אגודת אזוב מדברי מא

בהג"ה (לסי' לט סעיף יג) הביא עוד נהגו בעירנו להטריף כל סרכות גדיים וטלאים ועגלים הרכים ולא למעך בהם כלל כי יש קבלה בזה להטריף כי הסירכא עדיין רכה ומתנתקת ע"י מיעוך מ"מ בנ"ד שיש ספק אם הסירכא דבוקה לחיתוך אותה אונא או לחיתוך אונא אחרת יש לדמותו (לסעיף ה) דאם הסירכא בשפת החיתוך וספק אם מגב ואם מחיתוך כשרה ועיין בט"ז (ס"ק י' וסקכ"ב) ועכ"פ פשיטא דמהני מיעוך בכה"ג גם בגדיים וטלאים ועגלים הרכים שמכח המנהג אין ממעכין בהם

אמנם השואל הי' חוכך להחמיר מטעם דהרבה פוסקים מטריפים סירכא ממקום למקום באונא ובאומה עי' בט"ז (ס"ק י"ד) ונהי דקיי"ל כמכשירין ממקום למקום היינו בודאי ולא בספקו ועשיתי סעד לדבריו משום דהוה כעין ס"ס לחומרא ומה"ט גם מיעוך י"ל דלא מהני ליה

אמנם על משמרתי אעמודה דהנה בגוף המנהג שהביא הרמ"א יש להעיר דלשיטת הר"ח שבתוס' חולין (דף מו:) ד"ה הני רבותייהו דיש סירכא בלא נקב וסירכא שלא כסדרן טרפה משום סופה להתפרק וכשעברה במיעוך חזי' דאין סופה להתפרק אין מקום להחמיר שלא יועיל מיעוך בגדיים וטלאים ועגלים הרכים משום שגם סירכא גמורה מתנתקת בהם דאדרבה הא מכח דחזי' שאף סירכא גמורה מתנתקת בהם מה"ט גופי' יש לדון ממילא דאין הסירכא פוסלת בהם כיון שהטרפות משום סופו להתפרק והא חזי' בהו שאינה עומדת עתה להתפרק ובשביל שסופה להתקשות ולהתפרק אין לאסור דבשלמא אם עתה כבר היא בקישוי העומדת ע"י להתפרק בסוף י"ל אף על גב שלא נתפרקה עדיין טרפה משום שסופה להתפרק ע"פ הקישוי דהשתא אבל בגדיים וטלאים ועגלים הרכים שגם סירכא מתנתקת וע"פ הוייתה עתה אין סופה להתפרק אין להטריף בשביל שסופה להקשות ואז יהיה סופה להתפרק דכולי האי אין לאסור תחלתו בשביל סופו [וחתני הרב מ' חיים ישכר נ"י עשה סמוכין לדברי מדברי המשאת בנימין שהביא הפרי מגדים (במ"ז סי' לה סק"ו ושפ"ד סמ"א סק"א) וה"נ לא אמרי' סופה להקשות וסופה להתפרק]. ורק לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב ובכסדרן אין הנקב פוסל וכשעברה במיעוך חזי' דלאו סירכא היא הוא דיש מקום לומר דגם סירכא גמורה בגדיים וטלאים ועגלים הרכים עוברת ולא סגי להו במיעוך וצ"ע לכאורה הא איכא ס"ס להקל שמא העיקר כר"ח דיש סירכא בלא נקב ושמא אפי' העיקר כרש"י אין זו סירכא גמורה וצ"ל שבמקומו של הרמ"א ז"ל נהגו לתפוס שיטת רש"י עיקר דאין סירכא בלא נקב וליכא רק ספק אחד בגדיים וטלאים ועגלים הרכים וא"כ בנ"ד שיש מקום ספק דממקום למקום באונא עצמה היא מ"מ מהני לה מיעוך דעכ"פ לדעת המחמירים בממקום למקום מצרפינן שיטת התוס' דיש סירכא בלא נקב ולשיטת רש"י מצרפינן שיטת המקילין בממקום למקום ומצרפי' כולהי הני מקילי לזה שיועיל עכ"פ מיעוך בגדיים וטלאים ועגלים הרכים וביותר נלע"ד דהנה הט"ז (סי' לט ס"ק יד) הביא בשם הב"י שטעם הכל בו בהכשר סירכא בממקום למקום דמדלא נסרכה לאונא אחרת מוכח דהפשטת הליחה בלבד היא ושהרש"ל כתב דאין זו סברא דמקום שתפגע תחלה בדיבוקה נסרכת. ואחר שהקדמתי דלשיטת הר"ח בתוס' דטריפות סירכא משום סופו להתפרק דלשיטתו אין חילוק בין אם עיקר מקום הסירכא התחיל מהחיתוך ממש ובין אם עיקר מקום הסירכא התחיל מהחיתוך או מהגב] ודאי דגם בגדיים וטלאים ועגלים הרכים מהני מיעוך ורק ע"פ שיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב יש מקום לומר שלא יועיל בהם מיעוך ולשיטת רש"י סירכא מחיתוך לגב או לחוד אם הוה ידעינן שמקומה היא מנקב שבחיתוך הרי זו כשרה ורק מטעם ספק שמא עיקר מקום עמידתה התחיל בחוד או בגב הרי זו טרפה א"כ ממילא יש לצרף לזה הספק שיועיל עכ"פ מיעוך בגדיים וטלאים ועגלים הרכים ג"כ והרי זה דומה (לסי' לט סוף סעיף ד' בהגה"ה וש"ך סקי"ז) ובפרט שי"ל שגם הרש"ל מודה דסירכא ממקום למקום ביוצאת מן החוד ממש לחיתוך שא"ל רק שבאם יצאה מן החיתוך שעם הרחיפה פגעה בתחלה להתדבק בחוד אבל אם יצאה מהחוד אי אפשר לומר שפגעה בתחלה בפנים במקום החיתוך ממש ואם הוא בברור ממקום למקום והוה ידעינן שיצאה מהחוד ונדבקה לפנים לחיתוך גם לרש"ל הרי זה ראי' שאין זה רק הפשטת ליחה ואם נתפוס שמקורה מן החיתוך ופגעה בחוד בכה"ג לרש"י כשרה. וממילא לכולהו צדדי מהני כאן מיעוך ע"פ הספקות שהוא ממקום למקום ושהרש"ל יודה בהכשרו והיה זה בעש"ק פ' מטות ומסעי ושעת הדחק לבשר ובהמת ישראל והפסד מרובה והכשרתי וה' ינחני בדרך אמת בתוה"ק

ואחר שהעליתי הדברים על הספר בעש"ק חזון הובא לפני עוד עגל שהי' חיתוך האונות באלכסון ובעיקום יותר מהראוי ובמקום שאין דרך להיות שם חיתוך נמצא שם סירכא דבוקה בצד א' למעלה למקום החיתוך ממש וצדה הב' לחוד מזה וצדה הג' לחוד מזה

ונשאלתי מהשו"ב שי"ל שזה בכלל ממקום למקום משכב כיון שאין דרך להיות שם חיתוך וחידודים ובלא החיתוך הרי הכל באונא אחת והוה רק כסירכא במקום סדק מתולדה. ועיין בזבחי רצון בדיני תר"ל סי' כ"א אוק"ב) ולענ"ד בנ"ד אפשר שייך חשש פירוק מיהו כבר העליתי שיש מקום לומר דלחשש זה מהני מיעוך ומטעמים שלמעלה הכשרתיו גם כן להיותו בעש"ק ושעת הדחק לבשר והפסד מרובה בשל ישראל עני

סימן ח סימן לט א"צ לבדוק אחר שום טריפות כו' חוץ מן הריאה משום דרוב בהמות בחזקת כשרות יש להעיר בשוחט מסוכנת (שבסי' יז) נבעי בדיקה אחר כל הטרפיות דהתינח בהמה בריאה י"ל בה שהיא עדיין מן רוב בהמות הכשרות אבל מסוכנת שכבר יצאה מן הרוב דהא רוב בהמות בריאות נינהו א"כ ליבעי בדיקה אחר כל הטרפיות והנה בלשון הרמב"ם (פ"ד מהל' מ"א הל' יא) הובא בפרימ"ג (סי' יז מ"ז סק"א) שכ' בהמה שתשש כחה ונטה למות הואיל ולא אירע מכה באבר מאברים הממיתים אותה הרי זו מותרת הי' מקום לפרש דוקא בדידעי' שלא אירע לה מכה המטרפת וכשנבדקה אבל כל זמן שלא נבדקה ולא איתברר לן שלא אירע לה מכה כזו כל היכא דחזינן שתשש כחה ונטתה למות חיישינן שמא על ידי מכה מטרפת נסתכנה אלא שבדברי הרמב"ם (פי"א ה"ג) משחיטה שכתב כל בהמה כו' בחזקת בריאים הם ואין חוששין להם שמא יש בהם טרפה לפיכך כו' א"צ בדיקה כו' אלא ה"ה בחזקת היתר עד שיולד להן דבר שחוששין לו ואח"כ בודקין אותו על אותו דבר בלבד ומדכתב דבר שחוששין לו ושבודקין על אותו דבר משמע דדוקא באתיליד ליה דבר המטריף בעי' בדיקה על אותו דבר אבל בנסתכנה בלבד א"צ לבודקה אחר כל הטרפיות ונא חיישינן שמא משום שנולד בה טרפיות באה לידי סכנה וחולשה זו ויש להביא ראיה לזה מביצה (דף כה) במשנה וגמ' בהמה מסוכנת ובאו"ח (סי' תצ"ח) דמבואר דאפי' מסוכנת א"צ בדיקה מדינא אחר שום טרפיות ולדידן רק בדיקת הריאה ועיין ברש"י ותוס' ד"ה אורח ארעא ובאשר"י שם ובכרתי ופלתי (סימן ל"ט ס"ק א') ובפרי מגדים (במ"ז סי' לט ססק"א) אולם טעמא דמילתא לא איתבריר לענ"ד. סק"א) שכ' דאכלה סם המות אין סופה ליחסר בגופה אלא שהמזגים שלה יתקלקלו ולא הוה בכלל טרפה אלא דין מסוכנת יש לה כו' ולפום רהיטא אמרתי דמסוכנת ליכא ריעותא שיש חסרון המטריפה רק בקילקול המזגיים תליא ומש"ה א"צ בדיקה יותר משאר בהמות בריאות

אמנם התינח בנתברר דליכא חסרון ורק מחמת קילקול המזגיים נסתכנה אבל כל כמה דלא נבדקה י"ל