורבה כלל וכשר. ולא זכיתי לראות דברי הרשב"א בשער המים כי אינם בסוף ספר תוה"ב. ויודע אני שיש לדחות דזחילה שאין ניכרת בשום מקום לא פסלה משא"כ בנ"ד הזחילה ניכרת לעינים אלא שאינה ניכרת במי הבריכה

ובעיקר מה שחידש כבוד גאונו נ"י דבשעה שדולין מים ע"י סילון מקרי מי הבריכה זוחלין יש לדון לענ"ד ולומר דאף שבהוצאת האויר ננערים מי הבריכה לכנוס לסילון אין לדון עליהם לומר שננערו להיות זוחלין לפי שהמים שבתחתית הסילון מחוברים תמיד למי הבריכה ואינם עתידים לצאת מהסילון רק שברבות הפעולות להוציא את האויר ישנו וישלשו המים לכנוס לסילון והתחתונים דוחקים ומעלים העליונים עד שיוציאום לחוץ ומבלי פעולות אדם אינם עתידים להיות זוחלין מעצמם והמים הזוחלין ע"י הפעולה אינם מחוברים למי הבריכה עוד כי בשביתת הפעולות לא ישובו המים שבעליונית הסילון לירד למטה מהכדורים או הדליי' שבסילון. כי אם יעמדו לעולם למעלה עד יבשם או עד שיבלעו בסילון ע"כ אין לומר שמימי הבריכה יחזרו לדין זוחלין חדא שהמה לא יזחולו כלל רק המים שבעליונות הסילון יזחילו ולא מי הבריכה והמחוברים להן. ועוד שאין זוחלין מעצמן כי אם ע"י פעולות הורקת האויר ע"י מעשה בני אדם ויעויין בש"ך (ס"ק ל') כ' מדעת קדשו ושכ"כ הריב"ש (סי' רצ"ב) לחלק בין אם מעצמם יוצאים בין אם ע"י בני אדם או דבר אחר יוצאים אלא שנתנו עוד טעם דאח"כ לשם הם שבים ואף שי"ל דצירוף שניהם בעי מדסמך הרמ"א (בסעי' נ) על טעם דשבים למקוה בלחוד ע"כ שהבין דאו או קאמר הריב"ש א"כ כמו שסמך הרמ"א ז"ל על טעם שבים בלחוד כ"כ נוכל לסמוך על טעם שאין יוצאין מעצמן כי אם ע"י אדם או ד"א לחוד איברא דנראה דבכלל טעם שאח"כ שבים למקוה נכלל טעם שאין יוצאין מעצמן דביוצאין מעצמן לא ישובו אח"כ למקוה אבל על טעם אינם יוצאים מעצמם לא סמכי' ונתיישב לי בזה קו' הרא"ש על שיטת הנ"ש מה לשון נוטפין שעשאן זוחלין ולמ"ש י"ל דלא מיבעי' קאמר לא מיבעי' נעשו מעצמן זוחלין דבעי תיקון ופליגי בה ר' יהודא ור' יוסי אלא אפי' עשאן אדם או דבר אחר ג"כ בעי תיקון דבעי' צירוף טעם שבים אח"כ למקוה ובלא"ה פסול וצריך תיקון

עוד נלענ"ד שיש לעיין דדוקא במקוה גמורה מים מכונסים קפדינן על זחילת המים העליונים בלבד אבל במי מעיין שמטהרים אף בזוחלין אלא שרבו עליהן נוטפין היכא דבאמת כל תחתית המים קוו וקיימי ועליונים לבד זוחלין לא קא מיפסל בזה דכבר הק' התוס' שבת (דף סה:) ד"ה שמא ירבו והובא בהגהמ"ד שבועות דנימא קמא קמא דמעטפין בטיל בזוחלין. ותי' דברוב איסור לא אמרינן קמא קמא בטיל. והתינח היכא דאח"כ כשרבו הנוטפין כולם זוחלין אבל כשמיעוטן בלבד זוחלין לא מיפסל דממנ"פ ליכא רובא דאיסורא וי"ל קמא קמא בטיל במי המעיין הזוחלין. וקצת ראי' הי' נראה לזה מאבוה דשמואל עביד לבנתי מפצא. ומה הועיל והלוא המים מחלחלין דרך נקבי המפץ והו"ל כמקוה שנסדק א' מצדי'. אע"כ דבזוחלין. שרבו עליהן נוטפין לא מיפסל. ואולי יש לדחות דדרך נקבי המפץ אין הזחילה ניכרת כ"כ. ועכ"פ לשני הצדדים יש ליישב קושית הרא"ש על שיטת הר"ש ז"ל מהא דגודר בכלים די"ל דאין הזחילה ניכרת כל כך בגודר בכלים או דאיירי בגודר בנוטפין שרבו עליהם זוחלין דבזה לא מיפסל בזחילת המיעוט משום דממנ"פ ליכא רובא לאיסור. עפמ"ש יש ליישב קו' הש"ך (ס"ק ק"ח) די"ל הרמ"א בדון מעיין קאי להיכא שרבו עליו נוטפין דלא קפדי' בו על ניעור מקצתו לזחולו

סימן יז שו"ב ומו"צ שבא עה"ח בכתב התקשרות שבינו ובין בני הק"ק על ג' שנים וז"ל והתחייב ליסע לכאן ולבוא עד זמן המוגבל בלי שום טו"מ ואם יתרחיש שאנשי מקומו לא יתנוהו לבוא לכאן אזי קיבל לאסור עליו שו"ב בכל מקום שהוא זולת פה ושיהי' שחיטתו אסורה כאכילת חזיר. ואסור להורות הוראות או"ה בכ"מ שהוא כ"ז קיבל ברצון טוב ובנפש חפצה לבוא וליסע לכאן עכ"ד. אמנם לא הוציא הדברים בפיו ובשעה שחתם הי' בלבו ע"י היתר שבועה בכתב ושאינו מקבל כי אם לבוא לשם ולא לשבת אצלם ג' שנים והנה כהיום שואל אם מותר לעקור משם בטרם כלות הג' שנים שקצבו להם ב' הצדדים

א הנה לענין שבועה בכתב מצינו להרבה אחרונים שצדדו להחמיר ועיין שו"ת אמונת שמואל (סימן נט) ובשו"ת מוהר"י בן לב (ח"א כלל ו' סי' לט) שהביאו ראי' דלא מהני נדר וקבלת נזירות בכתב מדכתב הרמב"ם שהנשבע או נדר שלא לדבר מותר לכתוב דאלמא כתיבה לא הוה כדיבור ולענ"ד יש לדחות ראייתם ולעולם כתיבה כדיבור דמי' והא דמותר לכתוב היינו משום דגבי נדר ושבועה אזלי' בתר כוונת הנשבע והנודר וע"ע בשו"ת חות יאיר (סי' קצד) ושו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קנ"ו) ומוהר"צ חיות (סי' מג). ונראה לענ"ד דלהמחמירין בשבועה בכתב ה"נ בנדר בכתב יש להחמיר כדמשמע ביו"ד (סי' רלט ס"א) דדיני נדר ושבועה שוין וז"ל המחבר שם דין השבועה כדין הנדר לכל דבר בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו כו' ואפילו להסוברים דנדר ושבועה בכתב לא מהני צריך לחקור אם לא נכתב שנעשה ע"פ תקנה דלא בעינן שיוציא בשפתיו כמבואר בס' בית לחם יהודא (סי' ר"י סק"א) ועיין שו"ת תפארת צבי סי' )

אמנם נראה לענ"ד דדוקא כשכתב כל הענין של השבועה בכתב ידו אבל מה שבא על החתום על מה שכתבו אחרים לא הוה בכלל שבועה כלל כיון שלא הוציא הדברים בפיו ולא כתב אותם בכ"י רק שבא על החתום על מה שכתבו האחרים. ונתנה שמחה בלבי שמצאתי כדברי בשו"ת שמש צדקה (סימן ) ושו"ת חתם סופר (סי' ר"כ) ושו"ת טוב טעם ודעת מהדורא ה' (סי' ט) וגם בשו"ת מוהר"י בן לב (שם) הרגיש לחלק בזה וכ"כ הנו"ב (בסי' סח)

ב ומה שאסר ע"ע שו"ב בין אי נימא דהיינו מעשה השו"ב ובין אי נימא דהיינו הנאת השו"ב הו"ל דבר שאין בו ממש וכ"כ מה שכתב שתהי' שחיטתו אסורה כאכילת חזיר הו"ל דבר שאין בו ממש גם איסור ההוראה הו"ל דבר שאין בו ממש והכי הו"ל למימר יאסרו ידי לשחוט בהם או יאסרו ידי להנאת השחיטה ויאסרו ידי לשחיטה כאכילת חזיר ופי להוראת או"ה. ונהי דמדרבנן חלים הנדרים אפי' על דבר שאין בו ממש מ"מ כיון דשבועה ונדר בכתב הו"ל פלוגתא דרבוותא י"ל בזה ספקא דרבנן