אגודת אזוב מדברי מג

אמנם בבהמה כתב הנו"ב (סי' ט"ז) שהט"ז והצ"צ מודים להטריף לפי שאין זה בנמצא כלל בגדולה. והנה כבר בא לפני כעשרה פעמים נקב כזה בבהמה וי"ל משום ששוחטין בהמות ילדות אבל במקומות של הכו"פ והנו"ב היו שוחטין זקנות ומש"ה לא נמצא כן בבהמה רק בעגלים. ובכ"ז לא הקלתי בבהמה בשום צד נגד הגאונים ז"ל אפי' בצירוף קולא אחרת משום שעמד לנגדי שבעגלים לא באה שאלה זו לפני בערך זה כל כך וי"ל הגם שנראה שהנקב מתולדה דלמא אח"כ ניקב ונתרפא

והנה מה שקרומי חלב הטחול סתמו הנקב מב' צדדיו עד שקודם הסרת הקרומים לא נראה הנקב הט"ז סק"ב כתב דל"מ והסכימו עמו כל האחרונים זולת הש"ך בנקה"כ וכבר כתב עליו הפרמ"ג שלא לקרומי החלב נתכוין הש"ך ובספר חכמת אדם הראה שהש"ך (סי' מ"ו סק"ג) מסכים להט"ז דלא מהני שום סתימה לנקיבת הטחול איברא דלמה שאין בסתימת הקרום כעובי דינר זהב י"ל כיון שהוא שלם מב' צדדים לא בעי' כעובי דינר זהב וכדעת הט"ז בסוף הסימן וראיתי בס' לחם הפנים בהג"ה שביאר כן דברי הט"ז גם הפר"ח הראה (בסק"א) למש"כ (בסק"ז) דאם העור שלם מב' צדדים לא בעי' כעובי דינר זהב

אמנם נלע"ד ברור דע"כ לא מהני סתימת קרומי החלב אלא בנקב שאין העור מקיפו מבפנים אבל בנ"ד לאו מתורת סתימה אתי עלה אלא שכל שהקרומים שעל הטחול שלמים מב' צדדים יש לנו עדות על הנקב שבטחול שהעור מקיפו שמתילדה היא ושאין להסתפק עוד שהי' נקב מחמת נגיחה כמ"ש הש"ך בנקה"כ או מחמת חולי והעלה קרום אח"כ דא"כ הי' הנקב ניכר בקרומי החלב. והנה בדין נקב בדק שבעב הסכמת כל אחרונים להחמיר ודעת המקילין נדחה לגמרי אמנם ראיתי בנו"ב (סי' ט"ז) עשה דעת המקילין סניף להקל וראיתי בשל"ה ד' פ"פ (ד' עה.) ודפוס אוסטרא (ד' סז:) שכ' של"מ היתר מפורש ואדרבה קצת נוטה לשון הטור להטריף דלפ"ז מידי ספיקא לא נפיק ולולא מסתפינא י"ל דעפמ"ש מהר"ן בהג"ה ש"ד וז"ל תוה"ב כשניקב בעובי אז הקולשית אין לה כח להבריא העובי אבל כשניקב הקולשית אז העובי יש לה כח להבריא הקולשית עכ"ל יש מקום להקל בדק שבעב אלא שלא מצאתי לשין זה בתוה"ב לא בארוך ולא בקצר גם לשון מהר"ן שכ' וק"ל למה יהא טרפה כשניקב בעובי הטחול כיון שהוא דבוק בכרס אז הכרס סותמו אדרבה קולשית יהא טרפה וי"ל כיון דניקב העובי אז ע"י הנקב הולך ומוסיף מכאוב מחולי דבגופי' אבל בקולשית הדרא בריא י"ל שכיון למ"ש בשם תוה"ב שהדק אינו מבריא העב והעב מבריא הדק ובהכי א"ש מ"ש בס' בית לחם יהודה בשיעור עובי דינר זהב שצריך קצת יותר מעובי הדק דבזה עומד להבריא ויש מקום להקל בדק שבעב ע"י צירוף טעמים אחרים ובצירוף המקילין בנקב שהעור מקיפו ועי' נו"ב (סי' טז) שכ' מ"מ הטעמים של הט"ז להתיר שייכי גם בשור. ואף הש"ך בנקה"כ שחולק משמע שרק מספק אוסרו וע"כ בצירוף מה שלא היה ניכר הנקב קידם הסרת הקרומים נלע"ד שיש מקום להקל

והנה בשעת ההוראה לא היה מקום לברר לי עד היכן הטחול דבוק לכרס וצירפתי מה שאמר השו"ב שאין זה דבוק לכרס לעשותו סניף להקל כמו שמטין דברי הכו"פ (סק"ח) וביותר שראיתי בלחם חמודות (סי' רל) שהאוסרים דקדקו לשון מהר"ן בהג"ה ש"ד שכתב העובי הוא מינח כו' ודבוק בכרס שכפל לשונו מונח ודבוק נוטה לאסור מונח אע"פ שאין דבוק וצע"ג דהא מונח על הקשר ודבוק בכרס קאמר מהר"ן ז"ל ורצ"ל קשר הקרומים המחברים הטחול עם הכרס ולאפוקי אתי נתחבר יותר לכרס על ידי סירכא שאין זה דבוק ע"י הנחה שעל הקשר. אמנם אח"ז עמדתי על הבירור בחיבור הטחול לכרס והוא שראש העב שלו ג"כ עגול וכל העיגול מחובר לכרס בין צד העב בין צד הדק ובכלות העיגול צדו הימיני העב מחובר וצדו השמאלי הדק מתחיל להתפרד מחיבורו אל הכרס באלכסון עד שעובר הא האלכסון כל רוחב הטחול ועומד כל הטחול נפרד מהכרס רק שמונח עליו באופן שנ"ל שמקום הנקב היה מחובר להכרס ובכ"ז לענ"ד יש להקל בלא"ה מהטעמים שכתבתי לעיל

ודע שק"ל דעמש"כ הכו"פ (סק"ג וסק"ה) דטריפות הטחול משום שסוף הכרם לינקב מאי פריך בחולין (דף מב:) מדר' עיירא הא לאו מינה מיטרפה וכמש"כ התוס' שם ד"ה ואמר [וכעין זה הקשיתי בילדותי כבר תליסר ע"ד הרשב"א דטריפות הכבד משים סוף מרה לינקב ומצאתי בפרימ"ג (סי' מא בשפ"ד אות א) בשם התב"ש וכ"כ (בסי' מ"ד בשפ"ד אות א) לענין טריפות הכליות ואז בילדותי הקשיתי ע"ד הרשב"א מהא דאמרינן התם מרה מאן קתני לה ריב"י אפיק מרה דא"כ אפיק כבד ג"כ ובציר לה חדא. וכעת נתיישב לי עפמש"כ הפרימ"ג בשם התב"ש (סי' מא סק"א) דרשב"א לא אמר אלא למ"ד במקום מרה ולא למ"ד במקום כליות וצ"ע שהפרימ"ג לא העיר בזה] וצ"ע על הפרימ"ג (סי' מג במ"ז אות ח) שלא העיר מזה ע"ד הפרישה: ומה שהפרישה הוציא זה מהר"ן בהגה ש"ד. ונלע"ד שכונתו לדברי הג"ה שהבאתי לעיל והיינו משום שלא כתב ליישב הקושיא שיועיל סתימת הכרס. ולענ"ד קו' זו לא הוצרך לתרץ דבלא"ה מתורצת עפמש"כ האו"ה הביאו הט"ז (סי' מו סק"א) והש"ך (שם סק"ג) או משום דחלב טמא מפסיק כמ"ש הפרימ"ג (סי' מג בשפ"ד סק"א) והש"ך (שם סק"ג) וכבר העיר בזה הפרימ"ג (סי' מו) במ"ז ושפ"ד וליישב מה שהק' אדרבה קולשית יהא טרפה כתב וי"ל וביאור דבריו י"ל כמש"כ

ודע דק"ל עפמש"כ התוס' חולין (דף מג.) ד"ה הנך דחסרין דריאה ושדרה דאין שיעורם שוה חשיב בתרתי מה פריך (בדף מב:) דר"ע משמיה דרבא נמי נקובי הוא ובמסקנא נמי בכלל הנקובים הוא וק"ל דהא אין שיעורם שוה דבכולהו נקובי סגי שיור כל שהוא ובטחול בעי' עובי דינר זהב ומה"ט לכולהו מהני סתימה אבל לטחול לא מהני סתימה כדברי האו"ה. ויש לחושבם בתרתי וצע"ג. וצ"ל כתי' הב' שבתוס' שם

סימן יא חקרתי אם מותר ללמוד וללמד או לפלפל בד"ת בשוק וברחוב מקום שרבים עוברים מי איכא למיחש בה ליהורא

תשובה גרסינן במס' נדה (דף טז:) ור"י האי בוזה דרכי כו' מאי עביד ליה מיבעי' ליה לכדכתי' בס' בן סירא שלשה שנאתי כו' המושיב שבת לתלמידים במרומי קרת כו' ופירשו משום יהורא ומשום שהרבי' העוברי' עליו יפסיקוהו מלימודו. והנה ע"כ מדמוקים לי' ר"י לקרא דלהכי אתי ע"כ ס"ל דהלכה היא. וא"כ מבואר לנו דאסור ללמד לתלמידים ולפלפל בשוק

והנה נ"ל דהנ"מ בין ב' הפי' של רש"י במי שהוא מפורסם בחריפותו ובלימודו דטעם של יהורא לא שייך בי' וכדאי' באו"ח (סי' לד) סעי' ג' לענין הנחת תפילין דר"ת ז"ל שהמפורסם בחסידות רשאי להניחם ברבי' וה"כ בנ"ד המפורסם בתורה דלטעמא דיהורא מותר ולטעמא שהעוברים יפסיקוהו גם בכה"ג אסור:

והנה במס' מ"ק (דף טז:) ועוד פעם א' גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק יצא ר"ח ושנה לב' אחיו ואמרי' התם דטעמיה דרבי משום מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר ודר"ח משום חכמות בחוץ תרונה ומשמע דלית ליה לר"ח האי דספר בן סירא אכן לפי מה שכתבתי נ"ל דודאי תרווייהו ס"ל דאסור לשנות בחוץ ובטעמא הוא דפליגי דרבי סבר שהטעם משום שהעוברים יפסיקוהו וא"כ אפי' ר"ח שהיה מפורסם למרביץ תורה כדאי' בב"מ (דף פה:) נמי אסור ללמוד בשוק כי סגולת ד"ת להיות בסתר כמו ירך ולא בשוק היכא שהרבים יפסיקוהו. ור"ח ס"ל דמטעם