אגודת אזוב מדברי לא

כמים וע"כ בעי' למימר דקרא דברכה לאו ביין מזוג איירי וכמו שכתבתי

עוד הביא גיסי הרב שי' ראי' מעירובין (דף כז:) ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ ופירש"י כשנגמרה תסיסתו הוה כיין ומשמע דהרי הוא כיין גמור דאל"כ למה נקנה בכסף מעשר ודחה ראיתו כי משמע ליה מסוגיא דב"ב (דף צ"ז) דיין מזוג נקנה בכסף מעשר והביא דברי הרמב"ם ה' מע"ש (פ"ז ה"ז) שכתב אבל נתן ג' והוציא ד' הרי זה כיין מזוג והראה הכ"מ מקומו סוגיא דב"ב ולא הביא הסוגיא דעירובין (שם) והנה מה דמשמע לי' מסוגיא דב"ב (צ"ז) דיין מזוג נקח בכסף מעשר אין לו שום משמעות בסוגיא שם רק מבואר שם דבנתן ומצא ד' הו"ל יין לברכה ולהתחייב במעשר ולא לענין ליקח בכסף מעשר

אמנם בודאי מותר לקנות יין מזוג ממעות מעשר אלא שיש חילוק בין קניית מזוג לקניית יין מעורב במים בגונא שהמים נהפכו ליין והו"ל יין. גמור דיין מזוג מותר לקנות היין בלבד רק שמותר לתת דמי המים בהבלעה דרך משל לוג יין מעורב בג' לוגין מים קונה הלוג יין ומבליע לו דמי הג' לוגין מים אבל אם נהפכו המים ליין מותר לקנות הד' לוגין בפירוש וא"צ להבליע דמי הג' לוגין מים בלוג היין: והנה ההוא דעירובין (דף כז) דהתם קאי לקנות בהבלעה כמו קנקן יין וגיזה ועור ע"ג צאן ובקר וא"כ עכצ"ל דהאי דתמד נמי רק מתורת מזוג אתי' עלי' דמש"ה בעי' להבליע דמי היין ולא שהמים נהפכו לגוף יין גמור דלא הוה צריך לקנותו בהבלעה. ועכצ"ל שמה שכתב רש"י שהוא כיין היינו לענין שעכ"פ נקנה בכסף מעשר אבל לא שיהי' כיין גמור [ועימש"ל ע"ד התוס' חולין (דף כו.) ד"ה רבא אמר שכתב והמים עצמם נחשבים יין] ומה דאמרי' נמי בעירובין דקיוהא בעלמא הוא לא שכולו נהפך לקיוהא אלא שקיוהא מעורב בתוכו וכן יש ללמוד מדברי רש"י עירובין ד"ה קיוהא ובהכי נמי ניחא לפמש"ל דמוהרי"ט ש מודה בתמד שמרים

ואל תשיבני ממה שהרמב"ם הביא דין תמד (בפ"ז) ודיני הבלעה הביא (בפ"ח) די"ל הבלעה במה שאינו פרי רק שקונה הכל בכלל הפירי ויתנהג בו בקדושת הפירי הביא (בפ"ז) ודיני הבלעה בדברים הנשארים אח"כ חולין כקנקן גיזה ועור הביא (בפ"ח) עייש"ה ותמצא כן

ודע שלא זכיתי לעמוד על ההיא דתמד משהחמיץ נקח בכסף מפשר שביארו הרמב"ם כשרמא ג' ולא אתי ד' וק"ל מה מהני לן מה שהחמיץ והא מהמבואר מסוגיא דב"ב (דף צו) שאפי' יש בהם טעם יין גמור פליגי רבנן דאחרים כשלא אתי ד' וא"כ מה מהני לן מה שהחמיץ ונגמרה כבר תסיסתו ועיין מהרש"א חולין (דף כו) שכתב דמש"ה לא אוקמי' מתני' שם במצא כדי מדתו דאפילו החמיץ לא הוה מחייב ר"י אלא מספיקא ולא מדינא. עוד לא זכיתי להבין מה ענין החמיץ גבי יין ורש"י ז"ל נראה שהרגיש בזה והסיע פי' מלת החמיץ שנגמרה תסיסתו ולא שנהפך לו טעם חומץ והוא דוחק להעמיס כן בפי' מלת החמיץ גם צ"ע במה דאיתא בעירובין שם אבל תמד דקיוהא בעלמא הוא ומשמע דלאו כיין הוא כדאי' בב"ב (דף צ"ז) מ"ס פירא הוא קיוהא בעלמא הוא ואינו כיין ועי' תוס' שם

ולענ"ד הי' נראה להמציא דבר חדש דההוא דתמד לאו מתורת יין אתי' עלי' דלענין יין בעי' דוקא אתי ד' לרבנן ובפחות מד' לא יועילו כל הטעמים המשובחים של יין שיהיו בו וכמ"ש התוס' ב"ב ד"ה הוא הדין ותוס' חולין (דף כה:) ד"ה המתמד דלא הוה אלא קיוהא בעלמא והיינו דוקא לברכה ולקידוש ולמי פירות אמנם לקנות בכסף מעשר דלא ממעטי' רק מים ומלח וכמהין ופטריות ברפ"ב דעירובין (דף כז) אבל חומץ נקח בכסף מעשר [ודברי רש"י חילין (דף כה:) שכתב במשנה יין הוזכר לענין קיחת מעשר צע"ג לכאורה וצ"ל דלא ממעט רק מים ולא שבא למעט חומץ] ומש"ה התמד כשכבר החמיץ ונעשה חומץ ה"ה נקח בכסף מעשר כמו חומץ אבל כל כמה דלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר כחומץ דהא אכתי לא החמיץ ואולי לא יחמיץ לבסוף אלא דכ"ז רק בלא אתי ד' דליכא למימר יין גמור הוא ומש"ה לא החמיץ אבל באתי ד' דהו"ל יין גמור מהיכי תיתי ניבעי שיחמיץ דפשיטא כשטעמו טעם יין ואתי ד' דהו"ל יין גמור ופשיטא שנקח בכסף מעשר וניחא מה שאמרו בתמד שהחמיץ דהיינו בלא אתי ד' ושפיר אמרי' עלי' דקיוהא בעלמא הוא דמה שהחמיץ ונעשה חומץ אינו מטעם יין המעורב בשמרים וחרצנים רק מחמת טעם עצמם שיש בהם מקיוהא דידהו נינהו ונתבארו שפיר דברי הרמב"ם ז"ל

אמנם משיטת פירש"י ותוס' בעירובין ובחולין והר"ש ה במעשרות (פ"ה מ"ו) והרא"ש מקואות (פ"ז מ"ב) לא משמע כן ונראה מפירושו שמתורת יין הרי הוא נקנה ולא מתורת חומץ וראיתי ושש לבי שהרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו במעש"נ (פ"א מ"ג) ובחולין (פ"א) ביאר דבריו כמ"ש דתמד משהחמיץ נקנה מדין חומץ ולא משום יין ועיין פי' המשנה להרמב"ם (פ"ה מ"ו) דמעשרות שכ' שהוא יין גרוע וצ"ע ועמש"ל (ובפ"ז מ"ב) דמקואות כתב לפי שהם אם יתחמצו אחר זמן ישוב כמו מי פירות ומשמע דאין המים נהפכים כמי פירות מדכתב כמו מי פירות מיהו לפמש"ל לכאורה הי' אפשר לומר דבתמד דשמרים ושל חרצנים דוקא קאמר כמו מי פירות ולא בשל צימוקים אכן קשה התינח ביין יש לחלק בין צימוקים ובין שמרים וחרצנים שאין בהם טעם יין בעצם רק קיוהא בעלמא אית להו והיין מעורב בהם אבל להרמב"ם שמפרש דקאי לענין חומץ קשה מה לי חומץ צימוקים ומה לי חומץ שמרים וחרצנים כיון דקיוהא בעלמא עכ"פ אית להו לשמרים וחרצנים ג"כ שמהם נעשה חומץ ונימא שנהפכו גוף א' עם החומץ והו"ל לכתוב ישוב מי פירות וכן קשה נמי להרמב"ם למה בעי' לקנות התמד בהבלעה לדמי המים ונימא ג"כ שנהפכו המים לחומץ אפי' בתמד שמרים וחרצנים וע"כ דהרמב"ם לא ס"ל שנהפכו המים לגוף אחר ליין וחומץ ודלא כמוהרי"ט

ויש לי מקום עיון במעשרות (פ"ה מ"ו) וברמב"ם (פ"ב ה"ז) מהל' מעשרות שבמצא ד' מפריש על המותר בלבד וע"כ דלא אמרי' שנהפך המים לגוף אחר ליין ולחומץ דאלת"ה על הכל אי"ל להפריש אמנם לפמ"ש לחלק בתמד שמרים וחרצנים מודה המוהרי"ט ובשל שמרים איירי ההוא דמעשרות כמבואר בסוגי' דב"ב (דף צו:) בתוס' ד"ה אין הלכה אין מכאן ראי' ואע"ג דבחומץ לא שייך חילוק זה וכמ"ש מ"מ ההיא דמעשרות גם הרמב"ם מפ' לה לענין יין שכ' שהוא יין גרוע ולא פי' לענין חומץ ולכאורה הי' אפשר לומר דמש"ה יצא הרמב"ם לפרש המשנה ביין ולא בחומץ כשיטתי' כי היכא דלא תקשה קו' דעל הכל איבעי' ליה שם להפריש

אלא שיש לעמוד במה שלא הביא הרמב"ם בהל' מעשרות שאם החמיץ אפי' לא אתי אלא ג' חייב לעשר משום חומץ כמו שהביא בהל' מעש"נ שנקנה משום חומץ והו"ל להביא נמי בהל' מעשרות שבהחמיץ מעשר על הכל לעולם ומכ"ש באתי ד' והחמיץ שהרי בחומץ אין חילוק בין צימוקים ושמרים וחרצנים משום דקיוהא דידהו שגורם להחמיץ אי"ל גם לשמרים וחרצנים ואין לומר כיון דמעשר חומץ י"ל שהוא דרבנן וכמש"ל מש"ה לא מחמרי' בי' כ"כ להתחייב אפי' באתי ג' ולהתחייב ג"כ להפריש על הכל דהא הרמב"ם שפוסק כרבנן ע"כ לאו מכח חומרא הוא רק מדינא וא"כ אפי' אם נאמר דמעשר חומץ דרבנן הו"ל להביא שחייב במעשר מדין חומץ ומדרבנן דהא מה שחשיב חומץ לאו מכח חומרא הוא רק מדינא ונהי שהמהרש"א