אגודת אזוב מדברי מה

אמנם הד"מ (אות י') כתב ובאו"ה (כלל מ"ד) הוסיף להתיר דאפי' עמד התנור פנוי בין היסק להיסק אם הוא עדיין תוך מעל"ע להיסק שהכשיר כו' כל הפת מותר ואפי' לא הכשיר הישראל התנור רק ביום א' ובכל יום ויום אפה א"י פת שנא עמד התנור יום שלם בלתי היסק כל הפת מותר מכח היסק הראשון וז"ל האו"ה (שם אות י') ואם שכחו לגמרי כו' אם באותו יום או מאתמול אפי' עד ד' וה' ימים אפה כבר ישראל באותו תנור והכשיר האש ומאותו יום לא עמד יום שלם מעל"ע בלתי חום כו' הורה מהר"י מפרי"ש שהפת מותר ולכאורה הי' אפשר לומר דהאו"ה לא מיירי בהשלכת קיסם לבד כי אם בהכשיר האש לגמרי מיירי. אך נאמנים לנו הבנת הרמ"א בד"מ ובהג"ה דבהכשר השלכת קיסם נמי מיירי האו"ה והיינו כל הכשר המועיל והשלכת קיסם בכלל אינך הכשרים גם לדין זה אולם מ"מ מבואר בדברי הב"י בשם האגור ובדברי האו"ה שהובאו בד"מ בקיצור ושכפי שמבוארים באו"ה שאין לסמוך על הכשיר ישראל אע"ג שלא עמד פנוי יום שלם מעל"ע אלא עד ד' וה' ימים או כל ימי השבוע ולא שיועיל לזמן מרובה וצריך להגיה בדברי הרמ"א וי"א דאם הכשיר התנור פ"א "בשבוע" ע"כ בנ"ד הוריתי שהפת אסור אמנם בהיות שנת בצורת והפת נתקלקל אצל האופה ויהי' הפסד רב למוכרו לא"י כי אינו שוה כי אם ערך שליש דמיו ואיש דחוק ומסובל הוא הקלתי להאכילו לקטנים ואבאר הטעמים (א) הנה דעת הרשב"א בחי' יבמות ובתשובה דכל שאיסורו מדרבנן מותר להאכילו בידים לקטנים. ועיין במש"ל סוף הל' מאכלות אסורות ובשו"ת בית אפרים חיו"ד (סי' ס"א וס"ב) ואפי' למה דקיי"ל באו"ח (סי' שמ"ג) כרמב"ם דלא ספי' לקטן אפי' איסור דרבנן כבר כ' בשו"ת בית אפרים (סי' ס"ב) די"ל דמשום אתי למיסרך הוא ובנ"ד שאין הקטן יודע שפת שאפאה א"י בלא הכשר השלכת קיסם הוא אסור לא שייך דאתי למסרך ואמנם נערה אחת קטנה שהיתה אצלי בראשונה לשאול בנדון זה בה י"ל דשייך דאתי למיסרך אלא שעוד נ"ל שי"ל דהרמב"ם נמי לא פליג ארשב"א אלא בדרבנן שי"ל עיקר מה"ת משא"כ פת ובישול א"י שא"ל עיקר בתורה כמבואר ביו"ד (סוף סימן קי"ג) גם לרמב"ם נחתי דרגא וספי' בידים לקמן ועיין בחי' אאמ"ו הגאון ז"ל למס' מגילה (דף יט) תוס' ד"ה ור"י מכשיר בקטן מ"ש ליישב קו' המג"א (סי' תרפט סק"ד) (ב) יש לצדד דבקטנים דלאו בני חתנות נינהו לא אסרום חז"ל בפת ובש"ג. ונהי דאפי' בגוונא דלא שייכא גזרת חתנות קיי"ל דפת ובש"ג אסורין דל"פ רבנן כמבואר (בסי' קיב סעי' א) בהג"ה היינו דוקא לענין פת כומרים ושרים והיינו בדלא שייך חתנות מצד נכרים ומצד הישראל שייכא וכמ"ש הש"ך שם (סק"ד) בשם הרשב"א די"ל אע"ג שאין בנים לא"י זה יש לזה מש"ה ל"פ רבנן אבל בקטני ישראל דהשתא לאו בני חתנות נינהו י"ל דלא נאסרו בפת ובישולי א"י. (ג) יש לצרף דברי הריב"ש בהבנת דעת הרא"ה שהביא הב"י דבפלטר שאופה בשכר לישראל לא שייך איסור פת ישראל שאפו כותים דכיון שבא בשכרו ליכא קירוב דעת לגזור ע"ז משום חתנות ואף שהב"י כתב לדחות דברי הריב"ש ושהרא"ה לאו מטעם זה צידד להקל מ"מ עשיתי מדברי הריב"ש סניף להתיר להאכילו לקטנים משום הפסד מרובה ושעת הדחק לאיש דחוק ומסובל וה' ינחני בתוה"ק בדרך אמת

סימן יג אשה שמצאה כתם או ראתה מראה וחכם טמאוה ואמרה שבחלום הודיע לה קרובה שנפטר מכבר והי' מורה הוראה בחייו שאין לחוש להוראת החכם וכן על מה שהורה החכם שלא יטבלו הנשים איזה ימים במקוה לעומק המים שעוברים למעלה מהראש ושעל המדרגות אין לעמוד ולטבול משום ביעתותא ושנקרא שם כלי עליהן בתלוש מכיון שנגמרו המדרגות קודם שנקבעו לתוך המים אמרה שבא הנפטר אלי' בחלום שלא לחוש להוראת החכם

הנה יש לחקור אם הבעל רשאי להאמינה בדבר זה וכדאי' בכתובות (דף כב:) הבא עלי' באשם תלוי קאי. איברא דבנ"ד י"ל כיון שהתורה האמינה לאשה כדדרשו וספרה לה לעצמה לכאורה יש להאמינה אמנם התוס' גטין (דף ב:) ד"ה עד אחד כתבו דהטעם שהאמינה תורה על הראי' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה ועל הטבילה לפי שבידה לטבול ועיין בחי' אאמ"ו הגאון ז"ל ליומא (דף יח:) ביישוב קו' הסדרי טהרה

ונחזי אנן בדמיון הא' י"ל כיון שודאי ראתה וידוע שטמאה החכם אין להאמינה שנודע לה מחכם אחר שטהורה היא די"ל דאינה נאמנת דלא שייך הכא חזקה ובדמיון הב' י"ל דלא שייך בידה לטבול מיהו י"ל בידה לטבול במקום אחר אמנם בעיקרא דמילתא הנה קיי"ל דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין איברא דהגאון מוה' ארי' ליב ז"ל צינץ העלה בתשובה דהיכא שהזכירו בחלום שם שמים ואפי' בכל לשון י"ל שהוא אמת מהא דגמירי דאין מזכירין שם שמים לבטלה וא"כ יש לחקור ע"ז אלא שלדברי הגאון ז"ל ק"ל תינח באמר לו בעל החלום מעות הללו של פלוני הם דאין חוששין לו דכיון די"ל שהוא שקר הו"ל ספק ממון ולקולא אבל בשל מעשר ניזיל לחומרא כיון שיש לספק ולומר שהחלום מצד הקדושה ושהוא אמת והו"ל למיזל לחומרא כמו בכל ספיקא דאורייתא, אלא ע"כ אין משגיחין בדברי חלומות מיהו בנ"ד שהחלום בא על הוראת או"ה ולא להודיע המעשה י"ל בפשיטות דלא בשמים הוא ואפי' בבת קול אין משגיחין בעובדא דר"א ור"י כדאי' בב"מ (דף נט:) ועיין תוס' שם שיש להפליג ראי' זו היכא דליכא פלוגתא ובעובדא דרבה ב"נ בב"מ (דף פו.) והסומך בכמו אלה חוששני לו בפוגע באיסור נדה ר"ל

סימן יד אשה מניקה שמעולם לא הוציאה דם מבית הרעי ושעד ערך ט"ו חודש אתר לידתה אין דרכה לראות דם. ועתה כשלשה חדשים אחר לידתה זה מכמה ימים הרגישה כאב בבטנה כדרך שקודם וסתה. ועשתה צרכי' ולא הרגישה שום דבר ובקנחה את בית הרעי מצאה דם פעמיים ושלש על הנייר ובדקה, א"ע ומצאה טהורה על העד ממש ועל צדדי העד מצאה קצת מראה אודם ולא הרגישה שום כאב בצדדים ואח"כ פשטה חלוקה ומצאה עלי' מראה אודם יותר מכגריס ומאז בדקה א"ע פעמים רבות ומצאה טהורה רק על הבדיקה. מצאה כמראה שעוה

א הנה מן התורה אין האשה טמאה אא"כ הרגישה כדאמר שמואל בר"פ הרואה וכדאי' ביו"ד (סימן קפג) ומדרבנן הוא שטמאה בלא הרגשה. והנה לשיטת התוס' דהיכא דודאי לא הרגישה נמי טמאה מדרבנן ולאו מתורת ספק אימר ארגשה ולאו אדעתה. וא"כ בנ"ד שיש עוד ספק אם הדם הי' מהמקור הו"ל ספק דרבנן ואין לומר כיון שאין דרכה להוציא דם מבית הרעי אין לחושבו לספק כלל דאין האיסור וההיתר שוים לפי שיותר שכיח מהמקור משנאמר שהי' מבית הרעי דהא לזה י"ל כיון שאשה זו אין דרכה לראות דם עד אחר ט"ו חודש ללידתה א"כ גם האיסור דם המקור ל"ש והו"ל שפיר האיסור וההיתר שוים. והו"ל ספק דרבנן לקולא דשמא מבית הרעי ואת"ל מהמקור הא בלא הרגשה חזאי

אמנם שיטת רש"י ז"ל דודאי לא הרגישה טהורה אפי' מדרבנן ומה שטמאה בלא הרגשה מדרבנן היינו משום שמא ארגשה ולאו אדעתה. והו"ל ספק דאורייתא. ולכאורה א"ל בנידן דידן דאיכא ספק ספיקא לקולא ספק אינו מהמקור וספק לא הרגישה משום שא"א להתהפך ולומר ספק לא הרגישה וספק אינו מהמקור דכיון שהרגישה ע"כ מהמקור הוא וכבר האריכו הפוסקים בענין ס"ס המתהפכת. ועיין בס"ט (סי' קפ"ג סק"ב) שכ' דאמרינן