אגודת אזוב מדברי רפב

ועי' תוס' נדרי' (דף לג:) ד"ה דמהני ליה וכ"כ הר"ן בר"ה (דף כ"ח) דהוא בעצמו אסור להבריח ארי באיסור הנאה וא"כ קשה כמ"ש דהא נהנים בני המבוי מהאשרה במה שא"צ לקנות לחי או קורה ונ"ל דכיון שבאמת יכולי' הם לטלטל במבוי גם בלא לחי וקורה רק שיהיה ע"פ איסור וא"כ במה שעושין לחי וקורה מצוה בעלמא הוא דעבדי אמרי' ביה מצות לא ליהנות ניתנו ועי' תוס' חדשים דמאי (פ"ג מ"א) דאע"ג דצדקה מצוה עביד מותר לפורעה בדמאי וי"ל משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"ג דגבי אכסניא נמי מותר אע"ג דלא שייך האי טעמא. י"ל דשאני אכסני' דלא הוה חוב אע"ג דהוה מחוקי המלוכה וכה"ג כ' בחי' הרשב"א יבמות (דף קג:) גבי חלצה בסנדל של ע"ג. אלא דאכתי ק"ל לשיטת הרז"ה בר"ה (דף כח) דמצוה דרבנן ניתנה ליהנות ועירובין דרבנן הוא כדאי' לעיל (דף כא:) וא"כ הדק"ל

ודע דלהרז"ה דבמצוה דרבנן אמרינן דנתנה ליהנות מיושב קו' התוס' ד"ה אבל קורה שהק' ביו"ט שני למה פסול לולב של אשרה ועי' מהרש"א שפי' דביו"ט שני דלולב דרבנן ראוי שלא להחמיר ולומר דכתותי מיכתת שיעוריה. ולדברי הרז"ה ניחא דביו"ט א' פסול משום כתותי מכתת שיעורים. וביו"ט ב' נהי שאין לפוסלו משום דמיכתת שיעורי' מ"מ פסול לפי שנהנה מהאשרה דמצוה דרבנן ניתנה ליהנות ופיסולו ביו"ט א' הוא משום דמיכתת שיעורו ולא משום הנאה דמצוה דאורייתא לא ניתן ליהנות וביו"ט שני פיסולו משום הנאה ולא משום דמיכתת שיעורו וכמשפ"י המהרש"א דבדרבנן אין להחמיר ולומר דמיכתת שיעורי'

והנה במ"ש אם מותר לפרוע חובו באיסורי הנאה יש . ליתן טעם בהא דמצות לאו ליהנות ניתנו דקיום המצוה הוא רק כמו פירעון חוב שהטילה עליו התורה. ופרעון חוב מותר באיסורי הנאה ולפ"ז נ"ל דהיינו רק במצוה דרמיא עליה לעשות כמו שופר אבל עירובין ושיתופין שאינם בהכרח רק שאם ירצה לטלטל או ללכת חוץ לתחום אז הוא מחוייב לערב כה"ג לא דמי' לפירעון חוב ואסור באיסורי הנאה ואמרי' בהנך מצות דניתנו ליהנות וכ"כ מצות חליצה אם נאמר שאינה מצוה בפ"ע רק שאם תרצה האשה להנשא לשוק צריכה חליצה לא שייך לומר בחליצה מצות לאו ליהנות ניתנה ועי' מ"ש ביבמות דחליצה מצוה בפ"ע ועי' רשב"א יבמות (דף קג) דבחליצה מצוה לאו ליהנות ניתנה. ועי' ר"ן ר"ה שכ' דכשתוקע בשבילו אסור משום דבשליחותו אסור להבריח ארי ונראה מדבריו דהא דמצות לאו ליהנות ניתנו הוא מטעם מבריח ארי וקשה דא"כ בעירובין ואינך דלאו מצות הכרחיות נינהו ולא שייך לומר דהוה מבריח ארי למה לאו ליהנות ניתנו וביותר קשה דהא לעיל (דף לא) לענין עירוב נקטינן דמצות לאו ליהנות ניתנו אע"ג שעושה מעשה בידים לעשות המצוה באיסורי הנאה. וע"כ צ"ל דהא דמצות לאו ליהנות ניתנו עדיפא ממבריח ארי וא"כ מותר אפי' כשעושה המצוה באיסור בידים ובשליחותו וצ"ע ועי' במג"א ובאחרונים (סי' שפ"ו ס"ק י"א) והנה נעלם מהם דברי הרשב"א ז"ל שכולם הסכימו דלא שייך מצות לאו ליהנות נתנו גבי שתופי מבואות לפי שאין עיקרו לדבר מצוה ומ"ש בס' תוס' שבת לדמות שיתופים להיכא דאיכא הנאת הגוף כגון טבילה בימות החמה לענ"ד לא דמי דהתם איכא הנאת הגוף גמור משא"כ הכא גם הנאת הגוף הוא רק שעושה המעשה בהיתר ובלא עברה וא"כ הדר הו"ל רק מצוה וכמ"ש הרשב"א

ובמש"כ דבעינן מצוה הכרחית יתורץ מה דק"ל לעיל (דף ל"א) אפי' אם מערבין לדבר הרשות מ"מ עיקר העירוב מצוה בעלמא דהא בלאו עירוב נמי מצי אזיל וכמש"ל בשם הרשב"א יבמות. ולפמ"ש דבעי' מצוה הכרחית א"כ מצות העירוב אינה מעלה לפי שאינה הכרחית ובעי' רק שיהיה העירוב לצורך דבר מצוה הכרחית כגון לנחם אבלי' וביקור חולים שדומה לפירעון חוב ודלא כדברי הרשב"א ז"ל ובזה מיושב קושיא השו"ת שער אפרים (סי' כ"ח) על הרז"ה דבמצוה דרבנן ניתנה ליהנות והא עירובין דרבנן ואמרינן (דף לא) דלא ניתן ליהנות וכן הק' באבני מילואים לט"א (ר"ה דף כח). ולפמ"ש ע"כ סוגיא הש"ס לא כיונה לעיקר מצות העירוב לפי שאינה הכרחית דאלת"ה ל"ל דאין מערבין לדבר הרשות וכונת הש"ס היה על המצוה שמערב בשביל' דהו"ל הכרחית וא"כ י"ל דאיירי במצוה דאורייתא כגון ללמוד תורה מרבו. אמנם כיון דגם לביקור חולים וניחום אבלים מערבין דמדרבנן הם כדאיתא ברמב"ם (פי"ד ה"ד) מאבל שפיר קשה להרז"ה היאך קאמר דעירוב ניתן בביה"ק לפי שלא ניתן ליהנות שכיון שאפשר שתהיה רק מצוה דרבנן שמערבין בשבילה וליהנות ניתנה. ועי' משל"מ (פ"ה ה"ט) מהל' איסורי המזבח (ובפ"ה ה"א) מהל' אישות ובתי"ט (פ"ג מ"ב) דברכות שכ' בשם הר"י דתנחומי אבלי' דאורייתא דבכלל ג"ח הוה וג"ח מה"ת כדאמרי' והודעת להם את הדרך זו ג"ח והה"נ בק"ח הוה בכלל ג"ח ומדאורייתא הוא וי"ל דהרז"ה סובר בזה כר"י ועי' תוס' פסחים (דף כג.) ד"ה מערבין שכ' דלמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ל"פ דמצות לאו ליהנות ניתנו ולכאורה לשיטת הרז"ה הוה א"ש והוה מצי מקשה אפי' למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה. אמנם לפמ"ש א"ש דהמצוה שמערב בשבילה י"ל דהוא דאוריי'

ודע דק"ל לשיטת הרז"ה מאי פריך הגמ' ביומא (דף ל) במאי קמיפלגי והא היכא שנדר מהמקוואות לב"ז דיליף ליה בק"ו והו"ל מה"ת מותר לטבול ולר"י דסרך טביל' הוא ומדרבנן אסור לטבול דמצוה דרבנן ניתנה ליהנות. והוגד לי שכן הק' בס' זכרון יצחק ולפמ"ש א"ש דהא סוף סוף עיקר הטבילה הוא בשביל שיעבוד עבודה דשלא לעבוד' עבודה אפי' לב"ז הוא דרבנן כמ"ש התוס' שם ד"ה ומה המשנה. וכיון דאפי' לב"ז לצורך עבודה דוקא הוה דאוריי' ומותר לטבול א"כ גם לר"י מותר לטבול שהרי טובל לצורך: עבודה מצוה דאורייתא ובספק טבל צ"ע לב"ז הו"ל ספקא דאורייתא לחומרא אבל לר"י הו"ל ספקא דרבנן ולקולא

וזכיתי ליישב בזה קו' אאמ"ו הגאון זצ"ל הכ"מ שכ' בגליון הב"ח (בסי' תע"ו) ע"ד הטור אין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל או להקביל פני רבו או פחד א"י ולסטים וכתב ז"ל ע"י רס"י תמ"ד וכונתו דשם חשיב דבר מצוה לאכול סעודת אירוסין וסבלונו' ולמול בנו ולפמ"ש י"ל (שהנהו דחשיב בסי' תטו) הם מצו' מדאוריי' אבל הנהו (דסי' תמ"ד) בהם דרבנן זולת למול בנו שהוא מה"ת ונקיט נמי לאינך מצות דרבנן

ד' פא תוס' ד"ה כדי חלתה כו' וא"ת כיון דאשמעונין כדי חלתה כ"ש כדי דימועה. ל"ז להבין דבריהם דהא איצטריך לאשמעונין דאפי' חסר כדי חלתה וכדי דימוע' ביחד מערבין דהא מדומע במאה חולין חייב בחלה וכדפי' הר"ב אהא דמדומע פטור בחלה (פ"א מ"ד ופ"ג מ"ב) דהיינו בפחות ממאה וא"כ יוכל להיות שנוטל ממנה דימועה וחלתה וצ"ע

ד' פו ע"ב תוס' ד"ה ע"כ לא קאמר ר"י כו' דאף דמחיצה תלויה מתיר במים היינו מחיצה שנעשית לשם מים אבל כל שלא נעשית לשם מים אינה מתרת ולהכי הוצרך הש"ס לומר בטעמא דר"י לא בעי מחיצה בבור שבין ב' חצרות משום דעירובי חצרות דרבנן עיי"ש וכ"כ רש"י (דף פז.) ד"ה עשו לה מחיצה וק"ל בשבת (דף קא.) פריך הש"ס אבוצנייתא דמישן האיכא בקיעת דגים ומשני בקיעת דגים לא שמה בקיעה ומנא תימרא כו' אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים הא איכא בקיעת דגים כו' והנה קשה טובא דלמא באמת הא דבקיעת דגים לא שמי' בקיעה הוא ג"כ ממה שהקילו במים שהתירו מחיצה תלויה ותינח מחיצה הנעשית לשם מים משא"כ לגבי דופני