אגודת אזוב מדברי לט

צמק"ר וראינוהו משביח א"ל שטרפה הוא ועיי' חולין (דף נז:) דאפי' למ"ד טרפה חיה אינה משבחת ואפי' הוה ס"ל טרפה משבחת מ"מ כיון שהגדילה כנפים אחרונים יותר מראשונים הוה בירור דלאו טרפה הוא. וא"כ לדידן דקיי"ל טרפה אינה חיה מסתברא דאינה משבחת וה"נ אי הוה נתרסקו אבריו בבית הרחם ולצרף עוד דגם בשהה ח' איכא מיעוט נפלים מסתברא דעכ"פ לא היה מצמיח קרניים אח"כ ומודה התב"ש ולמעשה שהיה בחול צויתי לבדוק בכל האברים הפנימיים אם לא נמצא שום ריעותא

סימן ב הנה אם האומה דימין גדולה משל שמאל דעת מהרי"ו בד"מ ומהר"א פראג ברמ"א (סי' לה סעיף ב) ולבוש ותב"ש וכו"פ ולבושי שרד ובס' בית יצחק ובס' אוהל יצחק בהלכה למעשה להחמיר אמנם דעת הרש"ל והב"ח וט"ז וש"ך ופר"ח ופרמ"ג וס' בית לחם יהודא וזבח שמואל וחכמת אדם וס' אהל יצחק בזב"ת להקל וכן המנהג אם לא שיש ריעותא עוד בב' האומות שבודאי איכא ב' לריעותא אמנם כל הריאות שהובאו לפני לא מצאתי אחת שיהיה האומא השמאלית גדולה משל ימין ובכולן של ימין גדולות ולא מצאתי לשום אחד מהאחרונים שיעיר בזה אי אמרי' דעתה הכי רביתייהו. ולענ"ד יש להעיר עמ"ש דשל שמאל צריכה להיות גדולה דהכא ב' והתם ג' אונות והא אונא עליונה דימין כבר היא במצר החזה משא"כ שמאלית ומהיכא תיתי יגרום תוספות האונא העליונה להקטין האומא הימנית גם רוחב האומות השמאלית אין שוה לרוחב האומות הימנית והג' אין עודפים הרבה על הב' הימנית וצ"ע לענ"ד

סימן ג נלע"ד שנכון להזהר שלא לשחוט או להמית שום בע"ח בפני עופות שמביא לידי חרותה בידי אדם דלא הדרא בריא וטרפה כמבואר (בסי' לו סעיף יד) וכל הטרפות הפוסלין בבהמה פוסלין בעופות אלא שא"צ לבדוק הריאה כמבואר (בסי' לה) בשפ"ד (סקמ"ז) וא"כ לא יתכן לגרום לה דברים המביאין לידי טרפות. כיון שלא נבדיקנה לאחר השחיטה ואפי' בבהמה שבודקין הריאה יש לאסור משום צעב"ח בין למ"ד דאורייתא ובין למ"ד דרבנן דודאי כיון שזה גורם לה לפעמים להטריפה ע"כ צערא רבה אית לה בהחרדה זו. מיהו בבהמה היכא שאיכא טורח גדול יש להקל עיי' ביו"ד (סי' כ"ג) ואה"ע (ס"ס ה' בהג"ה) מדין מרוטת הנוצות אבל בעופות נ"ל שיש לחוש ולהחמיר מדינא שלא להביאם לידי ספק טרפות. והראני משכיל אחד שכבר קדמני בזה הגאון בית אפרים בשו"ת (סי' כו) והובא בפתחי תשובה סקי"ד

סימן ד עובדא באה לפני בריאה שצמקה מקצת אונא ולא יכולתי לעמוד עליה אם רובה צמקה. והנה לענין שיעור רובא לא אדע אם משערינן בכמות שהיתה הריאה קודם שצמקה ואע"ג שלאחר שנצטמקה נתהוה מה שלא נצטמק שהוא הרוב מ"מ פסקה לה פעולת וסגולת רוב האונא או דמשערינן לאחר הצימוק ואם מה שלא נצטמק הוא יותר מהנצטמק לית לן בה דכבר המיעוט הנצטמק עושה פעולתו להניף על הלב בשביל שהוא נגרר אחר הרוב של עכשיו שהוא מניף לפי שהוא בבריאותו

והנלענ"ד דהיכא שלא נשאר במה שלא נצטמק כטרפא דאסא משערי' לרובה במה שהיתה קודם צימוקה אבל בנשאר במיעוט כטרפא דאסא משערי' כלאחר הצימוק. וטעמא דבשלמא כשלא נשאר כטרפא דאסא שאין לומר שמה שנצטמק עושה פעולתו ונגרר אחר הרוב של עכשיו דלפי שהרוב של עכשיו הוא פחות מט"ד אינו עושה שום פעולה כסגולת הריאה כדקיי"ל דכל פחות מכט"ד לאו כלום הוא ואזלא לה כל פעולת האונא הזאת לאחר הצימוק מש"ה בעינן לשער לענין הרוב של גודל הריאה שמקודם הצימוק דכל שלא פסקה פעולת רובה של ריאה אע"ג שלא נשאר כט"ד כשר אבל כשפסקה פעולת רובה אע"ג שעתה נראה למיעוט כשלא נשאר כט"ד אין להכשיר

אמנם היכא שנשאר שאינו מצומק יותר מכט"ד או עכ"פ כט"ד כיון שנשאר שאינו מצומק כדי לפעול ולהניף כסגולת הריאה וכעת הוא הרוב הרי הוא גורר אחריו המיעוט של עכשו שמצומק ולא פסקה הריאה מעשות פעולתה להניף על הלב ואע"ג שעכ"פ הרוב של האונא נצטמק וכפי שהיתה רובה בעודה בבריאותה אין בו כח להניף על הלב מחמת שנצטמקה בכ"ז לית לן בה שגם המצומק לא אבד כחו וסגולתו לפי שכעת היא נגרר אחר הרוב של עכשיו שלא נצטמק. האמנם שמדברי הלבושי שרד (אות קכז) ע"ד השמלה חדשה דאפי' נשאר במיעוטה כטרפא דאסא לא מהני שכתב משא"כ בזה כו' רק מיעוט חיות האונא ואין הבהמה יכולה להתנהג אין הכרע וי"ל דבעי' למיזל בתר גדולתה של קודם הצימוק. הנה למדתי דברי מדברי התב"ש (ס"ק פד) שכ' ול"ד למש"ל דשיעורא דאונא כט"ד דהכא המיעוט נגרר אחר הרוב ונ"ל דוקא היכא שאחר הצימוק מה שנשאר בריא הוא המיעוט אז הרי הוא נגרר אחר הרוב אבל מה שנצטמק רובה דריאה ואח"כ המצומק הוא המיעוט סגי בשיור כט"ד דאיכא שיעורא דאונא והרוב גורר אחריו המיעוט של עכשו

והנה ראיתי שמקום הצימוק מלא מוגלא והכשרתי כמו שאבאר בזה לפי שאיכא לספוקי שמא הוא בידי שמים ואע"ג דאפי' ביד"ש מטריפין הכא היינו מחשש אטום עיי' לב"ש (ס"ק קכה) ובנמצא מוגלא ליכא תו חשש אטום ועוד דהש"ד רצה לצרף ספק בידי שמים ושמא אין הלכה כבה"ג שמטריף בצמקה אונא שלמה. איברא שהלב"ש (ס"ק קכט) הביא בשם השפ"ד דלא הוה ספק טוב שדברי בה"ג הם דברי קבלה אבל בנ"ד שנשאר כטרפא דאסא יש לצרף שמא אין הלכה כתב"ש לאסור בנשתייר כטרפא דאסא כמ"ש הפרימ"ג במ"ז הובא בלב"ש (ס"ק קכח) ובנ"ד שנמצא מוגלא במקום הצימוק י"ל שמא קיי"ל כנקה"כ שכ' דלבה"ג האיסור בצמקה אונא שלמה משום אטום ולדבריו בנמצא מוגלא ליכא קפידא. והתב"ש (ס"ק פג) הביא שכן הורו ועשו מעשה להתיר בנמצא מוגלא. ועי' לב"ש (ס"ק קכו) ואפי' שנרצה ונחוש לדברי התב"ש ולאסור אפי' בנמצא מוגלא י"ל דוקא בשלא נשאר כטרפא דאסא: אבל בנשאר כט"ד ונמצא מוגלא כולי האי לא נחוש לדברי התב"ש ולפי הנלע"ד התב"ש בעצמו לא החמיר כולי האי לאסור בנמצא מוגלא כי אם בצמקה כולה או רובה דאונא ולא נשתייר כט"ד אבל אם נשתייר כט"ד מודה התב"ש דלא מחמרינן לאסור בהצטרפם יחד ומש"ה נקיט התב"ש דבאטום אונא שלמה לא מהני מוגלא או רוק. ומדנקיט אונא שלמה משמע דוקא באונא שלמה לא מהני מוגלא או רוק. אבל בנשתייר כט"ד אף ע"ג דנצטמק רובה דאונא מהני מוגלא או רוק שדרך האחרונים זצ"ל לפרש ולא לסתום וכי היכא שביאר התב"ש והשמ"ח לאסור בצמקה רוב אונא אפי' נשתייר כט"ד ה"נ לענין מוגלא לא הו"ל למינקט אונא שלמה אלא ע"כ דדוקא לאונא שלמה לא מהני מוגלא אבל בנשאר כט"ד מהני לה מוגלא אפי' להתב"ש

ולהסביר דברינו ע"פ שיטת התב"ש נלע"ד דודאי בצמקה אונא שלימה או רובה צימוק גמור וכבר פסק החיות מהחלק המצומק לגמרי אע"ג שנשאר כט"ד שאינו מצומק בכ"ז כבר אבדה הריאה סגולת הנפתה על הלב שהרי הקב"ה ברא כונניות באדם ובהמה. ובשלמא נבראת מהבריאה כט"ד כבר ערוכה בכל ושמורה בה סדר כליאת הרוח והנפתה על הלב. אבל נבראת כסדרה ואח"כ נצטמקה והרי אין בכחה לכלוא הרוח כשיעור אשר חלק לה היוצר הכל בתחלת הבריאה שהחלק המצומק אבדה חיותו ומש"ה אפי' שנשתייר כשיעור טרפא דאסא טרפה שכיון דשלמה נבראת ועתה נצטמקה ואבדה חיותה לגמרי אין בכחה לכלוא הרוח כשיעור שנטבע לה בתחלת בריאותה וסופה להתפרק מעוצם ורוב הרוח אשר בקרבה. וכ"כ נמי