אגודת אזוב מדברי ל

שנכתב בי"ד בניסן בשעה טית בבוקר קודם חצות היום בכדי שיתחיל לחול בהתחלת השעה החמישית דכשכותב סתם שנכתב כשטר ביום י"ד ניסן אין השטר חל עד הרגע האחרונה של כלות היום י"ד בניסן כמבואר בסמ"ע (סי' ק"ד סקכ"ד) דכל שאין מוכח מתוך השטר לא חל השיעבוד עד כלות היום וקודם כלות היום כבר נאסר החמץ בהנאה היכא שלא נמכר ע"כ צריך שיהיה מוכח מתוך השטר שענין המכירה מתחיל מהתחלת שעה ה' של י"ד ניסן. ואין לומר שמצד איסור הנאת החמץ מוכח מתוכו שחלות השטר היה קודם שעת האיסור דהתינח אם לא היה נצריך רק שטר ראיה על הקנאת החמץ הוה מצינן לומר דלענין החמץ ע"כ מוכח מתוך השטר שעת חלותו אמנם כיון דבעי' גם הקנאת הקרקע ולענין הקנאת הקרקע לא הוה מוכח מתוכו רק על שבכלות היום הוא חל ולא קודם וכיון דאין קונה הקרקע עד כלות היום גם החמץ לא נקנה לו עד כלות היום היכא שהקנה לו החמץ במטלטלין אג"ק והיכא שהחדר שהחמץ בתוכו הוה שלו ממש שמצריך רבינו מק"ח למוכרו משום ספק בהלכה אולי שכירות לא קני' והוה באחריות אלם בביתו של ישראל אפי' בלא הקנה לו החמץ במטלטלין אג"ק ג"כ יש לדון בזה על מכירת הקרקע דלא חיילא עד כלות היום י"ד ניסן ממילא עד אותה השעה הוה באחריות אלם בביתו. וכעת לא נתבאר לי אם איסור קבלת אחריות חמצו של נכרי בביתו של ישראל דנפק מקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם התחיל מחצות יום י"ד או דלא הוה עד ליל ט"ו וכבר מצינו מחלוקת בזה בענין איסור לאו דבל יראה וממילא אם נאמר שאיסור קבלת אחריות לא הוה עד הלילה יש לומר דמהני שיכתוב סתם בלא פרישת השעה היכא שא"צ להקנות החמץ באג"ק. שוב שמעתו מבני הרב שי' שראה נוסח שטר מכירה מהגאון רבינו חת"ס זי"ע שהיה מפורש בו השעה שנכתב ותלמידו הרב אשר הביא הנוסח של הגאון לבית הדפוס ביאר דעת קדושת רבו זי"ע מטעם שכתבתי גם אני בעז"ה ונתנה שמחה בלבי שכוונתי לדעתו הק'

סימן טו בענין יין צימוקים שגיסי הרב מוה' חיים משה שי' הראה בשו"ת מהרי"ט (ח"ב סי' ב) שדינו כיין גמור כמי פירות ובשו"ת חכ"צ (סי' ק"מ) חולק עליו. והראה בשו"ת הריב"ש (סי' ט) שמבואר דעת הריב"ש כדעת מוהרי"ט: והנה לכאורה נ"ל להביא ראיה מב"ב דף צז) אר"י משום רשב"י כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו. לענין הכשרן ועי' רשב"ם ד"ה ראשון ותוס' ד"ה שמרים דבמצא כדי מדתו איירי [וצ"ע על מ"ש הרשב"ם ד"ה כך אמרו דהיינו כרבנן דאחרים וקשה דהא בכדי מדתו אחרי' נמי מודו] וא"כ ל"ל שמעורב בתוכו יין ואפ"ה מכשיר אלמא דכל היכא שדינו כיין היינו שלגמרי הרי הוא כיין ומכשיר בלי מחשבה עי' רשב"ם ותוס' ד"ה ל"צ אלמא שדינו כמי פירות וכיין גמור. וה"ה לצימוקים דכ"ש הוא

מיהו י"ל דהתם לחומרא שויוהו לגמרי כיין ומכשיר מדרבנן [וצ"ע לשרוף עליו תרומה וקדשים] אבל לענין מי פירות י"ל שדינו כמים וקצת צ"ל כן דהא קשה למוהרי"ט במה דאיתא לקמן ע"ב בשל שמרים ואתי ד' המרא מעליא הוא וקשה אדפריך אדרב טפי הו"ל למיפרך אברייתא דשל שמרים אם הביא פסול והא באתי ד' חמרא מעליא הוא ובפחות מד' אפי' בפה"ג לא מברכי' עי' רשב"ם ועכצ"ל דבשל שמרים מודה מוהרי"ט שהרי עיקר הטעם של המוהרי"ט הוא משום שנהפכים המים עם הענבים כגוף אחד כשם שהמי גשמים שנוטפין על הענבים במחובר נהפכים גוף אחד תוך הענבים [ובאמת צע"ג מי גשמים במחובר שנותנין כח בארץ ועי"כ עולה שרף באילן היכא מדמינן להו למים בענבים התלושים] והתינח בצימוקים שנותנין עליהם מים אבל בשמרים שטעם העצם שלהם לכ"ע אמרי' דקיוהא בעלמא הוא ולאו חמרא כלל והא דבמצא ד' הוה יין היינו משום שנתערב ונשאר בתוכו יין וא"כ ל"ל דכיין גמור יהיה דין יין שמרים וע"כ משום יין מזוג אתי' עלי' כיון דרמא ג' ואתי ד' והא דאמרי' לקמן אי למעוטי של שמרים באתי ד' חמרא מעליא הוא לאו דחמרא מעליא הוא כוליה יין רק חמרא מעליא כיין מזוג דעלויי עלי' לקידוש. ועכצ"ל מה שדינו כיין גמור להכשיר היינו משום חומרא בלבד וכמ"ש

עוד היה אפשר לומר במי גשמים שלא נקרא עליהם שם מים עדיין שפיר נהפכים כגוף יין כשניתנו ע"ג צימוקים או שמרים להקרא יין גמור וכמו מי גשמים על ענבים המחוברים אבל מים גמורים לא יאבדו את שמם במה שניתנו ע"ג שמרים או צימוקים: ועוד י"ל דדוקא בניתנו ע"ג שמרים שאפי' להכשיר אין ראויים כמ"ש התוס' ד"ה שנתמד מאליו שפיר אבדו שמם לגמרי אבל מים שניתנו ע"ג חרצנים וצימוקים לא יאבדו שמם לגמרי וחמרא מזיגא מיקרי ובדברי המורי"ט מיושב המנהג שרוטב ומוהל של בשר נחשב כגוף בשר ובעי' סמך לבטלו ולא כדין מדומע לפי חשבון הבשר שבו שנהפך ע"י הבישול כגוף בשר. ולפמ"ש אכתי צ"ע. ועיי' באו"ה (כלל כ"ד אות ח) שכתב ומיהו ברוטב של בשר שנפלה לחלב ודאי צריך ס' נגד כולה דהוה שם בשר על כל המים ועוד כמ"ש המרדכי פ' כ"ה דקיי"ל כמ"ד דמשערים כאילו המים בשר ולא כמ"ד במה דבלעי מיא וא"כ הוה חתיכה גופא דאיסורא וסברא הוא דא"א לעמוד על השיעור כמה בלע עכ"ל ועיי' בב"י (סוף סי' צח) בשם הר"ן שחולק על הרא"ש. דמשערים כמות שהיא הרוטב ועיי' בד"מ שנראה שמסכים בזה לדעת הר"ן ורשב"א בשם העיטור נגד הרא"ש ומשום הכי הביא דברי רש"י לשער כזית ועי' בתוי"ט רפ"ג דטהרות בשם הרמב"ם דרוטב הוא הנדמה לדבק אחר הקפיאה ועי' מקואות (פ"ז מ"ב) דמי כבשים ושלקות דין מים יש להם ובתי"ט שם בשם ירו' שהביא הר"ש ועי' ברכות (דף נב:) ברש"י סד"ה אין כלי דרוטב אין בו תורת משקה כ"א תורת אוכל והיינו לפי שאבדו שמם הראשון וצ"ע ע"ד תוס' חולין (דף ק"ח:) ד"ה אמאי דבפשיטות אין לומר שרוטב במים הוה מין במינו ובגמ' חולין (דף קח) מחלקינן בין רוטב. עבה ובין רוטב רכה דרכה לאו מין בשר הוא

והנה גיסי הרב שי' הביא ראיה מעירובין (דף סה) מה לחם שנקח בכסף מעשר אף מים שנקח בכסף מעשר ואי מה שנקח בכסף מעשר אין דינו לכל מילי כיין י"ל מש"ה קרי לי' מים משום דלכמה דברים דינו כמים ומנ"ל הא דר"ח ב"פ אע"כ דכל מה שנקח בכסף מעשר דינו לכל מילי כיין לקידוש ולניסוך ולמי פירות ולענ"ד אין מכאן שום ראי' דודאי לא מסתבר לומר שיבטיח ה' לברך הדברים הפחותים כתמד ויין צימוקים ופשיטא לי' לתנא דהבטחת ה' הי' לברך היין שהוא משובח דמצינו כמה פעמים בתורה ובנביאים שהבטיח לברך התבואה ויין ושמן ולהיפוך בקללה ר"ל והיינו מה שהוא יין באמת ולא שיכוין ה' בהבטחת ברכותיו להתמד ויי"צ ומש"ה אפי' אם נאמר דתמד ויי"צ לענין קניית מעשר דינם כיין ולשאר מילי דינם כיין קרא לא בהנהו איירי רק ביין גמור

ונהי דהוה בעי' למימר דקרא איירי בברכת המים ממש אי לאו גז"ש דקיחת מעשר היינו משום דפשטיה דקרא באמת במים קאי וכמ"ש התוס' עירובין שם ד"ה וקרי ליה גם בב"מ (דף ק"ז:) אמרי' דפת שחרית וקיתון של מים מבטלת חולאים התלויים במרה ומועיל מפני החמה והצינה ומפקינן לה מהאי קרא דוברך את לחמך ואת מימיך ושפיר שייך בי' ברכה אבל כיון דאמרי' בג"ש דהיינו מים שנקחים בכסף מעשר ליכא למימר שהבטחת הקב"ה על הברכה לברך התמד ויין צימוקים ובעיקר דבריו כבר מצינו יין מזוג שנקח בכסף מעשר ודינו לניסוך ומי פירות