אגודת אזוב מדברי מב

דע"י חסרון דבר המטריף נסתכנה שאין כמוה חי' וע"י הסכנה יצאה מכלל רוב בהמות כשרות ובריאות. וה' ברחמיו יאר נרי בתוה"ק

סימן ט נשאלתי ע"ד אשר שו"ב עם א' ע עומד ע"ג בדק ריאה ויצאה מאתם בהכשר וקרע הורדא והשליכו לארץ במטבחיים. ואח"כ באו שני שו"ב שונאיו ואמרו שמצאו חתיכה ורדא זו שהושלך לארץ מאת השו"ב הראשון ומראים שיש עליה סרכא ממקום למקום מתוך קמט שאין יודעים אם היא מתולדה והשו"ב הראשון מכחישם ואומר שלא הי' סירכא כלל ואולי אין זו אותה חתיכה שהשליך לארץ וקצת בקיאים אמרו ששכיחים קמטים כאלה ואין בזה שום ריעותא ושני השו"ב המערערים גם המה אמרו שזוכרים ששאלה כזו הי' לפני הרב והכשירה ויתר ענייני השאלה יתבארו מתוך דברי התשובה

א תשובה שני השו"ב אינם נאמנים נגד השו"ב הראשון שהם שונאים אותו ונהי דשונא כשר להעיד מ"מ בשונא גמור דעת מהרש"ל הובא בתומים (סי' לג) דפסול ואפי' להתומים שמכשיר אפי' בשונא גמור מ"מ י"ל שנוגעים בעדותם הם שנוח להם להרחיקו ממקומם שאם יוצלח להם להדיחו משם יתרבה הכנסתם כי אולי לא יוצלח לאנשי המקום להשיג שו"ב מומחה כמוהו אשר יתרצו לסמוך עליו בשו"ב בלי השגחת הרב אב"ד ועי"כ יהיו מוכרחים לאכול משחיטתם. והנה בנ"ד שנראה שבקשו רק למצוא עליו עלילה כי מה זה המריצם לשחות לארץ כדי להגביה החתיכה של הורדא שהיתה מושלכת בבית המטבחיים אשר בכל שעה מושלכים שם כמה חתיכות כאלה והמקום מטונף הרבה ולא יקפידו אנקיותי' והכלבים יאכלו מה שנמצא שם ולמה זה הטריחו א"ע להגביה וליקח חתיכה זו

אל תאמר שחששו להציל רבים ממכשול עון באם שימצאו אחריו דבר טרפה כאשר נקרה להם לפי דבריהם שהרי מכבר זה כמה שנים נגרש השו"ב הראשון מבית המטבחיים לבל ישגיח על הבדיקות של השו"ב לפי שהחרבו אצלו הטרפיות וגם זה מקרוב הרחיקו אותו שנית וקפחו פרנסתו בשביל כן ולא הי"ל לחשוב עליו שעתה ימצאו אחריו טרפיות כי הלא הוא מדקדק יותר מהם. אך מעשיהם מעידות על מחשבתם שבשביל מציאת מקום להבאיש ריחו בעלילות שונות נכנסו ואין נאמנים לא עליו ולא על הבהמה להחזיקה בטרפה

ב הנה נגד עדות שני השו"ב יש עדות השו"ב הראשון והאיש שעומד ע"ג שלא הי' סירכא במקום זה: והנה למ"ד תרי ותרי אוקמא אחזקה הרי יצאה בהמה זו בחזקת כשרות ותעמוד בכשרותה ואפי' למ"ד תרי ותרי לא אוקמא אחזקה והוה ספקא דאורייתא מ"מ כיון שטרפות סירכא על הקמטים הוה מטעם תרתי לריעותא ובתרי ותרי דהוה ספק הו"ל ספק תר"ל דכשר. איברא דלטעם סופו להתפרק טעם מניעת הרסיפה והוה כאטום הי' מקום לחקור עוד. אלא שי"ל דלטעמים הללו הי' מועיל מיעוך וקליפה וא"כ היכא שכעת אין לעמוד על הדבר וי"ל שמא הוה אזלא הסירכא במיעוך. וקליפה מצרפינן ספק דתרי ותר' לספק שמא הוה אזלא ע"י מיעוך וקליפה ואיכא ס"ס להיתר. ואע"ג שאין להפוך הס"ס אין לחוש שצריך להתחיל בספק דתרי ותרי שלא היה סירכא כלל ושבשקר דברו. והדרינן למה שיצאה בחזקת כשרות

ג וביותר נלע"ד שגם אם נאמין לב' השו"ב שלא באו בעלילה מ"מ כיון שהשו"ב הראשון הראה לאנשי מקומו שאפשר לעשות בידים קרע המתראה כסירכא ממקום למקום וכן הראה לפני שו"ב מפה. י"ל שבקריעת החתיכה מהריאה נעשה קרע זה כעין סירכא בלא כוונה ואין שום הכחשה בין השני השו"ב ובין השו"ב הראשון והשו"ב העומד ע"ג ועכ"פ לצד ספק יחשב והו"ל ספק תרתי לריעותא או ספק ספיקא שמא הוה אזלא במיעוך וקליפה אף על גב שאין מתהפך

ד בדין קמט שהוא ספק ע"י חולי דמחמרינן כ' הלבושי שרד (סי' ל"ו ס"ק קמ"ב) דמשום דלתב"ש ופרמ"ג נקמט מתולדה נמי חשיב ריעותא אין להקל נגדם בספק חולי עכ"פ ממילא בצירוף ספק דתרי ותרי או ספק שנעשה ע"י קריעה כבר יש להקל

ה והנה הקמט ההוא שהיה בחדוד הורדא לענ"ד עם שלא היה למראה עיני אין ספק שהיא מתולדה ולא מחולי ודוקא בקמט שע"ג או ע"פ הריאה יש להסתפק שהיא מחולי ולא בחדודי' והשו"ב במכוין למדו לשונם לו' עליו אין אנו יודעים שאין למצוא שתהיה כל הריאה עגולה מתוארת כבמחוגה ומשוכה ביושר כבמסרגל ואך דרכה להיות בה חסרונות קטנים ומתולדה רביתייהו בהכי ואין זה ספק מחולי. ועי' שמלה חדשה (סי' לו סכ"א) שיש מקילין בחדוד ושפיל. ובמש"כ י"ל קו' השמ"ח (סקנ"א) על הלבוש שי"ל בחדוד שמסתבר שמתולדה לא החמיר כהרמב"ם אבל ע"פ רוחב הריאה שי"ל שהיא מחולי צירף לחוש לדעת הרמב"ם ובפרט שלשיטת השמ"ח מתולדה הוה נמי ריעותא א"כ בספק מחולי י"ל דהוה כתר"ל וצ"ע עוד

והנה בנ"ד שהסירכא היתה בב' צדדים רחוקה מן הקמט לכאורה לא היה מקום לדון מדין תר"ל. אמנם מבואר בל"ש בהג"ה שמ"ח (סל"ט סל"ג) דאפי' בכה"ג טרפה והטעם בל"ש (ס"ק קל"א) משום דרבו המטריפין בממקום למקום או שהיה בו חולי שהקמיטה ונמשך לצדדים וניקב ונעשה סירכא ולכאורה עלה בדעתי שי"ל דוקא בודאי ע"י חולי דהוה ריעותא גמורה לכ"ע מצרפינן חומרת ממקום למקום וחיישינן שנמשך לצדדים משא"כ בספק חולי דהוה ספק תר"ל רק בצירוף דעת התב"ש ופמ"ג מחמרינן תו לא מצרפינן כ"כ להחמיר בשביל חומרת ממקום למקום או חשש שניקב ע"י שנמשך לצדדים. אך משמעות הלב"ש בהג"ה לא משמע כן ובאמת שיש לדון עמש"כ הלב"ש שהפמ"ג כתב כן ועשה מעשה בהסכמת חכמים והא י"ל דאיהו: לשיטתיה קאי דמתולדה נמי הוה ריעותא דאיכא ריעותא בודאי משא"כ לדידן אין להחמיר בספק חולי דהוה רק ספק ריעותא לא מצרפינן לחוש להחמיר בספק חולי אך מי יוכל להקל נגד דעת הלב"ש. ואמנם בנ"ד שיש כמה ספיקות בל"ז שלא הי' סירכא מעולם אין לצרף חומרות כל כך וביותר שבנ"ד לא ראינו בשעה שהריאה היתה נפוחה שיש: בה קמט וי"ל אולי כשהיתה נפוחה לא נראה בה קמט כלל כדברי השו"ב הראשון והשו"ב העומד ע"ג והשני שו"ב ראו רק אחר הקריעה שלא היתה נפוחה לפניהם

סימן י הובא לפני טחול של בהמה שאחר שהסירו קרומי החלב (שבסי' ס"ד סעי' י) משני צדדיו נמצא בדקות שבעב נקב מפולש שעור הטחול מקיפו מבפנים סביב ואמר לי השו"ב שמקום הנקב אינו מחובר לכרס והתרתי. ואבאר בזה. הנה בדין נקב בטחול שהעור מקיפו מבפנים הקילו הט"ז והצ"צ (סי' עא) והרבה פוסקים אמנם הש"ך בנקודת הכסף והפר"ח והרבה פוסקים מטריפים ואחד מטעמיהם דלמא לאו מתולדה היא והפר"ח הראה למפתחות שבצ"צ (סי' צח) שהיה ניכר שהנקב מתולדה וא"כ הצ"צ סותר דבריו (שבסי' עא) ובאמת בשו"ת (סימן צח) אין זכרון שהיה נקב הניכר שמתולדה היא. והנה בעגלים דעת הכו"פ והנו"ב (סי' טו"ב) וגם דעת התב"ש נוטה להקל באם שנמצא כן בהרבה עגלים וצע"ג על מ"ש הנו"ב (סי' טז) שהתב"ש מן החולקים על הט"ז והצ"צ ומשמע אפי' בנתברר שהרוב כן שהרי בתב"ש מבואר להיפוך ודעתו להקל אם נתברר ועיין פרי מגדים בשפ"ד (אות א') דלרש"י נברא ניקב כשרה כט"ז וצ"צ וכ"כ הכו"פ (סק"א) ועפמש"כ הכו"פ דאין כאב בנברא ניקב י"ל שגם מוהר"ן בהג"ה ש"ד מכשיר בנברא ניקב וממש"ל: